קיום שאינו ראוי

קיום שאינו ראוי או החיים ללא זכות לחיים (בגרמנית: Lebensunwertes Leben) הוא רעיון שהתפרסם בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתייחס לאוכלוסיות מסוימות של אנשים שנחשבו פגומים כל כך, עד כדי אובדן הזכות לחיים, לפי שיטה זו. בהמשך, פותחו עבור אוכלוסיות אלו תוכניות של אותנסיה חוקית על ידי המדינה.

הנאצים עשו בו שימוש כדי לתאר פלחים באוכלוסייה שלפי האידאולוגיה הנאצית לא הייתה להם זכות קיום. גרמניה הנאצית שאפה להשמיד את אותם פלחי אוכלוסייה, אם בהשמדה המונית ואם בהשמדה במרמה במסווה של המתת חסד. לפי המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית אותם פלחי אוכלוסייה כללו בעיקר את היהודים, מתנגדי משטר, הומוסקסואלים וכן בעלי מומים פיזיים או מומים נפשיים מכל הסוגים, אפילו ארים "טהורי דם". גישה זו היא שעודדה והובילה לשואת יהודי אירופה. המונח מזכיר מאוד את המונח תת-אדם אך הוא חריף ממנו, שכן העמים הסלאבים נחשבו גם הם לתתי-אדם על ידי הנאצים אך הייתה להם זכות לחיות כעמים משועבדים לטובת העם הגרמני, בעוד שליהודים לא הותרה זכות זו^[1].

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קיום שאינו ראוי" הוגדר כקיומם של אנשים עם בעיות רפואיות חמורות, בייחוד מחלות גנטיות, מחלות נפשיות קשות ונזק מוחי מסיבות שונות.

בשלב מאוחר יותר, הורחב המושג כך שכלל גם קבוצות השייכות לגזעים נחותים לפי תורת הגזע הנאצית. זאת, בהשוואה למי שהוגדר כ-"תת-אדם" (Untermensch), אך קיומו לא הוגדר בהכרח כבלתי־ראוי; למשל, העמים הסלאביים לא נועדו להשמדה אלא לשמש כעבדים בשירות הרייך השלישי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "קיום שאינו ראוי" הופיע לראשונה בספרם של המשפטן הגרמני פרופ' קרל בינדינג (Karl Binding) מאוניברסיטת לייפציג והפסיכיאטר הגרמני פרופ' אלפרד הוכה (Alfred Hoche) מאוניברסיטת פרייבורג - "הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים" (בגרמנית Die Freigabe der Vernichtung Lebensunwerten Lebens). הספר נכתב בשני כרכים, הראשון בזמן מלחמת העולם הראשונה והשני בשנת 1920. הטענה בספר היא שאנשים הסובלים מנזק מוחי, פיגור שכלי או מחלות פסיכיאטריות קשות אינם אלא "מתים מוחית", "עול לאנושות", "עטיפה ריקה של בני אנוש", "נטל כלכלי" ועוד. על כן, בני אנוש אלו חסרי כל תועלת לעם ולמדינה, קיומם אינו משתלם, ויש לחסלם. בהמשך, רעיון זה הורחב לאנשים שהוגדרו כשייכים לגזע בלתי טהור או נחות.

תוכנית אותנסיה הנובעת מהרעיון שבמושג "קיום שאינו ראוי" הופעלה בשנת 1939, לפי הנחיה אישית של אדולף היטלר וכונתה Aktion T4. היות שרובם ככולם של קורבנות תוכנית זו היו גרמנים, נוצרה בהדרגה התנגדות ציבורית אליה, המבצע הופסק באופן רשמי ב-1941, אך המשיך, בצורה בלתי רשמית, עד סוף המלחמה. לאחר מכן נעששתה אקציית החיסול 14f13 כנגד אסירי מחנות הריכוז. מעשי הרצח בוצעו בהתחלה על ידי זריקות רעל וכאשר גבר זרם הנרצחים, על ידי הרעלה בגז (שיטה שהועברה במהרה למחנות ההשמדה). בפועל, הנאצים המשיכו להמית מפגרים, נכים ומוגבלים פיזית או נפשית אחרים עד לסוף מלחמת העולם השנייה. תוכנית אותנסיה שבהם בעלי הלקויות נרצחו בזריקת רעל או בגז רעיל, הובילה להקמת תאי גזים ולמחנות השמדה שנועדו להשמיד כליל את היהודים, הפולנים והצוענים באירופה^[2].

במחקרו על שיתוף הפעולה של רופאים ופסיכיאטרים בהשמדת עם, חילק הפסיכיאטר רוברט ג'יי ליפטון (Robert Jay Lifton) את התפתחות האותנסיה להשמדת עם ל-5 שלבים:^[3]

עיקור כפוי של ה-"בלתי ראויים לקיום".
רצח ילדים "פגועים" בבתי החולים, בעיקר חולים שנלקחו מבתי חולים למחלות נפש למרכזי המתה ובהם גז פחמן חד-חמצני לביצוע ההרעלה
רצח מבוגרים "פגועים" במתקנים מיוחדים המיועדים לכך, בעזרת זריקות רעל וגז.
רצח שבויי מלחמה ואסירים באותם מתקנים.
העברת ידע ושיטות השמדה ממתקנים אלו למחנות שהפכו למחנות השמדה.^[4]

ביטוי זה הגיע לשיא כוחו עם הקמתם והפעלתם של מחנות הריכוז וההשמדה בפולין, מבנים שנועדו לסייע ברצח והשמדה שיטתית של כל אלה שלפי האידאולוגיה הנאצית היו מיותרים ונחותים. השימוש בביטוי גם עודד ואפשר ביצוע ניסויים רפואיים אכזריים בבני אדם, מחקרים בתחום האאוגניקה ועידודה וכן חקיקת חוקים גזעיים^[5].