תקשורת בלתי-מילולית

תקשורת בלתי-מילולית היא כל דרך שבה יצורים חיים יכולים להעביר ביניהם מידע ללא שימוש במילים מהשפה המדוברת, הכתובה או המסומנת כשפת סימנים. תקשורת מסוג זה משמשת את בעלי החיים והאדם כאחד. מידע אודות המצב הפנימי של האדם יכול להיחשף במספר ערוצים: הבעות פנים, נימת דיבור, קשר עין, מחוות גופניות, יציבה ומגע^[1].

אף על פי שחלק מערוצי התקשורת הבלתי מילוליים עושים שימוש בקול, אחד היתרונות שלה הוא שניתן להשתמש בערוצים רבים תוך שמירה על השקט.

ערוצי תקשורת בלתי מילוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת הבלתי-מילולית כוללת שפת גוף או מחוות תנועה, הבעות פנים, שינוי טונציה בעת הדיבור, הצבעה לעבר עצמים או כיוונים, הפרחת פרומונים וחומרי ריח אחרים (בקרב בעלי חיים), בחירת בגדים, בושם ותסרוקת וגם שינויים ארוכי טווח בגוף (כגון אלו המשדרים בגרות מינית בקרב בני האדם).

אחד מסוגי התקשורת הבלתי-מילוליים, הייחודי לאדם ולחלק קטן מחיות הבית, הוא קשר עין. כששני אנשים מדברים זה עם זה, הם לרוב מביטים זה בעיני זה. התנהגות זו מצויה גם אצל כלב הבית - כשהוא יוצר קשר עם האדם או עם כלבי בית אחרים, הוא מביט בעיניהם. אולם, אצל זאבים, לדוגמה, תפקיד קשר העין אינו שונה ושנוי במחלוקת.

כישורי תקשורת בלתי מילולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקשורת בלתי-מילולית עשויה להיות רצונית או בלתי-רצונית, מודעת או לא מודעת. לדוגמה, מעבר מדיבור נינוח לצעקות עשוי להיות רצוני או בלתי-רצוני. חלק מהתקשורת הזו היא נלמדת וחלק מצויה כבר אצל תינוקות ביום היוולדם. לדוגמה, מרבית הבעות הפנים של האדם הן מולדות; אנשים שנולדו עיוורים, שלא ראו חיוך מעולם, מחייכים כמו כל אדם אחר.

תקשורת לא מילולית מפותחת יותר אצל יצורים חברתיים מאשר אצל סוליטריים. התפיסה החברתית מיועדת לגיבוש רושם מדויק אודות האנשים בסביבתו של האדם. במקרים רבים, רמזים מתוך התקשורת הלא מילולית של הזולת יכולים לסייע בהבנת מצב רוחו ורגשותיו של הזולת^[1]. על כן יש לה תפקיד משמעותי ביצירה ושימור של קשרים בין-אישיים.

הסקת מסקנות מתוך התקשורת הבלתי-מילולית מתאפשרת משום שההתנהגות של האדם משתנה בהתאם למצב הרגשי שבו הוא נמצא. פגם משמעותי בתקשורת הלא מילולית באדם, נחשב ללקות. במסגרת אבחון מקצועי, עשוי תסמין זה, לצד תסמינים נוספים, להעיד על תסמונת מהקשת האוטיסטית.

משמעות התקשורת הבלתי מילולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסר בלתי-מילולי מהווה כשני שלישים מהתקשורת הבין אישית שלנו, הוא סמוי. ישנה פניה לרגש על ידי ידע וטיעונים. המסר הבלתי מילולי מתמקד באיך אומרים?^[2]

חוקרי תקשורת כללו תחילה במושג "תקשורת לא מילולית" רק את שפת הגוף – תנועות גוף, צורות ישיבה, הבעות פנים וכדומה. מאוחר יותר הם הרחיבו את ההגדרה וכללו ב"תקשורת לא מילולית" גם תקשורת קולית שאינה קשורה לתוכנן של המילים – טון הדיבור, עוצמת הקול, המבטא, מהירות הדיבור, אינטונציה וכדומה. כמו כן, עם השנים, כללו בהגדרה זו גם הופעה חיצונית משום שהיא מעבירה מסרים רבים וחשובים (זמיר ואהרוני, 2008).

שימוש במאפייני תקשורת בלתי מילולית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשר עין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלים, שתרבותם נשאבת מהתרבות האירופאית, מחשיבים קשר עין ישיר ויציב כסימן לכך שהאדם המקשיב להם מרוכז בדבריהם. לעומתם, בתרבויות רבות אין זה נהוג להסתכל בעיניים. למשל, אצל יוצאי אתיופיה ואצל הערבים קשר עין ממושך נחשב למעשה חסר נימוס, ניסיון להוציא את הדובר מריכוז ואף קריאת תיגר על סמכות.

חיוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל הערבים חיוכים נתפסים כאקט יוצר הרמוניה המשרה אווירה נעימה, ואילו אצל יוצאי אירופה נתפסים חיוכים כסימן לצביעות אם הם מופיעים בתדירות גבוהה ומכוונים לאנשים לא מוכרים.

מרחב אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרחב אישי הוא המרחק בין אדם לאנשים אחרים. ממחקרים שנערכו עולה כי יהודים ממוצא אמריקאי או צפון-אירופאי מעדיפים מרחב אישי גדול יותר מאשר אלה ממוצא צרפתי, דרום אמריקאי וערבי.

מגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם הסולד ממגע יכול להיתפס כלא ידידותי בעיני אדם שאוהב מגע. לחיצת יד היא אקט הנתפס באופן שונה אצל מוסלמים אדוקים ולא אדוקים – נשים דתיות לא תלחצנה יד לגברים, וגברים דתיים לא ילחצו יד לנשים. לעומתם, עבור היהודים לחיצת יד היא אקט מקובל בשעת פגישה, למעט בחברות הדתית והחרדית השמרניות יותר. בקבוצות ובעדות אחרות, המגע יכול להיות פיזי יותר ולכלול גם חיבוק או נשיקה, למשל, בקרב חילונים או יוצאי מדינות אירופה שלחוף הים התיכון.

זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד ט. הול טוען כי לתרבויות שונות יש התייחסות שונה למונחי זמן. יש מדינות שבהן צריך לקבוע פגישה חשובה שבועיים מראש, ויש מדינות שבהן פגישה שנקבעת שבועיים מראש קרוב לוודאי תישכח. לדוגמה, בחברה הערבית יש גמישות ביחס לחשיבות הדיוק בזמן, לעומתם יהודים ממוצא אשכנזי מתייחסים ברצינות לעמידה בזמנים, ובעיניהם אי עמידה בהם מהווה פגיעה בכבוד הזולת^[3].