השם המפורש

השם המפורש הוא מונח מההלכה היהודית לתיאור אותם שמות של האל שאסור להגותם בפה, לכתוב אותו או למחוק אותו אם הוא נכתב. השם המפורש הוחלף לרוב בכינויים (כמו אדוני, או השם) בסימנים מוסכמים (כמו י"י או הוי"ה) חילופי אותיות (אלוקים או ידוד) או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך ועוד), או הוספת גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י) במקור הוא כלל את השם י'ה'ו'ה', אולם בהלכות מאוחרות יותר יש המרחיבים אותו לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות.

הביטוי "השם המפורש" מופיע במשנה ובעקבותיו בפיוטים ל'סדר העבודה' בתפילת יום הכיפורים. בפיוטים אלו מתואר העם הכורע ומשתחווה בבית המקדש "כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול" ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כיום ברוב הקהילות האומרות פיוטים אלו, הקהל יורד על ברכיו ומשתחווה (עם שטיח או מפה על מנת שלא תהיה השתחוויה לאבנים) כשהחזן מקריא את החלק הזה של הפיוט.

שם יהוה

ערך מורחב – יהוה

השם יהוה הוא כינויו של האל במקרא. הוא מוזכר כשמו של אלוהי היהודים כבר בממצאים ארכאולוגים מהמאה התשיעית לפנה"ס, כמו במצבת מישע ועוד. ושימוש בו בשיח החברתי מתועד הן בספרי המקרא והן בממצאים הארכאולוגים. אוסטרקונים רבים כוללים ברכות אחד לרעהו בשמו של יהוה.

אולם בתקופות מאוחרות יותר החלה להתגבש התקדשות יתירה של שם זה, ונוצר בידול בינו לבין שאר כינויי האל. ועם הזמן נוצר איסור להזכיר את שם זה, לצד איסורים נוספים הקשורים למעמדו ולקדושתו. במשנה כבר אנו מוצאים שמכנים אותו כ"שם המפורש" ואין מזכירים אותו במפורש. במגילות מדבר יהודה מוצאים לעתים נוהג של הסופרים שכתבו את מגילתם באלפבית הארמי, אביו של האלפבית של ימינו, ואילו את שם יהוה היו משאירים בכתב הקדום, האלפבית העברי העתיק, . נוהג זה נמצא גם בנוסחים יווניים עתיקים של המקרא, שהשאירו את שם יהוה באותיות העבריות העתיקות. יש הסבורים שהעובדה שנוהג זה מופיע דווקא בטקסטים שאינם חלק מספר שלם וכדומה, מכוונת כנראה לתפיסתם של הסופרים שכתב זה הוא כתב בדרגה נמוכה יותר של קדושה. נוהג אחר של סופרים באותה תקופה היה לסמן את השם המפורש בארבע נקודות, נוהג שהתגלגל מאוחר יותר אל מנהג הסופרים לסמן את השם המפורש בשלושה או בשני יו"דים וכדומה.

השם המפורש ביהדות הרבנית

היחס לשם המפורש בהלכה הרבנית

על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'. במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי:

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו אחד אחר השני, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי" (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח).

מפני שנכתב בבבלי במסכת פסחים ”שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם” (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב השם המפורש: י-ה-ו-ה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.

במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ”וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים י"ב, ג-ד).
ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.

משמעות השם המפורש בפרשנות הרבנית

על פי פרשן המקרא רש"י, שם זה מורה על המידה האמתית של האל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", ולכן לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטיח להם מבלי שקיים, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה (רש"י על שמות ו', ב).

ייחודו של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות (אמות קריאה), ללא עיצורים. משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה". (כלי יקר על שמות ו' ג') והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הוה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו (מהר"ל).

על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת ר' יוסף אלבו (ספר העקרים מאמר שני פרק כח). זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על האל. גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלוהים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו ("הכוזרי," מאמר רביעי אות א-לא).

לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים"). באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות.

מבחינת הנהגת ה', שם יהוה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוהים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.

יש שפירשו, על פי הארמית, שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".

התפתחות הכינויים לשם המפורש בכתב ובעל פה

השם המפורש וכן כינויים של השם המפורש, ושמות אחרים של האל, אף אם אינם "השם המפורש", 'קיבלו עם הזמן קדושה' - ונהגו לא להגות אותם ולא לרשום אותם. לרוב השם המפורש הוחלף בכינויים כמו אדונָי (על פי פשרנות חז"ל לפסוקים בהם מילה זו קיימת), או "השם". בכתבי היד, ומאוחר יותר בדפוסים, השם המפורש והשם אלוהים (ומאוחר יותר גם השם אדוני) הוחלפו בסימנים מוסכמים כמו י"י או הוי"ה לשם המפורש, וסימן שבו הלמ"ד כיסתה את המילה ונרשם למעשה "אֵלים". כמו כן השתמשו בחילופי אותיות - אלוקים וכן ידוד, או בראשי תיבות - ד', ה' וכן י' או א'. נוסף לכך שימשה הוספת גרש או גרשיים בתוך השם - לדוגמה י-ה או אדנ"י

בסידורי תפילה ובהגדות של פסח, נהגו לכתוב י"י. בספרי הקבלה כתבו הוי"ה, ובספרות החסידות אף רשמו "אלוקים", או א', אלא אם היה מדובר באלילים - שאז רשמו "אלוהים אחרים". היו שלא נהגו לרשום אותיות שהם חלק מהשם המפורש, או נהגו להפריד בין אותיות כאלו. לדוגמה רשמו יאודה במקום יהודה, וכן השמיטו סופי תיבות שנסתיימו ביו"ד ואחריו ה"א - לדוגמה: בתי' במקום השם בתיה, או שיחי', במקום המילה: שיחיה. מנהגים אלו נמשכים בקרב יהודים שומרי מסורת גם כיום. (הרב יהודה ג"ץ, רב הכותל לאחר מלחמת ששת הימים, היה רושם את שמו: יאודה ג"ץ).

עם הזמן נתקדשו גם כינויים, והיו נמנעים מהשימוש בהם שלא במסגרת ספרות קודש, וכך נוצרה הדרגתיות. בספרי התורה מקלף כתבו את השם המפורש (גם זאת לאחר טבילה במקווה טהרה, ובאופן מיוחד) בסידורי התפילה בחומשים ובהגדה של פסח, רשמו את הכינוי י"י, ואילו בספרות התשובות והפרשנות, רשמו ד' או ה' (קיצור של "השם").

השימוש בכינוי "השם" הפך להיות נפוץ בדיבור, וכמענה לדרישת שלום, במקום תהילה לאל (שהיה נפוץ בימי הביניים) החלו לומר "ברוך השם".

בספרות הדתית לאומית החדשה, החלו לרשום "אלוהים" ללא קיצורים או שינוי, בעקבות כתיבתו של הראי"ה קוק (את השם המפורש בכל זאת רשם כאות ד'). אך בעקבות השימוש בשם זה גם במסגרת חילונית, שאינה מכבדת את השם, הוחלט בעיתון מקור ראשון החל משנת 2005 להשתמש במקף בין האל"ף ללמ"ד: 'א-לוהים'. צורה זו שימשה למתג את משה פייגלין בבחירות המקדימות לליכוד ב-2011 כנציג האוכלוסיה הזו. לעומת זאת, הוצאת קורן החלה להפיץ מודעות עם צילומי ספרות הקודש שלהם, וכן ספרות שבה יש ציטוטים מהתורה, אך מעוניינים שהשם המפורש לא יופיע בה, כ"ידוד".

השם המפורש בקרב הקראים

במאות הראשונות להופעת התנועה הקראית נהגו רבים בתוכה את הגיית השם המפורש, מתוך כוונה להחיות את השימוש בשם המפורש כפי שהיה נהוג לדעתם בעם ישראל בתקופה המקראית, ואולם במשך השנים חזרו הקראים למנהג הרבני של איסור הגיית השם המפורש והחלפתו ב"אדוני" או "אלוהים". לאחרונה גוברים הקולות בתוך הקהילה הקראית לחזור להגיית השם המפורש בתפילה ובחיים.

שמות אחרים הנחשבים כ"שם המפורש"

ישנם בין הגאונים והראשונים אלו המזהים את הכינוי "השם המפורש" עם "שם בן י"ב" (שם שבו 12 אותיות) ו"שם בן מ"ב" (שם בן 42 אותיות), הנזכרים בתלמוד. שמות אלו נזכרים במקורות תנאיים או תלמודיים כ"שם בן י"ב" ו"שם בן מ"ב", אך לא מובא תוכנם.

שם בן מ"ב

חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא: "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את תפילת "אנא בכח", שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה:

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא
נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם
ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם
חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך
יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך
שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות

משום שמדובר באמירת השם המפורש, נוהגים בסיום אמירת "אנא בכח" להוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הפסוק הנאמר בלחש (וביום כיפור בקול רם) לאחר קבלת עול מלכות שמים באמירת קריאת שמע (שמע ישראל).

שם של ע"ב

שם בן ע"ב

במקורות קבליים מכוון לעתים הכינוי "השם המפורש" כלפי "שם בן ע"ב", שהוא שם המורכב מ-72 שמות קטנים שכל אחד בן 3 אותיות, שמורכב משלשה פסוקים סמוכים בספר שמות שכל אחד מהם בן 72 אותיות:

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

— שמות י"ד, יט-כא

הדרך שבאמצעותה מוציאים את השמות מהפסוקים היא כתיבת הפסוק הראשון בלא כל רווחים בין האותיות בשורה אחת, כתיבת הפסוק השני בשורה שמתחתיו מהסוף להתחלה, ובשורה השלישית – כתיבת הפסוק השלישי כסדרו. התוצאה היא כעין נחש אותיות מתפתל של שלושת הפסוקים:

ויסעמלאךהאלהיםההלךלפנימחנהישראלוילךמאחריהםויסעעמודהענןמפניהםויעמדמאחריהם
הלילהלכהזלאהזברקאלוהלילהתאראיוךשחהוןנעהיהיולארשיהנחמןיבוםירצמהנחמןיבאביו
ויטמשהאתידועלהיםויולךיהוהאתהיםברוחקדיםעזהכלהלילהוישםאתהיםלחרבהויבקעוהמים

כל צירוף טורי של שלש אותיות מהווה את אחד השמות. השם הראשון "והו", השני "ילי" וכן הלאה לכל 72 הצירופים.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם התנגד לזיהויים שרירותיים כאלה ואחרים לשמות אלה. שיטתו הייתה ששמות אלו היו מורכבים ממספר מילים המבטאות משמעות עמוקה כלשהי, אלא שזו אבדה מאתנו. הוא התנגד גם לזיהויים של שמות מעבר לשם בן ארבע האותיות כ"שם המפורש". וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים א:סא (תרגום שורץ):

אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם.

וכך הוא כותב על שם בן 42 אותיות (שם, פרק סב):

ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מלים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.

הרמב"ם התייחס למהות משמעותם העמוקה של השמות, וגם העלה השערה חריפה לגבי השאלה איך הגיעו לשמות של כותבי הקמיעות (שם):

על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו.
בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, טו).

קישורים חיצוניים

• יורם מלצר, השם, כוכב עליון, הארץ, 31.1.06.
• יוחנן בן יוסף מה שמו של אלוהים?