ט"ו בשבט (מועד)

פריחת עץ שקד בסמיכות לחג מסמלת את בואו של החג בשירי הילדים

דף מעוצב לחנוכה 1920.

כרזה של הסתדרות המורים - הזמנה לנטיעות לכבוד ט"ו בשבט, 1927 לערך

ט"ו בשבט, בלשון המשנה ראש השנה לאילן, הוא מועד בלוח העברי, המציין ראש השנה למניין השנים של פירות האילן בארץ ישראל.

לציון זמן זה כראש-שנה ישנה השפעה על אכילת פירות האילן וקיום מצוות התלויות בגיל של העץ והפרות, כגון נטע רבעי, ביכורים ותרומות ומעשרות ובשל מרכזיותו של התאריך בהקשר לחיבת הארץ וקדושתה קיבל יום זה משמעויות רבות לאורך השנים.

נהוג ביום זה להרבות באכילת פירות העץ של ארץ ישראל, במיוחד מפירות שבעת המינים, ויש הנוהגים לערוך בו בלילו "סדר ט"ו בשבט".

מכיוון שמאפייניו החקלאיים וההלכתיים של החג ייחודיים לארץ ישראל, לא יכלו הללו לבוא לידי ביטוי בקהילות ישראל בגולה אלא ברמז וסימן בלבד, יש שנהגו לאכול פירות שגדלו בגולה המזכירים את פירות הארץ ולכוון לפירות ארץ ישראל או לאכול מפירות שהובאו משומרים מהארץ כגון בצורת פירות יבשים.

בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בט"ו בשבט רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל. כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה.

הגדרת היום

ראש השנה לאילנות

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה, במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן - בראשון לשבט או בחמישה עשר בו:

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

— מסכת ראש השנה א', א'

אף על פי שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל. בתלמוד הבבלי מופיע סיפור המעלה אפשרות שרבי עקיבא לא הכריע במחלוקת, ונהג לחומרה לשיטת שתי הדעות:

”מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל. ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה.” (ראש השנה יד, א)

ט"ו בשבט בבית הספר היהודי בווילנה, 2006

בתלמוד הבבלי מובא טעם לבחירת התאריך כדברי בית שמאי, הסוברים שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט:

”באחד בשבט ראש השנה לאילן: מ"ט אמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.” (שם)

בתלמוד הירושלמי מופיע טעם דומה, לפיו רוב גשמי השנה כולה כבר ירדו, ולכן ודאי שפירות המופיעים מעתה ואילך חיים ממי השנה החדשה:

”ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה: חד (אחד החכמים) אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ, וחרונה (חכם אחר) אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.” (ראש השנה א, ב)

בדומה לדברי הירושלמי, מפרש רש"י כי משעברו רוב גשמי השנה העץ מתחיל בתהליך הצמחת הפרי:

”שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה.”

כלומר הפירות שאנו רואים על האילנות לאחר ט"ו בשבט, הם ודאי פירות שגדלו מהמשאבים הטבעיים של השנה החדשה ולכן הם פירות חדשים (בשונה מפירות המופיעים באילנות לפני ט"ו בשבט שאומרים עליהם שהם גידול של השנה הקודמת). בית הלל מסכימים לעיקרון זה אך סבורים שיש להתחשב בעיקרון נוסף התלוי בחום השמש: מבחינה זו מחמישה עשר בשבט ניתן לומר שרוב תקופת טבת כבר חלפה, ואף שאלו עדיין ימי קור, ניתן לומר שהטבע מתחיל להתקרב אל ימי האביב שיהיו ימי הלבלוב של השנה החדשה.

יום שמחה

המקורות הראשונים שבידינו מאלו ששרדו את חורבן היישוב בארץ ישראל בהם מציינים את היום באופן חגיגי מופיעים בתקופת הגאונים, לפיהם נערכו ביום זה תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, האחד פותח במילים: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ומסודר לפי הא' ב', והשני "ראש אמרתך אמת במללך".

זכר לתאריך ט"ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית.

במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים בט"ו בשב"ט "תחנון": ”שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות ... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה.” בכתבי ר' יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה). גם בשולחן ערוך לרבי יוסף קארו נפסק על פי זה שאין לקיים תענית ולא לומר תחנון בט"ו בשבט.

ראש השנה למעשרות האילן

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה":

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, [...] וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן.

בפירות ערלה ונטע רבעי

התורה קובעת כי בשלש השנים הראשונות לנטיעת האילן, פירות האילן נחשבים לערלה והם אסורים באכילה ובהנאה. בשנה הרביעית לפירות יש מעמד מיוחד: נטע רבעי, מותר לאכול את הפירות בטהרה בירושלים (בזמן שבית המקדש קיים) או לחלופין להמיר את קדושת הפירות בכסף המיועד לרכישת מזון לאכילה בטהרה בירושלים, ואז הפירות שנפדו בכסף הופכים לחולין. החל מהשנה החמישית, פירות האילן מותרים באכילה.

בהלכות ערלה ונטע רבעי, יש להבדיל בין ראש השנה לנטיעה, לבין ראש השנה לפירות האילן. היום הקובע למניין שנות האילן הוא ראש השנה, א' תשרי, אבל בהקשר לפירות, היום הקובע הוא ט"ו בשבט. זאת אומרת שפרי שישנו למשל בתשרי על העץ הוא למעשה פרי של השנה הקודמת שהסתיימה לפני תשרי. אבל פרי שמופיע בעץ מט"ו בשבט ואילך הוא פרי של השנה החדשה, שהתחילה בתשרי. לכן, פירות אילן שחנטו לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, עדיין נחשבים לערלה, ואם הם חנטו בשנה החמישית לפני ט"ו בשבט, הם נחשבים לנטע רבעי.

ההלכות מסוכמות בדברי הרמב"ם: ”באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה ... ואף על פי כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט -- שהוא ראש השנה לאילן.” (רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט, ח-ט)

בפירות מצוות ביכורים

מצוות הבאת ביכורי הפירות לבית המקדש לאחר שסומנו כפרי בכור עם הבשלתם בראשונה בימי האביב והקיץ, התקיימה מחג השבועות ועד לחג הסוכות ולמאחרים גם עד חג חנוכה. אבל חכמים למדו שאין מביאים ביכורים משנה על חברתה. כלומר שלא מערבבים בהבאת הביכורים פירות שגדלו בשנה החדשה עם פירות שגדלו לפני ט"ו בשבט שהם פירות שנה ישנה.

”אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד--לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה עשר בו.” (רמב"ם הלכות ביכורים ב, ז)

בתרומה ומעשר ראשון בפרי העץ

התורה מחייבת להפריש תרומה גדולה (כ-2% מהיבול) לכהן ומעשר ראשון (כ-10% מהיבול) ללוי. חכמים למדו שאין להפריש תרומה/מעשרות מיבול שנה אחת על יבול שנה אחרת. התאריך המפריד בין השנים לעניין פירות האילן, הוא בט"ו בשבט:

”אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם--אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד, כב). ... אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש--אין תורמין מזה על זה: מפני ש ... חמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן.” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות זרעים, פרק תרומו"ת, הלכות ה'–י"א.)

במעשר עני ומעשר שני בפרי העץ

במחזור 7 שנים, בשנים א, ב, ד, ה - לאחר הפרשת התרומה ומעשר ראשון, מפרישים מעשר שני, שנאכל לבעלים בטהרה בירושלים. בשנים ג, ו - מפרישים במקום מעשר שני - מעשר עני שניתן לעניים. השנה השביעית היא שמיטה, ובה אין מפרישים כלל תרומות ומעשרות. התאריך הקובע מעבר בין השנים לעניין מעשרות פירות האילן הוא ט"ו בשבט:

”וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית--אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית--אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא.” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות זרעים, פרק מעשר שני ונטע רבע"י, הלכות א'–ד'.)

שביעית/בפירות שנת שמיטה

הרמב"ם פוסק שלעניין שביעית, התאריך הקובע לכל דבר ועניין הוא א' בתשרי. פירות שחנטו לפני א' בתשרי של השנה השביעית - הרי הם חולין, ואילו פירות שחנטו בין א' בתשרי של השנה השביעית לבין כ"ט באלול של שנה זו קדושים בקדושת שביעית:

”באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית ... או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות זרעים, פרק שמיטה ויוב"ל, הלכות ד'–ט'.)

לעומתו רבנו חננאל, בפירושו למסכת ראש השנה פוסק שהתאריך הקובע לעניין קדושת פירות שביעית הוא ט"ו בשבט: ”בנות שוח ... שחנטו בשנת השמטה אחר ט"ו בשבט נוהגין בהן דין שביעית ... אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית - מן הששית הן חשובין ומותרין ...” (פירוש רבנו חננאל, תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ו, עמוד ב'.)

מנהגים

אכילת פירות

קערת פירות יבשים

מרבים באכילת פירות הארץ, ובפרט שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (למעט יהדות תימן לדוגמה). המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.

המנהג הוזכר לראשונה אצל ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן (המאה ה־16) מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "תיקון יששכר" כך כתב: ”יום ט"ו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.” מנהג זה הובא גם בפירוש מעגלי צדק לרב בנימין הלוי שנדפס בשנת ה'שי"ז.

הבן איש חי תיקן סדר תפילה מיוחד לט"ו בשבט לזכות באתרוג מהודר לסוכות והוא עפ"י מסורת קדמונים של חכמי אשכנז.

יש האוכלים פירות יבשים ואגוזים למיניהם, בפרט אלו שמקורם בארץ ישראל, כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים.

סדר ט"ו בשבט

ערך מורחב – סדר ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה־17. המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט"ו בניסן.

על פי ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים". לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות. בספר חמדת ימים שהוא המקור הראשון המספר בכתב על מנהג זה, צורף קונטרס בו פירוט הסדר הנ"ל. על פי קונטרס זה נדפס ספר בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", ספר שזכה לתפוצה רבה כבר במאה ה־18.

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי. בסוף המאה ה־20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט"ו בשבט. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות.

נטיעות בארץ ישראל

נטיעות בגינה הקהילתית בשכונת עיר גנים בירושלים, ט"ו בשבט תשע"ז (2017)

בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ־1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:

ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן.

בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית. כך באופן רשמי, קבע את הנטיעות בט”ו בשבט, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו של יעבץ למעשה זה:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית־הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

עץ הרצל במוצא

לטענת חזקי שוהם, מי שקשר נטיעות ציבוריות לט"ו בשבט, היה המחנך חיים אריה זוטא, שכתב על כך מאמר בעיתון השקפה ב־1904 . ב־1906, באספה השנתית של אגודת המורים העברים בארץ ישראל, שכנע את עמיתיו המורים, ש"יום טבע" עדיף לקשור לט"ו בשבט מאשר לט"ו באב ולשלב בו נטיעות. שוהם טוען, כי זוטא שאב את הרעיון לחגיגות הנטיעות בהשראה, שקיבל מיום העצים והיערות, שהיה נהוג בארצות הברית בשנים אלו.

בט"ו בשבט תרס"ז - 1907, התקיים במקווה ישראל טקס הנטיעות הראשון בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.

נוסח מגילת עץ המדינה

עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, בהנחיה מיוחדת מקק"ל, ניטע בט"ו בשבט תש"ח, בדגניה א', "עץ המדינה". העץ שנבחר היה ברוש, לזכר הברוש שנטע הרצל בארזה שבהרי ירושלים.

"...היום הזה אנו נוטעים על אדמתנו אדמת הלאום על גדות הירדן והכנרת את הברוש הזה אשר יכונה "עץ המדינה" . והיה העץ הזה לאות אימוץ הברית בינינו לארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן..."

— דברי המגילה אשר הושמה בבית השורשים של "עץ המדינה"

בשנתה הראשונה של מדינת ישראל, בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949), התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, הישיבה הראשונה של האספה המכוננת (לימים הכנסת). רוב הנבחרים הגיעו לירושלים מהשפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים.יוסף שפרינצק, שנבחר ליו"ר האספה המכוננת והכנסת הראשונה, אמר בנעילת האספה :

"....ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים, עצי¬ דעת ועצי¬ חיים, לאומה לימים הבאים. גם אנחנו נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה - אילן עצמאות ישראל...."

— ישיבת הפתיחה של האסיפה המכוננת

מאז, טקס נטיעת עצים באתרים שונים בירושלים ובסביבתה, היה חלק ממסורת חגיגות יום-ההולדת של הכנסת.

דוגמה לרושם החגיגי שיש בנטיעות אלו מובע בשיר העממי:

"כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט"וּ בִּשְׁבָט! בְּט"וּ בִּשְׁבָט!"...

— מילים:יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון

• 
  ילדי גן בתל אביב בנטיעות ט"ו בשבט, 1946
• 
  חברי קיבוץ גן שמואל, ילדים ומבוגרים, נוטעים עצים לכבוד ט"ו בשבט; סוף שנות ה־40
• 
  ילדים צועדים לנטיעות ט"ו בשבט, שנות ה־40
• 
  נטיעות ט"ו בשבט ביער קריית גת בשיתוף עם חיילי צה"ל

יום שמירת הטבע

השקת פרויקט ייעור ביטחוני בט"ו בשבט תשע"א

בתחילת המאה ה־21 הפך ט"ו בשבט גם ליום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית. גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט"ו בשבט כחג שמירת הטבע.

מנהגים נוספים

• עוסקים במצוות התלויות בארץ.
• בספר בני יששכר מובא מנהג להתפלל על האתרוג לארבעת המינים, כסגולה להשגת אתרוג מהודר בשנה שלאחר מכן.
• אכילת האתרוג מחג הסוכות.
• חלק מיהודי תוניסיה מכינים את מאכל הבסיסה ביום ט"ו בשבט. כנראה, כי יום זה נועד להזכיר את הגעת האביב וחודש ניסן, ומנהג אכילת בסיסה בראש חודש ניסן, כסימן להתחלה חדשה ומבורכת.
• יהודי סוריה נהגו לומר בבתי הכנסת את עשרת הדיברות ולאכול אורז עם חלב.
• בקהילת בבל נהגו סדר לפי הנוסח "פרי עץ הדר" עם שבעה פירות מהארץ.
• בקהילת "בני ישראל" מהודו נוהגים לערוך בט"ו בשבט, בשדות או בטבע, את טקס ה"מלידה" - טקס "מנחת שלום", הפונה לאל ולאליהו הנביא בבקשת ברכה ושפע. מַלִידָה, הוא, מאכל של סולת בלולה, פירות העץ והאדמה ומיני בשמים, והוא מסמל את קורבן המנחה שנהג בבית המקדש.
• בתורכיה ואיזמיר נהגו לקרוא מזמורי תהילים ביחד, ואכילת הפירות התקשרה לברכת הבית ויושביו ולשלום הבית.
• ביוון-סאלוניקי נהגו לאכול חמין של האשורי, שהיה עשוי מגריסי חיטים מבושלים בשומן עם רגל פרה וערמונים, שלחו משלוחי פירות לעניי העיר, והעלו הצגה מיוחדת על סגולות הפירות .
• בני הקהילה האפגנית ברכו על שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל, הוסיפו שלל פירות, אגוזים ודגנים שנתברכה בהם אפגניסטן, ברכו על ארבע כוסות ונהגו לקרוא קטעי הסבר לפרי, מהמשנה או מהזוהר. בני הקהילה שומרים בקנאות על מנהגיהם הקדומים עד היום.
• בירושלים ובצפת נהגו לפקוד קברי סנהדרין, להדר בסדר ולקטוף חרובים.
• בימי היישוב וראשית המדינה, התקיימו תהלוכות נטיעות בכל המגזרים. אליהן נוספו ברחבי הארץ נשפי תרבות, העלאת מחזות, יצירות ושירים ברוח החג, איסוף תרומות לקקל ולגופים נבחרים נוספים, כרזות ושלטי חוצות, פרסום תכנים חינוכיים ולימודיים, ויצירת הגדות שונות לסדר טו בשבט.
• בעשורים האחרונים, עקב עליית המודעות למשבר האקולוגי, קבל החג משמעות נוספת בשמירת איכות הסביבה.

ראו גם

• מצוות נטיעת אילנות בארץ ישראל

לקריאה נוספת

• חשיבות שמירת עצי פרי ביהדות – פניני הלכה, הוצאת מכון הספרים ישיבת הר ברכה
• תבנית:אתר פניני הלכה
• יום־טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים – ט"ו בשבט, הוצאת דביר.
• ז. אריאל (עורך), ספר החג והמועד, הוצאת עם עובד, 1962 (הספר בקטלוג ULI)
• הרב יואל פרידמן - התורה והארץ ו, עמ' 164–174.
• פרופ' יהודה פליקס - חמישה עשר בשבט - הלכה ומציאות, תרביץ מו (תשל"ז), עמ' 181–2
• אסנת רוזן קרמר, "עת לנטוע ולבנות: על עצים ועל מבנים". עמוד הבית – גיליון עתי ישראלי לאיכות הבנייה ותכן טוב מס' 12.  ינואר 2014.

קישורים חיצוניים

• ט"ו בשבט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

אתר הפיוט והתפילה, "איך שירת תימן? היא יפה?": יחיאל עדאקי מחיה שירים נשכחים: איך התגלגלו תווים של שיר תימני להיות שיר ילדים ישראלי לט"ו בשבט?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29.01.2020

• דברי תורה וחידושים לט"ו בשבט

מידע אודות ט"ו בשבט

• שאלות ותשובות לט"ו בשבט, באתר האקדמיה ללשון העברית, 14 בינואר 2014
• ט"ו בשבט באתר "כיפה"
• אתר ט"ו בשבט של התנועה הרפורמית
• המלצות לאתרים בנושא ט"ו בשבט, באתר מכללת יעקב הרצוג
• ט"ו בשבט, באתר ישיבה
• חזקי שוהם, ‏'מן העיר- ומן הכפר?' על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט, ישראל 22, אביב 2014
• הלכות טו בשבט באתר פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד
• שלמה הרמתי חמשה עשר בשבט וצביונו ההיסטורי, שערים, 30 בינואר 1953
• חג ט"ו בשבט ומנהגיו, באתר לרגו (LeGO)
• הָדִי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: כך הולכים השותלים, בבלוג "עונג שבת", 22 בינואר 2021
• מאה שנים של ט"ו בשבט, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 20.1.2019

שירים וסיפורים לט"ו בשבט

• שירי ט"ו בשבט, באתר זמרשת לזמר העברי המוקדם
• לקט שירים ופיוטים לט"ו בשבט, באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
• גיליון ט"ו בשבט תש"ח של העיתון דבר לילדים, 22 בינואר 1948
• שולמית אליצור, עצים מאל"ף ועד תי"ו – מפיוטי ט"ו בשבט, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ינואר 2021

משאבי הוראה לט"ו בשבט

• ט"ו בשבט: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• מגוון מקורות, הגות ומערכים חינוכיים לט"ו בשבט - מכון שיטים

סדר ט"ו בשבט

• הגדה לסדר ט"ו בשבט - להורדה מתוך אתר הקרן הקיימת לישראל.
• סדר ט"ו בשבט עם הרב אורי שרקי - תשס"ח, מתוך אתר מכון מאיר
• נתנאל יוסיפון, הגדה על סדר ט"ו בשבט, באתר "ישיבה"
• הספרייה הלאומית, מה למשיח השקר ולט"ו בשבט?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 05.02.2020

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.