אבן רוזטה

אבן רוזטה במוזיאון הבריטי

אבן רוֹזֶטָה היא אסטלת גרנודיוריט ממצרים העתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב במצרית קדומה בשלושה סוגי כתב שונים: כתב חרטומים (הירוגליפי), כתב דמוטי וכתב יווני עתיק, ומאחר שתוכנו דומה בכל שלושת סוגי הכתב, הוא שימש בעת החדשה כמפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי.

במקור הוצגה האסטלה בתחומי מקדש מצרי, אולם היא הועברה ממקומה, ככל הנראה בשלהי העת העתיקה או בתקופת ימי הביניים, עד שבסופו של דבר שימשה בבנייתו של מבצר ז'וליאן בקרבת העיר רוזטה שבדלתת הנילוס. האבן נמצאה באזור המבצר בשנת 1798 על ידי קצין צרפתי מחיל המשלוח הצרפתי למצרים, פייר-פרנסואה בושאר. מאחר שהייתה הטקסט הרב-לשוני הראשון שכלל מצרית קדומה והתגלה בעת החדשה, ולאור פוטנציאל הפענוח של אותה שפה בעזרתה, שעד אותה עת לא תורגמה, עוררה האבן עניין ציבורי נרחב. לאחר גילויה נפוצו העתקים ליתוגרפיים ויציקות גבס של האבן ברחבי אירופה בקרב חוקרים רבים. בה בעת, לאחר תבוסת הכוחות הצרפתיים במצרים ב-1801, נמסרה האבן לידיים בריטיות, תחת הסכם הכניעה של אלכסנדריה. האבן הועברה ממצרים ללונדון, שם היא מוצגת מאז 1802 במוזיאון הבריטי. זהו המוצג שזכה למספר הביקורים הגדול ביותר במוזיאון.

מאז גילויה הייתה האבן למוקד של יריבויות לאומיות מתמשכות. ראשית, הייתה מחלוקת בשל העברתה מידיים צרפתיות לידיים בריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ולאחר מכן הייתה מחלוקת ארוכת השנים בדבר תרומתם היחסית של תומאס יאנג האנגלי וז'אן-פרנסואה שמפוליון הצרפתי לפענוחה. מאז שנת 2003 התבטאה היריבות גם בדרישתה של מצרים להשבת האבן אליה.

אף על פי שחקר הצו המופיע על האסטלה החל כבר עם הופעת תרגומו הראשון המלא של הטקסט היווני בשנת 1803, חלפו כ-20 שנה נוספות בטרם הודיע שמפוליון בשנת 1822 בפריז על תעתיק הכיתוב המצרי. זמן ארוך יותר חלף בטרם יכלו חוקרים לקרוא כתובות וספרות במצרית עתיקה בבטחה. ציוני הדרך בפענוח האבן היו ראשית ב-1799, אז הובן כי מדובר באותו תוכן בשלושה סוגי כתב, ולאחר מכן בהבנה שהכתב הדמוטי השתמש בסימנים פונטיים לאיות שמות זרים (1802), בהבנה כי כתב החרטומים עשה כך גם כן, תוך דמיון נרחב לכתב הדמוטי (1814, על ידי תומאס יאנג), ולבסוף, בהבנה שלא רק שמות זרים נכתבו באופן פונטי בכתב החרטומים, אלא גם מילים ילידיות במצרית עתיקה נכתבו בצורה זו (1822–1824, על ידי שמפוליון).

שני קטעים נוספים מעותקים של אותו צו התגלו בשלבים מאוחרים יותר, וכן כתובות דו-לשוניות ותלת-לשוניות נוספות שכללו את כתב החרטומים. עם אלה נמנים צווים תלמיים מוקדמים יותר, כגון צו קנופוס משנת 238 לפנה"ס וצו ממפיס מטעם תלמי הרביעי משנת 218 לפנה"ס לערך. למרות גילויים אלו, נחשבת אבן רוזטה כמפתח ששימש להבנת הספרות והתרבות של מצרים העתיקה בעת החדשה. המונח "אבן רוזטה" משמש כיום גם בהשאלה לתיאור רמז משמעותי בתחום ידע חדש.

תיאור האבן

שחזור אפשרי לאסטלה המקורית.

אבן רוזטה מתוארת בקטלוג מודרני של הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בידי המשלחת הצרפתית, ושנמסרו לכוחות הבריטיים בהסכם הכניעה ב-1801, כ"אבן גרניט שחורה, הנושאת שלוש כתובות... שנמצאה ברוזטה". תקופה מסוימת לאחר שהועברה האבן ללונדון, נצבעה הכתובת שעליה בגיר לבן כדי לאפשר את קריאת הכיתוב, ושארית פניה כוסתה בשעוות קרנובה כדי להגן עליה מטביעות ידיהם של מבקרים. הכיסוי גרם לאבן לעטות גוון כהה יותר, דבר שהוביל לסברה השגויה כי היא עשויה מבזלת שחורה. ב-1999 נוקתה האבן, הוסרו ממנה כיסויים אלו, ונחשפו הגוון האפור-כהה המקורי שלה, הברק הנוצר מהמבנה הגבישי שלה והעורק הוורוד המצוי בחלקה השמאלי העליון. מהשוואות שנערכו עם דגימות סלע מאוסף רוזמרי ודיטריך קְלֶם במוזיאון הבריטי, שכולל דגימות סלע ממחצבות מצריות, עלה דמיון רב לסלע שנחצב במחצבת גרנודיוריט קטנה בהר גבל טינגר בגדה המערבית של הנילוס, מערבית לאי יב שבמחוז אסואן. העורק הוורוד הוא מאפיין טיפוסי לסלעי גרנודיוריט מאזור זה.

גובהה של אבן רוזטה הוא 114.4 ס"מ, רוחבה 72.3 ס"מ, עוביה 27.9 ס"מ, ומשקלה 760 קילוגרם לערך. היא נושאת שלוש כתובות בשפה מצרית קדומה: הכתובת העליונה כתובה בכתב חרטומים מצרי עתיק, השנייה כתובה בכתב דמוטי, והשלישית כתובה ביוונית עתיקה. פניה הקדמיות של האבן מוברקות והכתובות חרוטות עליהן בעדינות; צידי האבן מלוטשים, אך צידה האחורי עובד רק מעט, ככל הנראה מכיוון שלא היה גלוי במקום שבו ניצבה האבן.

האסטלה השלמה

אבן רוזטה היא קטע מאסטלה גדולה יותר. בחיפושים נוספים שנערכו לאחר מכן באתר הארכאולוגי ברוזטה לא נמצאו חלקים נוספים מאסטלה זו. בשל פגעי הזמן, אף אחת מהכתובות על האבן אינה שלמה. החלק העליון, שכולל את כתבי החרטומים, הוא החלק שניזוק במידה הגבוהה ביותר. ניתן לראות רק את 14 השורות האחרונות של הטקסט, אך כולן קטועות בקצה הימני, וב-12 מתוכן קטוע גם הקצה השמאלי. החלק השני, הכולל את הטקסט הדמוטי, הוא החלק ששרד בצורה הטובה ביותר: הוא כולל 32 שורות, מהן 14 השורות הראשונות נקטעו במעט בצדן הימני. החלק האחרון, הכולל את הטקסט היווני העתיק, כולל 54 שורות, שמהן שרדו במלואן רק 27 השורות הראשונות; היתר ניזוקו בצורה משמעותית בשל שבר אלכסוני בקטע הימני התחתון של האבן.

ניתן להעריך את אורכו המלא של הטקסט ההירוגליפי, כמו גם את ממדיה המקוריים של האסטלה השלמה, שאבן רוזטה מהווה חלק ממנה, על פי אסטלות דומות ששרדו עד היום, לרבות העתקים אחרים של אותו צו מלכותי. דוגמה לאסטלה דומה היא אסטלת צו קנופוס, המוקדמת במעט, שהוצבה בתקופת שלטונו של תלמי השלישי ב-238 לפנה"ס. אסטלה זו, שנמצאה על ידי קארל ריכרד לפסיוס ב-1866, נישאת לגובה 224 ס"מ, נפרסת לרוחב 81 ס"מ וכוללת 37 שורות של כתבי חרטומים, 75 שורות של טקסט דמוטי ו-76 שורות של טקסט יווני. הטקסטים הם באורכים דומים. לפי השוואות לממצאים אלו, ניתן להעריך כי חסרות 14 עד 15 שורות של כתבי חרטומים בחלק העליון של אבן רוזטה, שגובהן הכללי מסתכם ב-30 ס"מ. בנוסף לכתובות, סביר להניח שהאסטלה השלמה כללה גם איור שבו נראה המלך מוצג בפני האלים, עם שמש מכונפת הניצבת מעל הסצנה, כמו באסטלת קנופוס. ניתן להסיק מקיומן של האסטלות הדומות, ומהעובדה שהאבן עצמה כוללת את הסימן ההירוגליפי ל"אסטלה"‏

כי בצורתה המקורית הייתה האסטלה בעלת קצה עליון מעוגל. גובהה של האסטלה המקורית מוערך ב-149 ס"מ.

הכתובת שעל האסטלה וההקשר ההיסטורי

האסטלה הוקמה לאחר הכתרתו של המלך תלמי החמישי, ועליה חקוקה כתובת – צו מטעם אספה של כוהנים שהתכנסו בממפיס, אשר ייסד את פולחן האלוהות של תלמי החמישי. הצו מתוארך ליום 4 בקסנדיקוס לפי הלוח המוקדוני ו-18 במשיר לפי הלוח המצרי, בשנה התשיעית למלכותו של תלמי החמישי, תאריך אשר מקביל ל-27 במרץ 196 לפנה"ס. התאריך מתאים לתקופת כהונתם של הכוהנים המוזכרים בצו: אאטוס בן אאטוס, שהיה כוהן פולחן האלוהות של אלכסנדר הגדול וחמשת מלכי בית תלמי שמלכו אחריו, ושלוש מעמיתותיו שניצחו על פולחנן של ארסינואי השנייה (אחותו ואשתו של תלמי השני), ברניקי השנייה (אשת תלמי השלישי) וארסינואי השלישית (אחותו ואשתו של תלמי הרביעי). בטקסט בכתב החרטומים ובכתב היווני מופיע תאריך נוסף, המקביל ל-27 בנובמבר 197 לפנה"ס, יום השנה הרשמי להכתרתו של תלמי החמישי. אולם הכתוב בכתב הדמוטי נמצא בסתירה לתאריכים אלה, שכן בו מצוינים שני ימים רצופים להכתרה ולצו בתאריך המקביל לחודש מרץ. אף שאין ודאות מדוע סתירה מסוג זה קיימת בין הטקסטים, ישנה הסכמה בין החוקרים כי הצו הוצא ב-196 לפנה"ס וכי הוא נועד לבסס מחדש את שלטונו של בית תלמי במצרים.

הצו הוצא במהלך תקופה סוערת בהיסטוריה של מצרים העתיקה. תלמי החמישי, בנם של תלמי הרביעי וארסינואי השלישית, הפך לשליט בגיל חמש לאחר מותם הפתאומי של שני הוריו, אשר, לפי מקורות בני התקופה, נרצחו בעקבות קשירת קשר שכללה את פילגשו של תלמי הרביעי, אגתוקלאה, ומשפחתה. אותם קושרי קשר שלטו בפועל במצרים בשמשם עוצרים ואפוטרופוסים של תלמי החמישי, אולם שלטון זה נמשך שנתיים בלבד. כחלק ממרד שפרץ בהנהגתו של הגנרל טלפולמוס, נתפסו אגתוקלאה ומשפחתה בעיר אלכסנדריה ונעשו בהם שפטים. טלפולמוס הוחלף בתפקידו כעוצר בשנת 201 לפנה"ס על ידי אריסטומנס מאליזיה, ששימש שר בכיר בזמן הוצאת צו ממפיס. נוסף על כך, כוחות פוליטיים מחוץ לגבולות מצרים החמירו את הבעיות הפנימיות בממלכה. אנטיוכוס השלישי ופיליפוס החמישי כרתו ברית שבה הסכימו לחלק את שטחיה של מצרים מעבר לגבולותיה. תחת ברית זו, כבש פיליפוס מספר איים וערים בקאריה ובתראקיה, בעוד קוילה-סוריה, לרבות יהודה, נפלו בידי בית סלאוקוס בקרב בניאס. במקביל, נמשך בדרום מצרים מרד שהחל בימי תלמי הרביעי. הן המלחמה והן המרד נמשכו בעת הכתרתו הרשמית של תלמי החמישי בגיל 12 בממפיס, עת הוצא הצו.

דוגמה נוספת לשריד מאסטלת תרומה, שבה פרעה פפי השני מן הממלכה הקדומה מעניק פטור ממס לכוהני מקדש מין.

האסטלה היא דוגמה מאוחרת בשורה של מה שנודע כ"אסטלות תרומה". אסטלות אלה מתארות לרוב כיצד מונרך מכהן מעניק פטור ממס לכוהנים בממלכתו. במשך 2,000 השנים שקדמו לצו ממפיס, הקימו הפרעונים אסטלות מסוג זה, כאשר הדוגמאות הקדומות ביותר מתוארכות לתקופת הממלכה הקדומה. בתקופות המוקדמות הוצאו צווים מסוג זה בידי המלך עצמו, אולם צו ממפיס מטעם תלמי החמישי הוצא על ידי הכוהנים, כשומרי מסורת התרבות המצרית. הצו מציין את מתנת הכסף והדגן שהעניק תלמי החמישי למקדשים, וכן הוא מציין כי בשנה השמינית לשלטונו, בעת הצפות משמעותיות במיוחד של הנילוס, סכר המלך עודפי מים לטובת החקלאים. בתמורה למחוות אלו, התחייבו הכוהנים כי יום הולדתו ויום הכתרתו של המלך ייחגגו מדי שנה, וכי כל כוהני מצרים יעבדו אותו לצד האלים האחרים. הצו מסתיים בהוראה כי עותק של הצו יוצב בכל מקדש, כשהוא חקוק בשפת האלים (כתב החרטומים), שפת המסמכים (הכתב הדמוטי) ושפת היוונים, כפי שהייתה בשימוש על ידי הממשל התלמיי.

הבטחת נאמנותם של הכוהנים הייתה הכרחית עבור מלכי בית תלמי לצורך שמירת שלטונם, והכוהנים הגדולים של ממפיס, מקום הכתרתו של המלך, היו חשובים במיוחד, שכן הם היו הסמכות הדתית הגבוהה ביותר באותה עת, עם השפעה בכל רחבי הממלכה. בהסתמך על כך שהצו הוצא בממפיס, הבירה הקדומה של מצרים, ולא באלכסנדריה, המרכז השלטוני של בית תלמי, ניתן להניח כי המלך הצעיר היה להוט להשיג את תמיכתם הפעילה של הכוהנים. לפיכך, אף שהממשל במצרים היה דובר יוונית מאז ימי כיבוש מצרים בידי אלכסנדר הגדול, הכיל צו ממפיס, כמו שני הצווים שלפניו, קטעים בשפה המצרית על מנת להציג את הזיקה שלו לאוכלוסייה הכללית, באמצעות מעמד הכוהנים המצרים המשכילים.

לצו ממפיס תרגומים מרובים, הן בשל ההבדלים הקלים בין השפות וסוגי הכתב שבהם נכתב והן בשל ההתפתחות בהבנה של אותן שפות קדומות. תרגום עדכני לאנגלית, פרי עטו של רוברט ס. סימפסון, מופיע באתר המוזיאון הבריטי, והוא מתבסס על הטקסט הדמוטי שבאסטלה. תרגום אחר לאנגלית, פרי עטו של אדווין בוון, אשר מתבסס על הטקסט היווני עם הערות באשר להבדלים שבין הגרסאות, התפרסם בספרו The House of Ptolemy בשנת 1927. לאחר הקדמה הכוללת תארוך של הצו, כמו גם תיאורי שבח והלל למלך תלמי החמישי, נפתח הצו, לפי תרגומו של בוון, במילים הבאות:

הכוהנים הגדולים והנביאים ואלה אשר נכנסים למקדש הפנימי לצורך הלבשת האלים, ונושאי הנוצה והסופרים הקדושים, וכל הכוהנים האחרים, שבאו יחד אל המלך מהמקדשים ברחבי הארץ לממפיס עבור חגיגת קבלת הריבונות של תלמי, בעל חיי הנצח, אהוב פתח, האל אפיפנס אאוכריסטוס, אותה ירש מאביו, בהתכנסם במקדש בממפיס ביום זה, הצהירו:
הואיל והמלך תלמי, בעל חיי הנצח, אהוב פתח, האל אפיפנס אאוכריסטוס, בנם של המלך תלמי והמלכה ארסינואי האלים פילופטורס, היטיב מאוד הן עם המקדשים והן עם היושבים בהם, כמו גם עם כל נתיניו, בהיותו אל הנולד לאל ואלה (כמו הורוס, בנם של איזיס ואוזיריס שנקם באביו אוזיריס), ובנטייתו הנדיבה כלפי האלים, העניק למקדשים הכנסות כסף וגרגרי דגן, ונקט הוצאות רבות על מנת להביא שגשוג למצרים ולבנות את מקדשיה, והיה נדיב בכל אמצעיו, ומההכנסות והמסים שהוא קיבל ממצרים נתן פטור לחלק ולאחרים הקל את נטלם, במטרה שהאנשים וכל השאר יוכלו לשגשג בתקופת שלטונו;

שתי כתובות נוספות הנושאות את צו ממפיס נמצאו מאז גילויה של אבן רוזטה: אסטלת נוביירה וכתובת נוספת על גבי האובליסק מפילה במקדש פילה. הכתובות ההירוגליפיות על גביהן, בניגוד לאבן רוזטה, נשארו יחסית שלמות, ואף שהכתובת על אבן רוזטה פוענחה זמן רב לפני מציאתן, השתמשו בהן אגיפטולוגים מאוחרים כווליס באדג' על מנת ללטש עוד יותר את משמעותם של סימני כתב החרטומים שהופיעו, ככל הנראה, על החלקים האבודים מאבן רוזטה.

קורותיה של האבן

מקור האסטלה

ניתן לומר ברמת ודאות גבוהה כי מקור האסטלה אינו בעיר רוזטה, המקום שבו נמצאה. סביר יותר דווקא שהאסטלה הגיעה ממקדש שישב בעומק הארץ, ייתכן בעיר המלכים סאיס. המקדש שממנו הגיעה האבן ככל הנראה נסגר סביב שנת 392 לספירה, כאשר הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון הורה על סגירת כל המקדשים ואתרי התפילה שאינם נוצריים. בשלב מסוים נשברה האסטלה, והחלק הגדול ביותר שלה הוא מה שאנו מכירים כיום כאבן רוזטה. במהלך הזמן הפכו המקדשים המצריים העתיקים למחצבות להשגת אבנים לבנייה, וייתכן שבאבן רוזטה נעשה שימוש באותו אופן. במאה ה-15 שולבה האבן ביסודותיו של מבצר שנבנה על ידי הסולטאן הממלוכי קאיתבאי. המבצר נבנה במטרה להגן על האפיק הבולביטיני של הנילוס ברוזטה. במקום זה נשארה האבן במשך 300 שנה עד לגילויה.

גילוי האבן

ב-15 ביולי 1799, במסגרת מסעו של נפוליאון למצרים, עבדו חיילים צרפתים, תחת פיקודו של קולונל ד'אוטפול, על חיזוק הביצורים של מבצר ז'וליאן, מספר קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר הנמל המצרית רוזטה (רשיד)). מבין האבנים שחשפו החיילים בעבודות, הבחין לוטננט פייר-פרנסואה בושאר בגוש אבן שעל צדו האחד חקוקות כתובות. בושאר וד'אוטפול הבינו כי מדובר בגילוי שעשוי להיות חשוב והודיעו לגנרל ז'אק-פרנסואה מנו, שהיה במקרה בעיר רוזטה, בדבר הגילוי. במסגרת אותו מסע של נפוליאון במצרים, התלוותה אל חיל המשלוח הצרפתי משלחת המדעים והאמנויות, שהייתה גוף של 167 מדענים. הממצא דווח לאגודה המדעית של נפוליאון בקהיר, המכון של מצרים, שהוקם זה מכבר, בדוח שחיבר חבר המשלחת, מישל אנז' לנקרה. לנקרה ציין בדוח כי האבן כללה שלוש כתובות, הראשונה בכתב חרטומים והשלישית ביוונית, בשערו נכונה כי שלוש הכתובות הן גרסאות של אותו הטקסט. במקביל, העביר בושאר את האבן לקהיר לבחינתה על ידי חוקרים, ואף נפוליאון בעצמו בחן את מה שכבר החל להיקרא בשם "אבן רוזטה", זמן קצר לפני חזרתו לצרפת באוגוסט של אותה שנה.

התגלית דווחה ב-Courrier de l'Égypte, העיתון הרשמי של המשלחת הצרפתית, בספטמבר 1799. במאמר הביע הכותב האלמוני תקווה כי האבן תהיה יום אחד מפתח בפענוח כתב החרטומים. בשנת 1800 פיתחו שלושה ממדעני המשלחת דרכים ליצירת העתקים של הטקסטים על גבי האבן. לאחד המדענים, המדפיס והבלשן ז'אן-ז'וזף מרסל, מיוחס הזיהוי שהטקסט המרכזי על גבי האבן, שנחשב לכתוב בסורית, כתוב למעשה בכתב דמוטי מצרי, כתב אשר הופיע באופן נדיר בכתובות אבן, ולכן נצפה על ידי חוקרים לעיתים רחוקות. היה זה האמן והממציא ניקולא-ז'אק קונטה שמצא דרך להשתמש באבן עצמה כגלופה, בעוד שיטה מעט שונה ליצירת העתקים של הכתובות אומצה על ידי אנטואן גלן. ההדפסים שהופקו נלקחו לפריז על ידי הגנרל שארל דגה. כך יכלו חוקרים ברחבי אירופה לראות את הכתובות ולנסות לקרוא אותן.

לאחר עזיבתו של נפוליאון המשיכו החיילים הצרפתים להדוף מתקפות בריטיות ועות'מאניות במשך שנה וחצי. במרץ 1801 נחתו הבריטים במפרץ אבו קיר. הגנרל מנו, שהיה מבין הראשונים לראות את האבן ב-1799, פיקד אז על חיל המשלוח הצרפתי. חייליו, לרבות מדעני המשלחת, צעדו צפונה לכיוון חוף הים התיכון על מנת לפגוש באויב שלהם, תוך שהם לוקחים איתם את האבן ועתיקות נוספות מכל הסוגים. מנו וחייליו נוצחו בקרב נגד הבריטים ונסוגו בעקבותיו לאלכסנדריה, שם הם כותרו והוטל עליהם מצור כשהאבן עמם בתוך העיר. מנו הודה בתבוסתו ונכנע ב-30 באוגוסט.

העברת האבן לידי הבריטים

צדיה הימני והשמאלי של האבן עם הכתובות שנחרטו עליה באנגלית.

העתק של אבן רוזטה בספריית המלך

לאחר כניעתו של מנו התגלעה מחלוקת באשר לגורל התגליות המדעיות והארכאולוגיות הצרפתיות במצרים, לרבות קבוצה של חפצים, דגימות ביולוגיות, רשמים, תוכניות ואיורים, אשר נאספו בידי חברי המשלחת. מנו סירב להעביר תגליות אלה, בטענה כי הן היו שייכות למכון. אולם, הגנרל הבריטי ג'ון הילי-הצ'ינסון סירב מצדו להסיר את המצור מעל העיר בטרם מנו ייענה לדרישותיו. החוקרים אדוארד דניאל קלארק וויליאם ריצ'רד המילטון, אשר הגיעו זמן קצר לפני כן מאנגליה, הסכימו לבחון את האוספים באלכסנדריה וטענו כי הם מצאו חפצים רבים שהצרפתים לא גילו שנמצאים ברשותם. במכתב ששלחו חזרה לאנגליה כתב קלארק כי הם מצאו יותר פריטים ברשותם של הצרפתים מכפי ששיערו.

כשהצ'ינסון טען כי כל החומרים הם רכוש של הכתר הבריטי, אמר החוקר הצרפתי אטיין ז'ופרואה סנט-אילייר לקלארק ולהמילטון כי הצרפתים מעדיפים לשרוף את כל תגליותיהם, ברמזו לחורבן שאירע בעקבות השריפה בספרייה הגדולה של אלכסנדריה, על פני מסירתם. קלארק והמילטון הציגו בפני הצ'ינסון את טענותיהם של החוקרים הצרפתים, והצ'ינסון הסכים לבסוף כי פריטים כמו דגימות הנוגעות לתולדות הטבע יהיו רכושם הפרטי של החוקרים. מנו אז טען במהרה כי האבן הייתה אף היא רכושו הפרטי. אילו התקבלה טענה זו של מנו, היה באפשרותו לקחתה איתו לצרפת. הצ'ינסון דחה את טענתו של מנו, בהיותו מודע בעצמו לערכה המיוחד של האבן. לבסוף הושגה הסכמה בין הצדדים, והעברת החפצים שולבה בהסכם הכניעה של אלכסנדריה שנחתם בין נציגים של הכוחות הבריטיים, הצרפתיים והעות'מאניים.

קיימת מחלוקת באשר לדרך שבה הועברה האבן לידיים בריטיות. הקולונל טומקינס הילגרוב טרנר אשר הביא אותה לאנגליה טען מאוחר יותר כי הוא לקח אותה אישית מידיו של מנו והוביל אותה בעגלת נשק. בתיאור מפורט יותר של קורות האירוע ציין קלארק כי קצין צרפתי, חבר המכון, לקח אותו, את תלמידו, ג'ון קריפס, ואת המילטון בחשאי לרחוב שמאחורי מגוריו של מנו, ושם גילה להם כי האבן מוסתרת תחת שטיחים במטענו של מנו. לדברי קלארק, המודיע חשש כי האבן עלולה להיגנב אילו ראו אותה חיילים צרפתים. הצ'ינסון דווח מידית כי האבן נלקחה, ייתכן על ידי טרנר ועגלת הנשק שלו.

טרנר הביא את האבן לאנגליה על סיפונה של הפריגטה הצרפתית שנפלה בשבי הבריטי, אה"מ אז'יפטיין. הפריגטה עגנה בפורטסמות' בפברואר 1802, ובהגיעו לאנגליה היו הוראותיו של טרנר להציג את האבן, יחד עם עתיקות נוספות, למלך ג'ורג' השלישי. המלך, שיוצג על ידי מזכיר המלחמה, הלורד רוברט הוברט, הורה כי האבן תוצב במוזיאון הבריטי. לפי סיפורו של טרנר, הוא הפציר בהוברט כי בטרם תובא האבן ליעדה הסופי במוזיאון, היא תוצג לחוקרים מאגודת חוקרי העתיקות של לונדון, שעם חבריה נמנה. הוברט נענה לכך, והאבן נראתה ונדונה לראשונה בישיבת האגודה ב-11 במרץ 1802.

במהלך שנת 1802 יצרה האגודה ארבע יציקות גבס עם הכתובת, אשר נשלחו לאוניברסטאות אוקספורד, קיימברידג' ואדינבורו ולטריניטי קולג' בדבלין. זמן קצר לאחר מכן הוכנו הדפסים מן הכתובת והם נשלחו לחוקרים ברחבי אירופה. עוד באותה שנה הועברה האבן למוזיאון הבריטי, שם היא מוצגת עד היום, נכון ל-2019. בצדיה הימניים והשמאליים של האבן נחרטו בלבן כתובות מאוחרות, שבהן נכתב באנגלית: "נתפסה במצרים בידי הצבא הבריטי ב-1801" ו"מוצגת על ידי המלך ג'ורג' השלישי".

מאז יוני 1802 הוצגה אבן רוזטה במוזיאון הבריטי באופן רציף, למעט תקופה קצרה במלחמת העולם הראשונה. במהלך המאה ה-19 היא קוטלגה תחת מספר הפריט EA 24, כאשר EA היו ראשי התיבות של הקבוצה Egyptian Antiquities (עתיקות מצריות). האבן הייתה חלק מאוסף של מונומנטים מצריים עתיקים שנלקחו מידי המשלחת הצרפתית, בהן הסרקופג של נכתנבו השני (EA 10), הפסל של הכוהן הגדול של אמון (EA 81) ואגרוף גדול עשוי גרניט (EA 9). עד מהרה התגלו הפריטים ככבדים מדי עבור הקומות בבית מונטגיו, הבניין המקורי של המוזיאון הבריטי, והם הועברו לשלוחה חדשה שנבנתה במתחם. האבן הועברה לגלריית הפסלים ב-1834, זמן קצר לאחר שנהרס בית מונטגיו והוחלף במשכן שמאכלס כיום את המוזיאון. לפי רישומי המוזיאון, אבן רוזטה היא המוצג הבודד שזכה למספר הביקורים הרב ביותר במוזיאון, ותמונה פשוטה שלה הייתה במשך מספר עשורים לגלויה הנמכרת ביותר של המוזיאון.

במקור הוצגה אבן רוזטה בשיפוע קל, תוך שהיא מונחת על כַּן מתכת שהוכן עבורה. דרך תצוגה זו הצריכה שיוף של חלקים קטנים משוליה של האבן על מנת להציבה באופן בטוח על פני הכן. כמו כן, האבן לא כוסתה בתחילה בכיסוי מגן, אולם למרות מאמצי הסדרנים להבטיח כי מבקרים לא ייגעו בה, היה צורך להציב את האבן במסגרת מגן החל משנת 1847. החל משנת 2004 נמצאת האבן בתצוגה בתיבת זכוכית שהוכנה במיוחד עבורה במרכז גלריית הפסלים המצריים. העתק של האבן, חופשי למגע, נמצא בספריית המלך של המוזיאון.

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, חששו במוזיאון מהפצצה כבדה על לונדון, ולכן האבן הועברה למקום מבטחים, יחד עם מוצגים בעלי ערך אחרים. במשך שנתיים הייתה האבן כ-15 מטר מתחת לפני האדמה, בתחנה של רכבת הדואר של לונדון במאונט פלזנט, הסמוך להוברן. למעט בתקופת המלחמה, האבן הוצאה מן המוזיאון רק פעם אחת, באוקטובר 1972, לצורך הצגתה במוזיאון הלובר לצד מכתבו של שמפוליון Lettre à M. Dacier, מכתב בו הוא מפענח באופן שיטתי את סימני כתב החרטומים, ביובל ה-150 לפרסומו. אף בעת עבודות השימור שעברה האבן בשנת 1999, נשארה האבן בגלריה על מנת להיות מוצגת לציבור.

הבקשות להשבת האבן למצרים

צילום של כיכר בעיר רוזטה שבה שוכן העתק של אבן רוזטה

ביולי 2003, לרגל 250 שנה להקמת המוזיאון הבריטי, ביקשה מצרים לראשונה את השבת אבן רוזטה, עת ביקש השר לענייני עתיקות דאז, זאהי חוואס, שהאסטלה תושב למצרים. בשיחה עם כתבים אמר חוואס: "אם הבריטים רוצים שיזכרו אותם, אם הם רוצים לשקם את המוניטין שלהם, הם צריכים להחזיר על דעת עצמם את אבן רוזטה משום שהיא סמל הזהות של מצרים". שנתיים מאוחר יותר, בעת היותו בפריז, חזר חוואס על הדרישה שלו בתארו את האבן כנכס צאן ברזל של המורשת התרבותית של מצרים, יחד עם הפרוטומה של נפרטיטי במוזיאון המצרי בברלין, הפסל של הפירמידה הגדולה בהילדסהיים שבגרמניה, הזודיאק דנדרה במוזיאון הלובר בפריז והפסל של אנכחף במוזיאון האומנות של בוסטון. בשנת 2005 הציג המוזיאון הבריטי במצרים העתק של האסטלה בגודלה האמיתי. ההעתק הוצג במוזיאון הלאומי המחודש ברוזטה, קרוב למקום שבו נמצאה האבן. בנובמבר 2005 הציע חוואס שהמוזיאון הבריטי ישאיל את אבן רוזטה למצרים לשלושה חודשים, בציינו שוב כי המטרה הסופית היא השבתה של האבן למדינה לצמיתות. בדצמבר 2009 הציע חוואס לוותר על הדרישה להשבת אבן רוזטה בתמורה לכך שהמוזיאון הבריטי ישאיל את האבן למצרים לשלושה חודשים לרגל פתיחתו של מוזיאון גיזה שהייתה צפויה להתרחש ב-2013.

קיימת התנגדות רבה בקרב מוזיאונים בעולם להחזרת פריטים בעלי חשיבות תרבותית בינלאומית, דוגמת אבן רוזטה, למולדתם. ב-2002, בתגובה לדרישות חוזרות ונשנות של יוון להחזרת שיש אלגין למדינה ודרישות דומות שקיבלו מוזיאונים אחרים בעולם, הוציאו למעלה מ-30 מוזיאונים מהמובילים בעולם, לרבות המוזיאון הבריטי, הלובר, מוזיאון פרגמון בברלין ומוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, הודעה משותפת המכריזה כי "פריטים אשר נרכשו בתקופות מוקדמות צריכים להיבחן לאור הרגישויות השונות והערכים השונים של אותן תקופות" וכי "מוזיאונים משרתים לא רק אזרחים של מדינה מסוימת אלא אנשים מכל העולם".

פענוח הכתוב על האבן

חוקרים לומדים את האבן במהלך כנס בינלאומי ב-1874

טרם גילויה של אבן רוזטה ופענוחה לא הייתה בעת החדשה הבנה כלשהי של השפה המצרית הקדומה ושל כתב החרטומים המצרי העתיק. השימוש בכתב חרטומים הפך לנדיר בסוף התקופה הפרעונית, ולקראת המאה ה-4 לספירה, רק מצרים מעטים ידעו לקרוא את הכתב. השימוש בכתב חרטומים פסק כמעט לחלוטין לאחר סגירת כל המקדשים הלא-נוצריים במצרים בשנת 392 לספירה על ידי הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון. הכתובת הידועה האחרונה שנכתבה בכתב חרטומים נמצאה באי פילה, והיא מתוארכת לשנת 396 לספירה.

האופי הציורי של כתב החרטומים לא נעלם מעיניהם של סופרים בימי הביניים שדאגו להדגיש עובדה זו ולהשוותו לאלפבית היווני והלטיני שנעדרו מאפיין זה. במאה ה-5 לספירה כתב הכומר הוראפולו את הספר "הירוגליפיקה", שניסה לספק הסבר לכ-200 סימנים הירוגליפיים. הספר סיפק מידע מבלבל, ובמידה רבה מטעה, על כתב החרטומים, אף על פי שחוקרים מאמינים שהוא נכתב בחלקו על בסיס ידע אמיתי שהיה קיים על הכתב באותה תקופה. ספר זה וספרים אחרים, שיצאו בתקופות מאוחרות יותר וסיפקו גם הם מידע מוטעה על כתב החרטומים, היוו מכשול להבנת הכתב במשך שנים רבות.

ניסיונות לפענח את כתב החרטומים נעשו על ידי היסטוריונים ערבים במאות ה-9 וה-10. היסטוריונים אלה ניסו לפענח את הכתב על ידי השוואתו לשפה הקופטית שהייתה נפוצה באותה תקופה בקרב כמרים קופטים. חוקרים אירופאים ניסו אף הם לפענח את הכתב אולם גם מאמציהם לא נשאו פרי. עם החוקרים האירופאים הבולטים שחקרו את כתב החרטומים ניתן למנות את יוהנס גורפיוס בקאנוס בן המאה ה-16, אתנסיוס קירכר בן המאה ה-17 וגאורג סואגה (Georg Zoëga) בן המאה ה-18. גילויה של אבן רוזטה בשנת 1799 סיפק את המידע המכריע החסר לצורך פענוח הכתב. חשיבותו של המידע החקוק על האבן לצורך פענוח כתב החרטומים נחשף בהדרגה על ידי מספר חוקרים והם שאיפשרו לז'אן-פרנסואה שמפוליון להבין את האופי האמיתי המסתורי של כתב החרטומים ולהביא לפענוחו.

הכתב היווני

שחזור הטקסט היווני החסר כפי שהוצע על ידי החוקר ריצ'רד פורסון

הכתב היווני החקוק על אבן רוזטה סיפק את נקודת ההתחלה של התרגום. יוונית עתיקה הייתה שפה ידועה לחוקרים בני התקופה, אולם הטקסט על האבן היה כתוב בניב הקוינה. בניב זה נעשה שימוש בכתבים ממשלתיים במצרים בתקופה ההלניסטית והוא היה מוכר פחות. מסיבה זו, ניתן להבחין כי בתרגומים הראשונים של הטקסט היווני נאבקו המתרגמים להבין את ההקשר ההיסטורי ואת הז'רגון המנהלי והדתי שבו נעשה שימוש לאורך הטקסט. חוקר העתיקות סטפן ווסטון היה בין הראשונים להציג תרגום אנגלי אפשרי של הטקסט היווני. התרגום הוצג באופן מילולי בלבד בכנס של אגודת חוקרי העתיקות של לונדון ב-1802. במקביל, הגיעו שני העתקים ליתוגרפיים של האבן שנעשו במצרים לידי המכון של צרפת בפריז, שם החל גבריאל דה לה פורט די תיי, חוקר עתיקות וספרן במכון, במלאכת התרגום של הטקסט היווני. זמן קצר לאחר מכן, הועבר די תיי למקום אחר בהוראת נפוליאון והשאיר את עבודתו הלא-גמורה בידיו של עמיתו לעבודה, איבר-פסקל אמלון. ב-1803 פרסם אמלון לראשונה תרגום כתוב ראשון של הטקסט היווני. התרגום פורסם הן בלטינית והן בצרפתית על מנת להבטיח תפוצה נרחבת ככל האפשר. באותה שנה, עבד החוקר ריצ'רד פורסון מאוניברסיטת קיימברידג' על השלמת הטקסט היווני החסר בחלק הימני-תחתון של האבן. פורסון הציע שחזור מתקבל על הדעת של הטקסט החסר והוא הופץ בתוך זמן קצר ברבים על ידי אגודת חוקרי העתיקות של לונדון. במקביל, פרסם ההיסטוריון הקלאסי כריסטיאן גוטלוב היינה מאוניברסיטת גטינגן תרגום חדש לטקסט היווני. התרגום נעשה לשפה הלטינית והוא היה מהימן יותר מזה של אמלון.

הכתב הדמוטי

טבלת התווים הפונטיים הדמוטיים ומקבילים הקופטיים, מאת יוהאן דויד אקרבאלד (1802)

בעת גילוי האבן, עבד הדיפלומט והפלאוגרף השוודי, יוהאן דויד אקרבאלד, על כתב לא מוכר אשר דוגמאות שלו נמצאו זמן קצר לפני כן במצרים. כתב זה נודע בשם "הכתב הדמוטי". לכתב היה דמיון מסוים לאלפבית הקופטי, ואקרבאלד היה משוכנע שגם הכתב הדמוטי קשור לשפה זו. ב-1801 העביר ז'אן-אנטואן שפטל, שר הפנים של צרפת, את אחד הליתוגרפים הראשונים של אבן רוזטה לידיו של האוריינטליסט הצרפתי סילבסטר דה סאסי. סאסי, שהיה בקיא בעבודתו של אקרבאלד, הבין שהטקסט האמצעי שעל האבן חקוק בכתב הדמוטי שאותו חקר אקרבאלד. הוא העביר מידע זה לאקרבאלד והשניים פתחו במאמצים משותפים לפענח את הטקסט האמצעי, תוך שהם יוצאים מנקודת הנחה שהכתב הוא אלפביתי. השניים ניסו להשוות בין הטקסט הדמוטי לטקסט היווני, על מנת למצוא את המקומות בטקסט הדמוטי שבהם מאוזכרים שמות יווניים. מאמציהם נשאו פרי כאשר ב-1802 גילה סאסי לשפטל שהוא הצליח לזהות חמישה שמות ("אלכסנדרוס", "אלכסנדריה", "תלמיוס", "ארסינואי" ותוארו של תלמי "אפיפנס"), בעוד אקרבאלד פרסם זמן קצר לאחר מכן אלפבית של 29 אותיות דמוטיות (שיותר ממחציתן היו נכונות כפי שהתברר מאוחר יותר). אף על פי כן, השניים לא הצליחו לפענח את שאר סימני השפה. כיום ידוע שהשפה הדמוטית כוללת לא רק סימנים פונטיים, כפי שחשבו סאסי ואקרבאלד, אלא גם אידאוגרמות וסימנים מסוגים נוספים אחרים.

כתב החרטומים

טבלת התווים הפונטיים בכתב החרטומים עם מקבילים הדמוטיים והקופטיים, מאת שמפוליון (1822)

דה סאסי נטש לבסוף את עבודתו על האבן, אך לפני כן תרם תרומה נוספת להבנתה. ב-1811, בהשראת דיון עם סטודנט סיני על מערכת הכתב הסינית, החליט דה סאסי לבחון סברה של גאורג סואגה מ-1797, לפיה השמות הזרים נכתבו בכתב החרטומים בצורה פונטית; כמו כן, זכר את הסברה שהציע ז'אן-ז'ק ברתלמי כבר ב-1761, לפיה הטקסט המוקף בתיבות כרטוש בכתב החרטומים מייצג שמות פרטיים. כך, כאשר כתב אליו בשנת 1814 תומאס יאנג, מזכיר החוץ של החברה המלכותית של לונדון, בעניין האבן, הציע לו דה סאסי בתשובה כי בנסותו לקרוא את כתב החרטומים, כדאי שיחפש אחר תיבות כרטוש, שאמורות להכיל שמות יווניים, וינסה לזהות ביניהן תווים פונטיים.

יאנג פעל כעצתו והשיג שתי תוצאות חשובות שיחד סללו את הדרך לפענוח הסופי. הוא גילה בטקסט את התווים הפונטיים "p t o l m e s" (בתעתיק בן ימינו "p t w l m y s"), שבאמצעותם נכתבה המילה היוונית "Ptolemaios" (תלמיוס). הוא אף גילה כי התווים הללו דמו למקביליהם הדמוטיים, ובעקבות זאת המשיך וגילה עוד 80 נקודות דמיון בין כתב החרטומים לטקסט הדמוטי באבן; הייתה זו תגלית חשובה, מאחר שקודם לכן נחשבו שתי מערכות הכתב שונות לחלוטין האחת מהשנייה. גילויים אלו הובילו אותו למסקנה הנכונה שמערכת הכתב הדמוטית היא פונטית רק בחלקה, וכוללת גם תווים אידאוגרפיים שמקורם בכתב החרטומים. גילוייו החדשים של יאנג הובלטו בערך הארוך שכתב על מצרים באנציקלופדיה בריטניקה ב-1819. עם זאת, יאנג לא הצליח להשיג תוצאות נוספות מעבר לכך.

ב-1814 התכתב יאנג לראשונה על אודות האבן עם ז'אן-פרנסואה שמפוליון, מורה בעיר הצרפתית גרנובל שחיבר מחקר על מצרים העתיקה. ב-1822 נתקל שמפוליון בהעתק של הטקסטים הקצרים, ביוונית ובכתב חרטומים, המופיעים על אובליסק פילה (Philae), שבהם סימן ויליאם ג'ון בנקס את השמות "תלמיוס" ו"קלאופטרה" בשתי השפות. בעזרת המסמך זיהה שמפוליון את התווים הפונטיים "k l e o p a t r a" (בתעתיק בן ימינו q l i҆ w p ꜣ d r ꜣ.t ). בעזרת מידע זה, ובעזרת השמות הזרים שנמצאו באבן רוזטה, חיבר שמפוליון טבלה של התווים הפונטיים בכתב החרטומים, אשר הופיעה בכתב ידו במכתב ששלח בשלהי 1822 לבון-ז'וזף דסייה (Bon-Joseph Dacier), מזכיר האקדמיה לכתובות ולספרות יפה (Académie des Inscriptions et Belles-Lettres) של פריז, שבאקדמיה הצרפתית. מכתב זה, שנודע בשם "Lettre à M. Dacier" ("מכתב למר דסייה"), פורסם מיד עם קבלתו על ידי האקדמיה, והוא מסמן את פריצת הדרך ביכולת לקרוא את כתבי החרטומים המצריים; זאת לא רק בזכות טבלת האלפבית ושאר תוכנו של המכתב, אלא גם בזכות הערת השוליים שבה העיר שמפוליון, כי נראה שתווים פונטיים דומים קיימים לא רק בשמות יווניים, אלא גם בשמות מצריים. בשנת 1823 אימת סברה זו, כשזיהה את שמותיהם של רעמסס ותחותמס, כתובים בין תיבות כרטוש, בכתבי חרטומים עתיקים בהרבה שהועתקו על ידי בנקס באבו סימבל ונשלחו לשמפוליון על ידי ז'אן-ניקולא איוֹ (Jean-Nicolas Huyot). החל מנקודה זו והלאה מתפצלים סיפוריהם של אבן רוזטה ושל פענוח כתב החרטומים המצרי, מאחר ששמפוליון הסתמך על טקסטים רבים אחרים כדי לגבש מודל ראשוני לדקדוק המצרי העתיק וכן מילון לכתב החרטומים – שני אלו פורסמו לאחר מותו.

המשך המחקר

לאחר הפענוח התמקדה העבודה על האבן בהבנה עמוקה יותר של הטקסטים ושל הקשרם ההיסטורי והתרבותי כמו גם בהשוואתם אחד לשני. בשנת 1824 הבטיח החוקר ז'אן לטרון (Jean Antoine Letronne) להכין עבור שמפוליון תרגום מילולי של הכתב היווני. שמפוליון הבטיח בתמורה לחקור את כל נקודות השוני בין שלושת הטקסטים, אולם לאחר מותו הפתאומי של שמפוליון ב-1832 לא נמצאו טיוטות מחקר זה ועבודתו של לטרון נעצרה. עם מותו של פרנסואה סלווליני, עוזרו ותלמידו של שמפוליון, נמצאה בין ניירותיו טיוטה של מחקר זה, וכן טיוטות אחרות, אשר הוכיחו בדיעבד שפרסומיו של סלווליני בנושא האבן ב-1837 היו גנבה ספרותית. כעת היה באפשרותו של לטרון לסיים את הערותיו על הכתב היווני ואת התרגום החדש לצרפתית שראה אור ב-1841. בשנות ה-50 של המאה ה-19 הוציאו שני אגיפטולוגים גרמנים, היינריך ברוגש (Heinrich Karl Brugsch) ומקס אולמן (Max Uhlemann), תרגום מתוקן ללטינית שהתבסס על הכתב הדמוטי ועל כתב החרטומים. התרגום הראשון לאנגלית יצא לאור ב-1858 בעקבות עבודת חברי האגודה הפילומתית (Philomathean Society) של אוניברסיטת פנסילבניה.

השאלה איזה מתוך שלושת הטקסטים שימש בסיס לתרגום הטקסטים האחרים נותרה עדיין פתוחה. לטרון ניסה להראות בשנת 1841 שהכתב היווני הוא המקורי. מבין החוקרים המודרניים, סבר ג'ון ריי כי "כתב החרטומים הוא החשוב מבין הטקסטים על האבן: הוא כאן כדי שהאלים והחכמים מבין הכוהנים יקראו אותו". פיליפ דרשאן והיינץ-יוסף תיסן טענו שכל שלוש הגרסאות חוברו במקביל, בעוד סטיבן קירק (Stephen Quirke) ראה בצו ממפיס "שילוב מורכב של שלוש המסורות הטקסטואליות". ריצ'רד פרקינסון (Richard B. Parkinson) מציין שכתב החרטומים סוטה במקומות מסוימים מהפורמליזם הארכאי ונוטה להתקרב לשפה הדמוטית ששימשה את הכוהנים בחיי היום יום. העובדה שכל שלושת הטקסטים לא זהים באופן מילולי, עוזרת להבין מדוע הפענוח היה הרבה יותר קשה ממה שחשבו, במיוחד עבור אותם החוקרים שציפו לקבל מפתח מדויק לסימני כתב החרטומים המצריים.

המחלוקת בדבר תרומתם היחסית של יאנג ושמפוליון לפענוח

פסלו של ג'וזף קוסות' (Joseph Kosuth), העתק ענק של אבן רוזטה בפיז'אק (Figeac), עיר הולדתו של שמפוליון בצרפת

עוד לפני פרשת סלווליני התעוררו מחלוקות סביב הפענוח בעניין קדימות וגנבה ספרותית. עבודתו של תומאס יאנג מוזכרת במכתבו מ-1822 של שמפוליון Lettre à M. Dacier, אך לדעת המבקרים הבריטים, לא ניתן לה קרדיט מלא. למשל, ג'יימס בראון (James Browne), שהיה עורך-משנה של אנציקלופדיה בריטניקה, אשר הוציאה לאור מאמר של יאנג ב-1819, כתב ב-1823 בעילום שם סדרה של כתבות ל-Edinburgh Review בהן הוא שיבח את עבודתו של יאנג והאשים את שמפוליון "חסר המצפון", לדבריו, בגנבה ספרותית. הכתבות הללו תורגמו לצרפתית על ידי יוליוס קלפרות (Julius Klaproth) ויצאו לאור כספר ב-1827. המאמר של יאנג עצמו משנת 1823 אישר שנית את תרומתו לפענוח. פטירתם של יאנג ושמפוליון ב-1829 וב-1832 לא שמה קץ למחלוקת. עבודה מקיפה בנושא האבן, מאת אוצר המוזיאון הבריטי ארנסט ווליס באדג', שפורסמה ב-1904, שמה דגש מיוחד לתרומתו של יאנג בהשוואה לשמפוליון. בשנות ה-70 של המאה ה-20 התלוננו המבקרים הצרפתים במוזיאון הבריטי שתמונתו של שמפוליון קטנה יותר מזו של יאנג. המבקרים הבריטים התלוננו שההפך הוא הנכון. למעשה, שתי התמונות הן בגודל זהה.

אבן רוזטה כמטבע לשון

המונח "אבן רוזטה" משמש בהשאלה לדבר המהווה מפתח חשוב לשם פענוח מידע מוצפן, במיוחד כאשר חלק קטן מוכר וידוע מתגלה כמפתח להבנת השלם. לפי מילון אוקספורד, השימוש הראשון של המונח הופיע במהדורת 1902 של אנציקלופדיה בריטניקה בערך על אנליזה כימית של גלוקוז. השימוש הכמעט מילולי של המונח הופיע בספר המדע הבדיוני "The Shape of Things to Come" של הרברט ג'ורג' ולס; בספר זה, הפרוטגוניסט מוצא איגרת שכתובה בקצרנות, אשר מהווה מפתח להבנת חומרים נוספים הכתובים הן בכתב יד והן בדפוס. אחד השימושים הידועים והחשובים ביותר של הביטוי בספרות מדעית היה של חתן פרס נובל לפיזיקה תאודור הנש. במאמרו בנושא ספקטרוסקופיה משנת 1979 בסיינטיפיק אמריקן כתב הנש: "הספקטרום של אטומי מימן הוא אבן רוזטה של הפיזיקה המודרנית: לאחר שתבנית הקווים פוענחה, ניתן היה להבין גם דברים רבים אחרים".

מאז נמצא הביטוי בשימוש רחב במדע בהקשרים שונים. לדוגמה, פענוח מלא של הגנים העיקריים במערך תיאום הרקמות תואר כ"אבן רוזטה של האימונולוגיה". לצמח תודרנית לבנה קראו "אבן רוזטה של בעלי פרחים". התפרצות גמא שנמצאה בהתקבצות עם סופרנובה זכתה לשם "אבן רוזטה להבנת מקור התפרצויות גמא". טכניקת אקוקרדיוגרפיית דופלר נקראה בשם אבן רוזטה על ידי חוקרים שניסו להבין תהליך מורכב שבו החדר השמאלי של לב האדם מתמלא בזמן אי ספיקת-לב דיאסטולית. הגשושית "רוזטה" משייטת בחלל במסגרת משימה לחקר השביט צ'וריומוב-גרסימנקו, במטרה להכריע בשאלת מבנה השביט ולגלות מקורות של מערכת השמש.

בשם "אבן רוזטה" נעשה שימוש גם בסוגים שונים של תוכנות תרגום. "Rosetta" הוא כלי תרגום מקוון שמיוצר ומתוחזק על ידי חברת "קנוניקל" כחלק מפרויקט "Launchpad" ונועד לסייע בהפצת תוכנות בשפה מקומית. באופן דומה, "Rosetta@home" הוא פרויקט המשתמש בחישוב מבוזר קהילתי במטרה לפתור את בעיית חיזוי (או תרגום) מבנה החלבון. "פרויקט רוזטה" נועד לקבץ יחד מומחים ודוברי שפות שונות כדי ליצור מסד נתונים וארכיון של 1,500 שפות שיחזיק מעמד משנת 2000 ועד שנת 12000.

קישורים חיצוניים

• אבן רוזטה במוזיאון הבריטי
• מידע על אבן רוזטה בקטלוג הספרייה הלאומית
• הטקסט החקוק על האבן (באנגלית)
• אתר "פרויקט רוזטה" שנועד ליצירת מסד נתונים ל-1,500 שפות
• חן מלול, אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 2 באפריל 2017
• ניל בר, אבן רוזטה - האבן שחשפה את סודות מצרים העתיקה, באתר הארץ, 20 בפברואר 2017
• אבן רוזטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נפוליאון במזרח התיכון- אבן רוזטה בפודקאסט עושים היסטוריה עם רן לוי
• אבן רוזטה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)