צ'ינקווה טרה

**פורטוונרה, צ'ינקווה טרה, והאיים (פאלמאריה, טינו וטינטו)** (כפר)
	מאנארולה
	מאנארולה
מדינה / טריטוריה	איטליה
מחוז	ליגוריה
נפה	לה ספציה
שטח	4,689 הקטאר
קואורדינטות	44°07′37″N 9°42′34″E / 44.126944°N 9.709444°E
	http://www.parconazionale5terre.it/, http://www.parconazionale5terre.it/Eindex.php
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 4, 5
שטח האתר	46,892.5 דונם
שטח אזור החיץ	156,950 דונם
חלק מתוך	Cinque Terre and Portovenere
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון צ'ינקווה טרה

צ'ינקווה טרה (באיטלקית: Cinque Terre; "חמש האדמות") היא קבוצה של חמישה כפרים הממוקמים לאורך קו חוף סלעי תלול בריביירה האיטלקית, במחוז ליגוריה באיטליה, מצפון-מערב לעיר לה ספציה. חמשת הכפרים הם (מצפון לדרום): מונטרוסו אל מארה (Monterosso al Mare), ורנאצה (Vernazza), קורניליה (Corniglia), מאנארולה (Manarola) וריומג'ורה (Riomaggiore).

באזור מתגוררים כ-7,000 תושבים, והוא מוגן מאז שנת 1999 כפארק לאומי, שלא ניתן לבנות או לשנות בו דבר. בשנת 1997 הכיר אונסק"ו בצ'ינקווה טרה (ביחד עם טינו) כאתר מורשת עולמית, תוך ציון לשבח של "יחסי הגומלין ההרמוניים בין האוכלוסייה לטבע, שיצרו תמונת נוף חריגה ביופייה".

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך רצועת החוף של הים הליגורי, מול חוף ההנקרא "רביירה די לבאנטה" מתנשאים הרים בגובה של כמה מאות מטרים, כשחלקם משתפלים לתוך הים. צ'ינקווה טרה מורכבת מחמישה כפרים קטנים, הנמצאים על מצוקים הצונחים אל שפת הים. שבילים מחברים את כפרים בינם ובין עצמם, השבילים מחברים גם בין הכפרים הנמצאים במעלה ההר והחורש והשטחים החקלאיים הנמצאים בכל אותו מרחב. ארבעה מתוך חמשת הכפרים ממוקמים ממש על חוף הים הליגורי, ואילו קורניליה שוכנת על מצוק סלעי כ-100 מטר מעל פני הים. לאורך מאות שנים תושבים בנו בזהירות טרסות על צלע ההר התלול ועל המצוקים המשקיפים על הים. בטרסות הללו מגדלים מטעי זית, כרמי גפן, וכן קיים בהם חורש טבעי רב. בחמשת הכפרים, בגלל השטח המצומצם הראוי לבנייה, נבנו חלק מהבתים הצבעוניים לכאורה בחוסר סדר, והם נראים כתלויים על בלימה מעל המצוקים, ובכך יוצרים נוף ייחודי.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הכפרים מחברים שבילים, מסילת ברזל, ונתיבי שייט. הגישה למכוניות נחשבת כקשה, ומותרת לשני הכפרים הקיצוניים (מונטרוסו וריומג'ורה). גם לכפרים האחרים מגיעים כבישים, אך הם צרים מאוד ותלולים. עם בנייתה של מסילת הרכבת בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, הפך האזור ליעד תיירותי. הרכבת נוסעת על פסים רחבים פחות מהמקובל באירופה. תחנות המוצא של הרכבת הן לבנטו (באיטלקית Levanto) בצפון, ולה ספציה בדרום^[1]. לרכבת יש תחנות בכל כפרי צ'ינקווה טרה, אך לא כל הרכבות עוצרות בכל התחנות.^[2] מראשית חודש מרס ועד סוף חודש אורטובר לוח הזמנים של הרכבת צפוף. בחודשי החורף לוח הזמנים דליל הרבה יותר. ניתן להגיע לצ'ינקווה טרה גם בשייט. הספינות מפליגות מלה ספציה, מלבנטו ומפורטו ונרה, וחזרה. השייט מתבצע בעיקר בעונת התיירות, וכפוף לתנאי הים ומזג האויר.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תחילת המאה ה-21 גברה מאוד הפופולריות של צ'נקווטרה בקרב תיירים. ב-2016 ביקרו באזור כמיליון תיירים בשנה, וב-2022 ביקרו בצ'ינקווה טרה כשלושה מיליון תיירים. ב-2023 מספר התיירים עלה עד לארבעה מיליון ^[3] והצפיפות בכפרים ובשטחים הפתוחים גדלה מאד, מאחר ומדובר בתא שטח מצומצם ביותר. בעקבות עליית ענף התיירות, נדחקו הצידה ענפי תעסוקה מסורתיים שנהגו באזור, ובמיוחד החקלאות והדיג.

בין הכפר הדרומי ביותר ריומאג'ורה למאנארולה, הכפר הקרוב אליו מצפון , עובר שביל על המצוק לצד הים. השביל נקרא "דרך האהבה" (באיטלקית Via dell`Amore). במקור השביל נחצב לאחסון חומרי נפץ שהיו נחוצים להנחת פסי הרכבת וחציבת המנהרות שלה^[4]. כיום אוהבים רבים מגיעים לדרך האהבה, נועלים מנעול על סבכת ברזל, או על מעקה הבטיחות, וזורקים את המפתחות לים. זריקת המפתחות לים אמורה להעיד על נצחיות אהבת הזוג, ומקובלת גם במקומות נוספים בעולם, הנמצאים בסמוך למקורות מים.