ימין רדיקלי בישראל

הימין הרדיקלי בישראל (או הימין הקיצוני בישראל) הוא כינוי נפוץ לארגונים ואישים מן הימין הפוליטי בישראל בעלי דעה רדיקלית, אשר חותרים לשינויים משמעותיים במשטר או באופי התרבותי בישראל, תומכים בשלילת זכויות מערבים או בגירושם^[1], או תומכים בביטול אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. יחד עם זאת, לא פעם ישנו קושי בהגדרה מהו "רדיקלי".

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו פולמוס סביב הגדרת המושג "ימין רדיקלי". בעוד שבעבר הנטייה הייתה לצמצם את המושג ולהגדירו באמצעות מאפיין אחד - התנגדות להגירה ולמהגרים, התפתחה החל מסוף המאה ה-20 תפיסה הגורסת כי מדובר ברעיון רחב יותר, המשקף מנעד של אידאולוגיות. בישראל היה מקובל במשך שנים לצמצם את המושג ולהגדירו רק על פי רעיון המקסימליזם הטריטוריאלי ^[^{דרוש מקור]}, במסגרת הדיון סביב מעמדם של יהודה ושומרון וחבל עזה. אהוד שפרינצק היה הראשון שהרחיב את ההגדרה, והצביע על כך שהימין הרדיקלי בישראל מורכב משילוב של כמה רעיונות מרכזיים: אולטרה-לאומיות, אי-לגליזם, אי קבלת הדמוקרטיה והפלורליזם כתפישות עולם מעצבות במדינה, קסנופוביה, אפליה אתנית ודרוויניזם חברתי^[2].

קיים קושי לקשור תנועות ימניות רדיקליות עם תנועות היסטוריות, כיוון שסיווג תנועות היסטוריות כימין רדיקלי אינו חד משמעי, לאור העובדה שתיחום הרדיקלית הוא יחסי לתקופה ולקשת הדעות בשיח הציבורי. לכן, חלק מהתנועות שבעבר בזמנן נחשבו רדיקליות נחשבות היום בתוך הקונצנזוס ולהפך. בנוסף לכך, לא קיימות היום תנועות ימין רדיקלי שהן המשך היסטורי של תנועות מהעבר. למרות זאת חלק מהימין הרדיקלי מושפע מתנועות היסטוריות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרמים לאומניים יהודיים, ובראשם הזרם הריווזיונטסי החלו להתגבש בישראל עוד לפני הקמת המדינה. ^[3] חלקם, כמו אב"א אחימאיר הושפעו מהפשיזם האירופאי.^[3] ב- 1928 פרסם אחימאיר סדרה של שמונה מאמרים בעיתון דאר היום, בעריכתו של איתמר בן-אב"י, שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן".^[4]. עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, "חזית העם", בעריכת אחימאיר ויהושע השל ייבין, החל לראות אור בשנת 1932. בעת משפטו של אחימאיר בגין הפגנה, התובע השווה את ההפגנה להתפרעויות הנאצים בגרמניה, ואילו הסנגור, צבי אליהו כהן, השיב על כך: "לולא האנטישמיות של היטלר, לא היינו מתנגדים לתורתו. היטלר הציל את גרמניה". "חזית העם" ציטט את הדברים וקבע כי הסנגור השמיע "נאום מזהיר".^[4] זאב ז'בוטינסקי ביקר בחריפות את המאמרים שפורסמו ב"חזית העם". ולאחר 1933 לאחר כינון הברית בין משטרים פשיסטים לבין גרמניה הנאצית, התחרט אחימאיר ויצא נגד הפאשיזם והנאציזם.

פעילות הזרמים הלאומנים היהודים באה לידי ביטוי בפעילות האצ"ל והלח"י.^[3] פעילות זו כללה לדוגמה את פיצוץ מלון המלך דוד על ידי האצ"ל ביולי 1946. שבו נהרגו כ-91 איש, מתוכם 15 יהודים. פעולה זו הובילה לפרוק תנועת המרי העברי.

לאחר השואה פעלו ברחבי אירופה קבוצות נוקמים שהרגו עשרות נאצים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. קבוצה קיצוניות יותר היתה הייתה קבוצה "הנקם" של כ-60 יהודים בראשות אבא קובנר, ויצחק אבידב שתכננו להרעיל מקורות מים של מספר ערים בגרמניה ולהרוג כך מיליוני אזרחים גרמנים. אולם תוכניתם זו, יחד עם תוכנית להרעיל שבויי אס-אס נכשלה.

באפריל 1948, התרחשה פרשת דיר יאסין שבה הרגו לוחמי האצ"ל והלח"י בין 100 ל-120 מתושבי הכפר במסגרת קרב שהתרחש בו^[5] בהם זקנים, נשים וילדים.^[6]^[7]^[8]^[9]. מייד לאחר כיבוש הכפר טענו גורמים בהנהגת היישוב העברי ובהנהגה הערבית, שבדיר יאסין התבצע טבח המוני באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה. הנהגת "ההגנה" גינתה את מעשיהם של האצ"ל והלח"י באירוע.^[10]^[11] השמועות שנפוצו בעקבות האירוע הטילו אימה על האוכלוסייה הערבית, והאיצו את בריחתם של תושבים ערבים רבים מבתיהם ומישוביהם. השילוב של פחד מפני מעשי טבח ורצון לצאת מהמדינה כדי לאפשר לצבאות ערב לפעול באין מפריע הוביל להנכבה -מנוסתם של כ-750 אלף ערבים פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949) והפיכתם לפליטים.

פעילות קיצוניות נוספות של האצ"ל כללו את פרשת אלטלנה ביוני 1948 - סדרת קרבות בין האצ"ל לצה"ל בעקבות סירוב של האצ"ל להשמע להוראות הממשלה ולמסור את הנשק לחיילי צה"ל. בעימותים שנערכו במשך כמה ימים במספר זירות (כולל חוף כפר ויתקין וחוף תל אביב) נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, ושלושה חיילי צה"ל ונפצעו לוחמים נוספים. האוניה עצמה הושמדה בעקבות הפגזתה. בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל, אם כי רובם שוחררו לאחר מספר שבועות. חלק מבכירי הארגון הוחזקו במעצר עד סוף אוגוסט. רוב יחידות האצ"ל פורקו ופוזרו בצה"ל, למעט "הגדוד הירושלמי". ב-17 בספטמבר 1948 רצחו אנשי הלח"י את דיפלומט השוודי פולקה ברנדוט בירושלים שעסק בתיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב. בעקבות כך נחקקה פקודת מניעת טרור, הלח"י פורק, וכך גם שרידי כוחות האצ"ל בצה"ל. לאחר הקמת המדינה נחלש כוחם של הזרמים הפוליטייים הלאומנים והם הפכו לחלק מתנועת החרות.^[3]

תוצאות מלחמת ששת הימים, שכללו את כיבוש ירושלים ושטחי יהודה ושומרון, והנצחון המהיר של ישראל על מדינות ערב, יצרו תשתית לצמיחה מחודשת של ימין קיצוני יהודי. הדבר בא לידי ביטוי בפעולות של קבוצות כמו גוש אמונים , ומפלגות כמו התחייה, צומת ומלודת. התנועות והמפלגות התמקדו בעיקר בהרחבת שטחה של ישראל והקמת התיישבות בשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני. לצידן פעלה מפלגת ימין קיצונית עוד יותר כך - שהקים הרב מאיר כהנא. ^[3]

אירועים רבים, ביניהם פינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, גרמו בחלקים מהימין ^[^{דרוש מקור: מי?]} לתחושות של ניכור למדינה, ולכן הם פנו לימין הרדיקלי.

דרכי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות וארגונים שונים בימין הרדיקלי השתמשו במהלך השנים במגוון דרכים להשגת מטרותיהם ובהן:

ייצוג פרלמנטרי: חלק מתנועות הימין הרדיקלי (כגון תנועת כך בהנהגת הרב כהנא, עוצמה יהודית, הציונות הדתית^[12], ארץ ישראל שלנו, כהנא חי) יוצגו בעבר בכנסת או ניסו לרוץ לכנסת אך לא נבחרו
שלילת לגיטימציה של אנשי ציבור מקרב מתנגדיהם הפוליטיים ואחרי עובדי ציבור ואנשי כוחות הביטחון שהיו מעורבים בפינוי התנחלויות. זו יכולה לבוא לידי ביטוי בגידופם, ייחולים למותם בצורה עקיפה, טקסי "פולסא דנורא", או התרת דמם בפסקי דת^[13]. בשנות האלפיים החלה תופעה של התנכלות לקציני צה"ל שהיו מעורבים בתוכנית ההתנתקות, כגון הפגנות לפני בתיהם וקריאות להדרת הדתיים שבהם מתפילות בבתי כנסת. דרך פעולה אחרת היא הגשת תביעות אזרחיות נגד שוטרים שהיו מעורבים בעימותים אלימים עם מתנחלים או מפגינים^[14].
הקמת מאחזים באופן עצמאי וללא היתרים, כדי לקבוע עובדות בשטח ולעיתים במחאה על פיגועים שביצעו ארגוני טרור פלסטיניים.
טרור יהודי כנגד האוכלוסייה הערבית: יחידים והתארגנויות מחתרתיות שונות ביצעו פיגועי טרור נגד ערבים, בהם התנקשות המחתרת היהודית בראשי עיריות ביהודה ושומרון, תכנון לפוצץ את כיפת הסלע, טבח מערת המכפלה ורצח הנער מוחמד אבו ח'דיר. פעילות טרור זו עלולה לפגוע גם ביהודים לדוגמא פציעה קשה של חבלן משטרה שנפגע בעת שניסה לנטרל מטען חבלה של המחתרת היהודית.
אלימות פוליטית של בודדים כנגד מתנגדים פוליטיים. חלקם החריפו אף לכדי רצח פוליטי וטרור, כגון אירוע רצח אמיל גרינצווייג שבו זרק יונה אברושמי רימון רסס אל עבר הפגנת שלום עכשיו, ניסיון ההתנקשות בזאב שטרנהל, ורצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל.
"תג מחיר": דרך פעולה בלתי חוקית שבה נוקטים לעיתים נערי גבעות, הכוללת פגיעה בפלסטינים או ברכושם, פגיעה ברכוש משטרת ישראל וצה"ל (בעיקר בכלי רכב), הפגנות וחסימת כבישים. פעולות אלה מבוצעות לעיתים בתגובה להריסת מבנים בלתי חוקיים במאחזים על ידי מערכת הביטחון או בתגובה לתקיפות של ערבים כלפי יהודים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי הימין הרדיקלי ^[^{דרוש מקור: מי?]} טוענים שהעמדות בהן הוא דוגל הן פשיסטיות, לאומניות וגזעניות כלפי ערבים ומהגרים. המבקרים רואים בימין הרדיקלי סכנה לדמוקרטיה, וטוענים שהוא נוקט באלימות ובאי כיבוד החוק, הדמוקרטיה וזכויות האדם.^[^{דרוש מקור]}

בעקבות רצח יצחק רבין בידי יגאל עמיר, איש הימין הרדיקלי, היו שראו^[15] בימין הרדיקלי (או אף בכלל הימין) אשם ברצח, והאשימו אותו בהסתה שהובילה לרצח. היו בימין הרדיקלי ^[^{דרוש מקור: מי?]} שטענו שהשב"כ אחראי לרצח, תוך הסתמכות על תאוריות קשר על רצח רבין.

יש המאשימים ^[^{דרוש מקור: מי?]} את הימין הרדיקלי בכך ששאיפתם לארץ ישראל השלמה ולהקמת ההתנחלויות תוביל למצב של מדינה אחת דו-לאומית ללא רוב יהודי, ובכך תמיט חורבן על מדינת ישראל ועל הציונות.

הרוב המוחלט של הימין כגון: מועצת יש"ע, המתנחלים ורבני הציונות הדתית מגנים את הפעולות האלימות של הימין הרדיקלי, ובפרט את תופעת "תג מחיר", הן מסיבות מוסריות של פגיעה בחפים מפשע, והן מסיבות הלכתיות, כגוון האיסור ההלכתי על "גזל הגוי".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאודור ו' אדורנו, הימין הקיצוני החדש, הוצאת מכון ון ליר, 2022
לא רק קהלת: העמותות שהניחו את התשתית לחקיקת הימין הקיצוני נחשפות, באתר שומרים, 2023

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמי פדהצור, דפנה קנטי-נסים כהנא מת וה"כהניזם" חי: מודל להסבר התמיכה בימין הקיצוני בישראל. מגמות, 2006 מד(2), 215–246. http://www.jstor.org/stable/23658397
יאיר יאסן, “פעילי ימין רדיקלי ואלימות פוליטית כלפי המדינה: אסטרטגיית שינוי או ערעור על לגיטימיות?” סוציולוגיה ישראלית, גיליון כב 1, no. 1, 2021, pp. 56–79. JSTOR https://www.jstor.org/stable/27041134.
ארי אנגלברג, מזרחיות ודתיות במאבק של ארגון להב"ה לשמירה על כבוד המשפחה היהודית, סוגיות חברתיות בישראל, גיליון ,30 מס' ,1 חורף ,2021 עמ' 64-35
עידן ירון, חקר הימין הרדיקלי בישראל: בין אמפתיה להבנה, הפורום לחשיבה אזורית, מכון ון ליר בירושלים, 17/03/2019
הילו גלזר, במשך עשור הוא נטמע בחוגים הקנאיים ביותר של הימין הקיצוני. כעת הוא יוצא אל האור, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2023
"עקב תקיפות פלסטינים": ארה"ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות על מתנחלים וארגוני ימין קיצוני, דבר, רויטרס, 19.04.2024

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ לדוגמה במקרה של כך;
^ עמי פדצהור ודפנה קנטי-נסים (2006). כהנא מת וה"כהניזם" חי:מודל להסבר בתמיכה בימין הקיצוני בישראל, מגמות:כתב עת בין תחומי במדעי החברה, גיליון מד (2), עמ'246-215
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ עמי פדהצור, דפנה קנטי-נסים כהנא מת וה"כהניזם" חי: מודל להסבר התמיכה בימין הקיצוני בישראל. מגמות, 2006 מד(2), 215–246. http://www.jstor.org/stable/23658397
^ ¹ ² תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 19.
^ לפי הפרק התייחסויות לתוצאות הקרב בערך
^ לפי הפרק עדויות לגבי הרג נשים וילדים בערך
^ תיק דיר־יאסין, כותרת ראשית, 19 בינואר 1983
^ עופר אדרת, מת מפקד הטבח בדיר יאסין: "עוד 3–4 דיר יאסינים, ולא היה נשאר אף ערבי בארץ", באתר הארץ, 17 באוקטובר 2021
^ Matthew Hogan, The 1948 Massacre at Deir Yassin Revisited, The Historian 63, 2001, עמ' 309–333
^ לפי הפרק בעקבות הקרב בערך
^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם אדרת 2017
^ נדב איל, ההזדמנות של הימין הקיצוני, באתר ynet, 1 בנובמבר 2022
^ יהונתן ליס, ראש מכון המקדש נחקר על הסתה ואיומים על נווה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2007
^ אפרת וייס, המז"פ של הימין: זהו את השוטרים התוקפנים, באתר ynet, 31 ביולי 2007
^ יאיר אלטמן, אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה", באתר ynet, 20 באוקטובר 2010

[1] לדוגמה במקרה של כך;

[2] עמי פדצהור ודפנה קנטי-נסים (2006). כהנא מת וה"כהניזם" חי:מודל להסבר בתמיכה בימין הקיצוני בישראל, מגמות:כתב עת בין תחומי במדעי החברה, גיליון מד (2), עמ'246-215

[פדהצור-קנטי-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ עמי פדהצור, דפנה קנטי-נסים כהנא מת וה"כהניזם" חי: מודל להסבר התמיכה בימין הקיצוני בישראל. מגמות, 2006 מד(2), 215–246. http://www.jstor.org/stable/23658397

[המיליון_השביעי_19-4] ¹ ² תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 19.

[התייחסויות_לתוצאות_הקרב-5] לפי הפרק התייחסויות לתוצאות הקרב בערך

[עדויות_לגבי_הרג_נשים_וילדים-6] לפי הפרק עדויות לגבי הרג נשים וילדים בערך

[כותרת_ראשית-7] תיק דיר־יאסין, כותרת ראשית, 19 בינואר 1983

[:1-8] עופר אדרת, מת מפקד הטבח בדיר יאסין: "עוד 3–4 דיר יאסינים, ולא היה נשאר אף ערבי בארץ", באתר הארץ, 17 באוקטובר 2021

[9] Matthew Hogan, The 1948 Massacre at Deir Yassin Revisited, The Historian 63, 2001, עמ' 309–333

[בעקבות_הקרב-10] לפי הפרק בעקבות הקרב בערך

[אדרת_2017-11] שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם אדרת 2017

[12] נדב איל, ההזדמנות של הימין הקיצוני, באתר ynet, 1 בנובמבר 2022

[13] יהונתן ליס, ראש מכון המקדש נחקר על הסתה ואיומים על נווה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2007

[14] אפרת וייס, המז"פ של הימין: זהו את השוטרים התוקפנים, באתר ynet, 31 ביולי 2007

[15] יאיר אלטמן, אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה", באתר ynet, 20 באוקטובר 2010

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

	יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אין הגדרה מקובלת וממוסמכת, חוסר מקורות, הכללות על סמך דוגמאות אזוטריות.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	שכתוב

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אין הגדרה מקובלת וממוסמכת, חוסר מקורות, הכללות על סמך דוגמאות אזוטריות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.