תרפים
במקרא תְּרָפִים[1] הם אלילי-בית שהיו בצורת ראש אדם, ייתכן שהיו גולגולת מכוירת בטין של ראש המשפחה. ייתכן שהתרפים נועדו לשם ניבוי עתידות וגילוי מידע נסתר באמצעות ניחוש.
במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתנ"ך התרפים מוזכרים לראשונה אצל רחל שגונבת אותם מאביה, לבן, ומחביאה אותם בכר הגמל ויושבת עליהם כאשר אביה מחפש אותם.[2] יש אומרים שעשתה כן כדי שלבן לא ינחש בהם וכך יידע להיכן ברח יעקב מפניו. מיכל בת שאול שמה אותם במיטתו של דוד להטעות את אויביו, ולגרום להם לחשוב שהוא ישן בה.[3] מיכה שהיה כהן של שבט דן משתמש בתרפים.[4]
בכמה מקומות ישנו קשר בין האפוד לתרפים, מה שמחזק את ההבנה שהשימוש בהם היה לחיזוי העתיד.[5] מלכים השתמשו בהם כשעמדו על צומת הכרעה. על נבוכדנאצר מלך בבל מסופר כי שאל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה.[6] בספר זכריה, פרק י', פסוק ב', נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי.
על המלך יאשיהו מסופר כי ביער עם כל עבודות האלילים שהיו בתקופתו גם את התרפים.[7]
בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
במדרש תנחומא מובאת סיבה נוספת: ”למה נקראו תרפים? - שהן מעשה תורף, מעשה טומאה” (מדרש תנחומא פרשת ויצא י"ב). ואילו הרמב"ן כתב: ”יקראו אותם 'תרפים' לרמז בשמם כי דִבורם כמו נבואה רפה - תבוא ברוב, ותכזב לעיתים רחוקות”.
סברה אחרת - תרפים היו נראים כאבר מין נשי: כך, על פי האמורא רב ששת, "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף"[8]. ראה להלן "אזכורים במקרא, רחל המפקיעה את התרפים מאביה - יושבת עליהם, בישיבה זו היא טומנת את התרפים במקום התורף, שבלשון חז"ל הוא אבר המין הנשי.
אופן השימוש בתרפים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ההקטרה לפניהם, ניתן היה לדובב את התרפים לקבלת עתידות. במדרש מובא תיאור כיצד היו שואלים בתרפים:
וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור, ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחוים לו, ומדבר עמם בלחש
— מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י"ב
והרמב"ן[9] כתב: ”והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות”.
על פי חז"ל השימוש באפוד אצל הכהן הגדול, היה מכפר על עבודה זרה[10] והם לומדים זאת מהסמיכות בהושע בין אפוד לתרפים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 34-33.
- אריאל סטולמן, "מדוע גנבה רחל את התרפים", בספר "בעקבות הפשט האבוד" עמ' 98-87.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "תְּרָפִים", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 311–312, באתר היברובוקס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בריבוי של כבוד; ראו אנציקלופדיה מקראית, ערך "תרפים", עמ' 936, וכן צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 96
- ^ ספר בראשית, פרק ל"א, פסוקים י"ט–ל"ה
- ^ ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוקים י"ג–ט"ז
- ^ ספר שופטים, פרק י"ז, פסוק ה'; פרק י"ח
- ^ "כִּי יָמִים רַבִּים, יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (ספר הושע, פרק ג', פסוק ד')
- ^ "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (יחזקאל, כ"א, כ"ד)
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א'
- ^ בראשית פרק ל"א, פסוק ל"ט.
- ^ בבלי, מסכת זבחים, פ"ח, ע"ב; מסכת ערכין, ט"ז, ע"א,
| אלים במיתולוגיה הכנענית | ||
|---|---|---|
| מפחרת האלים | אל • אשרה • בעל־הדד • ענת • עשתרת • דגן • אדון • בעלת גבל • בוהו • מוֹת • בעל פעור • ים • שמש • ירח • כושר וחסיס • כושרות • רשף • חורון • קדש • אשמון • עשתר • כמוש • מלך • קוס • יהוה • שחר • שלם • צד • נכל ואב • שכמן ושנם • לויתן • תנין (אנ') • מלקרת • תנת • בעל חמון • פמי (אנ') • סכן • צדק (אנ') • מישור (אנ') • שלמן • גד | 
|
| אתרים מקודשים | מרום צפון • חכפת • כפתר • עשתרות • תותול | |
| ספרוּת | שירה אוגריתית: עלילות בעל וענת ‧ עלילת אקהת ‧ עלילת כרת ‧ הולדת שחר ושלם ‧ חתונת ירח ונכל ‧ לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש • כתבי סכניתן | |
| פולחן | במות • מרזח • פסלים מצבות • מצבות נדר • בית אל • כס עשתרת • מקדש מגדול • תרפים • נסך וקטורת • מזבחות אבן ונחושת • קורבנות, זבחים, מנחות, זבח חלב, שלמים, כליל ועולות • העלאה באוב | |
| בעלי תפקידים | כהנים • קדשים | |