אדגר אלווין פיין
 | |
| אדגר פיין בסטודיו שלו, 1922-24 | |
| לידה |
1 במרץ 1883 Barry County, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
8 באפריל 1947 (בגיל 64) גלנדייל, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
פורסט לאון ממוריאל פארק |
| מקום לימודים |
בית הספר לאמנות של מכון שיקגו |
| בן או בת זוג |
Elsie Palmer Payne |
  | |
אדגר אלווין פיין (באנגלית: Edgar Alwin Payne; 1 במרץ 1883 - 8 באפריל 1947) היה צייר נוף וצייר ציורי קיר אמריקאי.[1]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיין נולד ליד קסוויל, מחוז בארי, מיזורי, בלב האוזרק. קסוויל נמצאת בדרום מערב מיזורי, בסמוך לגבול עם ארקנסו.
הוא נסע הרבה בעולם, חצה את ארצות הברית, נסע למקסיקו, קנדה ואירופה, ואפילו בילה את הקיץ בהרי האלפים. אבל, כמו ג'ון מיור לפניו, ואנסל אדמס אחריו, הוא נמשך למערב האמריקני.
לפי מפקד ארצות הברית משנת 1900, הוא התגורר עם הוריו, שתי אחיותיו וחמשת אחיו בפררי גרוב, מחוז וושינגטון, ארקנסו. אביו היה יליד אלבמה הועסק כנגר. העיסוק של אדגר נרשם כ"נגר, חניך."
הוא נסע מהבית בכמה הזדמנויות, וכדי לממן נסיעות אלה צבע פיין בתים, שלטים, דיוקנאות, ציורי קיר ותפאורות תיאטרון מקומיות. הוא חצה את האוזרק, אחר כך נסע למערב התיכון, והתיישב בשיקגו. שם הוא נרשם ללמוד אמנות במכון האמנות בשיקגו. הוא נשאר רק שבועיים במכון, ומצא שהוא מובנה מדי. במקום זאת הוא העדיף ללמוד בעצמו, בהסתמך על תרגול ותחושת הכיוון שלו.
בהתחלה הוא נאבק, אך עד מהרה הציג קבוצת עבודות של ציורי נוף, ובנוסף קיבל עבודות לציורי קיר שהוסיפו להכנסתו.
הוא עשה לראשונה את דרכו לקליפורניה בשנת 1909, בגיל 26. הוא בילה מספר חודשים בציור בחוף לגונה, ואז פנה לסן פרנסיסקו. בסן פרנסיסקו פגש אמנים אחרים, בהם האמנית אלסי פאלמר (1884–1971). הוא שב לקליפורניה בפעם השנייה בשנת 1911. כשחזר לאילינוי באותו הסתיו, גילה שאלסי פאלמר עברה להיות אמנית מסחרי בשיקגו. הם נקשרו רומנטית. בבוקר יום חתונתם כשנה לאחר מכן, 9 בנובמבר 1912, הבחין אדגר כי האור "מושלם", ואלסי הסכימה לדחות את הטקס עד אחר הצהריים. האמנית בה גילתה הבנה לעניין.
כזוג הם התפרסמו היטב בחוגי האמנות של שיקגו. אלסי עזרה לאדגר בעבודות הקיר שלו, ועד מהרה הייתה לו תערוכה במכון האמנות בשיקגו. ניתן לטעון כי המאמץ המשותף הגדול שלהם היה בשנת 1914 עם הולדת בתם אוולין.
פריצת דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב שלאחר מכן הם לקחו את אוולין לראות את הסבא והסבתא מצד אמה בסן פרנסיסקו. הם השתתפו גם בתערוכה הבינלאומית של פנמה-פסיפיק. בשנה שלאחר מכן עשה אדגר את נסיעתו הראשונה בהרי סיירה נבדה. טיול זה היה רגע מכונן בחייו, ופיין חזר שוב ושוב לצייר את הסיירה. ציורים אלה נותרו כאחד מסימני ההיכר של יצירתו.
הוא זכה בעבודה העיקרית הראשונה בשנת 1917. במטרה למשוך תיירות ביקשה הנהלת הרכבת האזורית, קווי טופיקה וסנטה פה שיצייר את נופי דרום-מערב, לאורך מסלולי הרכבות מאלבקרקי לקליפורניה. משימה זו לא רק הגדילה את המוניטין שלו כאמן, אלא גם חיברה אותו לתמיד למערב אמריקה. אף על פי שצייר באירופה, הוא זכור בעיקר בזכות עבודתו באזור המערב בשמורות הטבע נאוואחו, יוסמיטי, וחוף קליפורניה. באותה שנה, הוא ואלסי בילו ארבעה חודשים בציור, באזור שמשתרע מניו מקסיקו ועד הגרנד קניון, שהפך לאחד משני המקומות העיקריים שריתקו את פיין בעשרים השנים הבאות.
ויליאם סימסון, היה ראש מחלקת הפרסום של הרכבת, החל משנת 1892. הוא נהג לעשות סחר חליפין עם אמנים - הוא נתן להם כרטיסי נסיעות ברכבת, לצד לינה במלונות רכבת וארוחות במסעדות הרכבת, ולעיתים אף שילם להם כסף מזומן, זאת תמורת ציורים, תמונות, כלי חרס ותכשיטים. מאמץ זה נמשך עשרות שנים והפך את הרכבת של סנטה פה לאחד מהאספנים הגדולים ביותר של האמנות הדרומית-מערבית.
בסיום העבודה עם רכבת סנטה פה, הזוג חזר לסן פרנסיסקו. אדגר קיבל משימה ממלון הקונגרס בשיקגו לצייר ציור קיר. ציור הקיר אמור היה לכסות כמה קומות במסדרונות המלון. פיין שכר מחסן בגלנדייל בקליפורניה ושכר אמנים נוספים, כולל אלסי, כדי לסייע לו בהשלמת היצירה.
בשנת 1918, אדגר ואלסי הקימו את ביתם ואת הסטודיו שלהם בלגונה ביץ'. הוא עזר בארגון האגודה לאמנות בחוף לגונה, והיה לנשיא הראשון שלה. את ארבע השנים הבאות בילו בציור במקומות כמו הרי הרוקי הקנדיים בקולומביה הבריטית ואלברטה בקנדה, ואז הציגו תערוכות באזור לוס אנג'לס. הנסיעות שלהם היו כרוכות בטיולים רגליים אל תוך אזורים נידחים, בחיפוש אחר מקומות של יופי טבעי ונדיר לצייר, לפעמים במשך שבועות.
אדגר הציג ברחבי קליפורניה, כולל מקומות חשובים כמו מועדון האמנות בקליפורניה (1918–1921), יריד מדינת קליפורניה (מדליית זהב 1918; מדליית כסף בשנת 1919), גלריות קאנל ושפין (1920), וגלריות סטנדהל (1921–1922).
אדגר ואשתו בילו חלק מקיץ 1921 במושבת האמנות בקליפורניה בכרמל-ליד-הים, שם הציג אדגר את עבודתו בתערוכה השנתית החמישית של מועדון האמנות והמלאכה המקומי.[2]
לאחר שראה הצלחה בתקופה זו, הם יצאו ל"סיור ציור" של שנתיים באירופה בשנים 1922–1924. הם ציירו בבריטני, פריז, פרובאנס, שווייץ, ונציה. המקום החביב עליהם באירופה היו הרי האלפים, שם צייר את הפסגה הגדולה הלבנה של מון בלאן, שהסלון בפריז העניק לו ציון לשבח באביב 1923.
כשחזרו לארצות הברית בסתיו 1924, הם התארחו לראשונה בשיקגו, אחר כך חזרו לחוף לגונה ומשם נסעו לניו יורק בשנת 1926. הם ציירו באריזונה, קליפורניה, בהרי הסיירה בקליפורניה, בקונטיקט, בניו מקסיקו, בניו יורק וביוטה. הם חזרו לאירופה כדי לצייר את נמלי בריטני, בשנת 1928. בקיץ שלאחר מכן ציירו את אגם לואיז, באלברטה.
חיים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המשבר הכלכלי בשנת 1929, והשפל הגדול שלאחר מכן, לא הגיעו עבודות באותה קלות, ולכן הם חזרו לדרום קליפורניה ורכשו בית סטודיו חדש בלוס אנג'לס בשנת 1932. במהלך תקופה זו, ביתם אוולין התחתנה, ואדגר ואלסי נפרדו באותה שנה. אדגר עבר להוליווד, לבית סטודיו קטן ברחוב סוארד. עם זאת, הוא היה מבלה חלק ניכר מזמנו בהרי סיירה נבדה בקליפורניה, כשהוא מצייר את הנושא האהוב עליו.
האובססיה שלו להרי הסיירה תוביל אותו להפקת סרט תיעודי, "מסע סיירה". בשנת 1941 כתב את "קומפוזיציה של ציור בחוץ", ספר מקיף על צורות קומפוזיציה. הספר מסביר גם טכניקות לציור נוף, צבע, קצב ועריכה. הדפסת המהדורה השביעית של היצירה הושלמה בשנת 2005.[3]
מוות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פרידה של 14 שנה, אלסי חזרה לעזור לאדגר בשנת 1946, לאחר שנודע לו כי הוא חולה בסרטן. היא נשארה איתו עד שהוא נפטר, ב-8 באפריל 1947.
קיים פסל תבליט ארד של אדגר במוזיאון האמנות בלגונה ביץ', שנעשה על ידי אלסי בשנת 1952. היא המשיכה את עבודתו עד שבריאותה נפגעה וגרמה לה להפסיק בשנת 1959.
היא עברה לגור עם אוולין ובעלה בשנת 1969 במיניאפוליס. אלסי נפטרה ב-17 ביוני 1971.
עבודתו של פיין השפיעה על ביל ריי, ג'ון דקרט ועל ציירים אחרים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אדגר אלווין פיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Edgar Payne
- ^ Edwards, Robert W. (2012). Jennie V. Cannon: The Untold History of the Carmel and Berkeley Art Colonies, Vol. 1. Oakland, Calif.: East Bay Heritage Project. pp. 258, 565, 690.
- ^ Payne, Edgar Alwin (2000). Composition of Outdoor Painting