תעשיית הנשק
תעשיית הנשק היא קבוצת עסקים חובקי עולם, המייצרים ומוכרים כלי נשק, ציוד וטכנולוגיה צבאית. חברות הנשק עוסקות במחקר ופיתוח, הנדסה, ייצור ותמיכה בציוד ובמתקנים צבאיים.
לתעשיית הנשק מוצרים רבים, בהם רובים, תחמושת, טילים, מטוסים צבאיים, כלי רכב צבאיים, ספינות, מערכות מכ"ם ומערכות לוחמת סייבר.
המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI) מתעד את היקפה של תעשיית הנשק העולמית. על פי דיווחי המכון, בשנת 2012 ההוצאות על הצטיידות צבאית בעולם היו 1.8 טריליון דולר, וסך המכירות של חברות הנשק הסתכמו ב-395 מיליארד דולר. המדינות שייצאו את כמויות הנשק הגדולות ביותר היו ארצות הברית, רוסיה, צרפת, הרפובליקה העממית של סין, גרמניה, וחמש היבואניות הגדולות ביותר היו הודו, ערב הסעודית, הרפובליקה העממית של סין, איחוד האמירויות הערביות ופקיסטן.
לרוב המדינות המתועשות יש תעשיית נשק המיועדת לכוחות הצבא של המדינה. בחלק מהמדינות תעשיית הנשק מספקת נשק קל ותחמושת גם לאזרחים. חלק מהנשק הקל משמש לפעילות פלילית. כיום קיימים בעולם כ-875 מיליון רובים ואקדחים.
קיים קשר הדוק בין ממשלות של מדינות לבין תעשיית הנשק. הממשלות מעורבות בקנייה ומכירה של כלי נשק, תחמושת ופריטים צבאיים אחרים. כמו כן קיים קשר בין גורמים פוליטיים, מפקדים צבאיים וסוחרי נשק. קשר זה כונה על ידי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר בשם הקומפלקס הצבאי-תעשייתי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך העת החדשה המוקדמת התפתחו תעשיות נשק בצרפת, בריטניה, הולנד וגרמניה, שהפכו למעצמות בתחום ייצור הנשק. לאחר זמן מה, עובדים מיומנים היגרו לפורטוגל ורוסיה ופיתחו שם תעשיות דומות.
במחצית השנייה של המאה ה-19 נקלעו רוסיה ויפן לעימותים צבאיים ונזקקו לספינות קרב, תותחים ורובים בכמויות שעלו על יכולת הייצור העצמי שלהן, והן נאלצו לייבא כלי נשק ממדינות אחרות. כך החלה להתפתח לראשונה תעשיית נשק לייצוא.
בשנת 1854, ממשלת בריטניה חתמה על חוזה עם חברת Elswick (אנ') לאספקת קני ארטילריה. זו הייתה החברה הפרטית הראשונה שעסקה בייצור נשק. מרבית הנשק יועד לשימוש בבריטניה, והשאר שימש לייצוא ליפן, ברזיל ומספר מדינות נוספות.
בשנת 1884 פתחה חברת Elswick מספנה שהתמחתה בייצור ספינות קרב. אחד הלקוחות העיקריים של המספנה היה הצי הקיסרי היפני, ובזכות ספינות הקרב של הצי הוכרע קרב צושימה, בשנת 1905.
במלחמת האזרחים האמריקנית בשנת 1861 תעשיית הנשק של הצפון הייתה מתקדמת יותר, וייצרה רובים מתקדמים בעלי טעינה אחורית, בעוד שצבא הדרום נסמך על רובי מוסקט. יתרון טכנולוגי זה היה בין הגורמים לניצחון מדינות הצפון במלחמה. לאחר סיומה, תעשיית הנשק האמריקאית המשיכה לפתח את הטכנולוגיה של טעינה אחורית, ובין השאר פיתחה וייצרה את מקלע גאטלינג.
באותה תקופה התפתחה תעשיית נשק מתקדמת בפרוסיה, שייצרה את רובי המקלע הראשונים. חדשנות תעשייתית זו אפשרה ניצחונות צבאיים של פרוסיה במלחמת אוסטריה–פרוסיה (1866) ובמלחמת צרפת–פרוסיה (1870-1871). שימוש ברובי מקלע הכריע את שדה הקרב גם במלחמת הבורים הראשונה (1880-1881) ובמלחמת רוסיה–יפן (1904-1905), ואף העניק עליונות צבאית לגרמניה בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.
גם בצרפת התפתחה במאה ה-19 תעשיית נשק מתקדמת, אך ממשלת צרפת אסרה על יצוא נשק למדינות אחרות. רק בשנת 1885 בוטל האיסור וצרפת אימצה מדיניות לסה פר שאפשרה סחר חופשי בנשק. תעשיית הנשק הצרפתית שגשגה עד מלחמת העולם הראשונה.
בעקבות הקטל הרב במלחמת העולם הראשונה חל שינוי ביחס הציבורי לסוחרי נשק. הם ספגו גינויים נרחבים, כונו "סוחרי המוות" והואשמו בכך שעודדו את המשך הלחימה בצרפת והרחבת הזירה הצפונית במטרה להגדיל את רווחיהם ממכירת נשק. עם תום המלחמה זנחו רוב הממשלות את הרעיון של סחר חופשי בנשק, והחלו לשלוט בסחר זה ולווסת אותו.
היקף סחר הנשק גדל מאוד במהלך המאה ה-20, והוא החל לשמש ככלי פוליטי, במיוחד בתקופת המלחמה הקרה, שבמהלכה סיפקו ארצות הברית וברית המועצות נשק למדינות שונות ברחבי העולם שהזדהו איתם, במיוחד מדינות העולם השלישי. דוקטרינת ניקסון הייתה חלק ממדיניות זו.
מערכות נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשק יבשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשק יבשתי מחולק לשתי תת-קטגוריות: נשק קל ונשק כבד.
נשק קל כולל רובים, אקדחים ותחמושת. דו"ח משנת 2003 שנערך על ידי אמנסטי אינטרנשיונל ואוקספם, העלה את הממצאים הבאים:
- קיימים בעולם מעל ל-639 מיליון כלי נשק קל.
- קיימים מעל ל-1,135 יצרנים של נשק קל ותחמושת, הנמצאים ב-98 מדינות שונות.
נשק יבשתי כבד כולל בעיקר מוקשים, מקלעים, טנקים ונגמ"שים.
רוב היצרנים של כלי נשק יבשתי הם קטנים, ורבים מהם נמצאים במדינות העולם השלישי. כלי נשק אלה הם זולים יחסית, וקיים בהם סחר בינלאומי משמעותי, עם מעט מאוד פיקוח. כפועל יוצא מכך, כלי נשק רבים נופלים לידי כנופיות פשע מאורגן, כוחות מורדים, ארגוני טרור או משטרים שנויים במחלוקת המצויים תחת סנקציות.
מערכות אוויריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכות אוויריות כוללות מטוסים צבאיים, טילים קונבנציונליים, ולוויינים צבאיים. מערכות אלה כוללות טכנולוגיה מתקדמת.
מספר מצומצם של חברות שולטות בשוק המערכות האוויריות, והתחרות ביניהן מועטה. רובן נמצאות בארצות הברית ורוסיה. בין יצרני המערכות האוויריות נמנות רולס-רויס, BAE סיסטמס, דאסו תעופה, סוחוי, מיקויאן, EADS, לאונרדו (Finmeccanica לשעבר), קבוצת תאלס, לוקהיד מרטין, נורת'רופ גראמן ובואינג.
מערכות ימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכות ימיות כוללות ספינות קרב, נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות ומערכות הגנה נגד טילים. בחלק מהמערכות ישנה יכולת גרעינית. מערכות אלה נמצאות בדרך כלל בשימוש המעצמות הגדולות, ובאמצעותן הן מפגינות נוכחות גלובלית.
במקביל לשוק המערכות הימיות הגדולות קיים שוק גלובלי גדול לספינות קרב משומשות, הנרכשות בדרך כלל על ידי מדינות מתפתחות.
מערכות אבטחת מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעשיית אבטחת מידע הפכה לתעשייה ביטחונית חשובה ביותר, לאחר מספר מתקפות סייבר שאירעו בתחילת המאה ה-21 ופגעו ביכולת הצבאית של המדינות שהותקפו.
מדינות העולם משקיעות מדי שנה סכומים הולכים וגדלים בתחום אבטחת המידע, על מנת להגן על המערכות הצבאיות ואף האזרחיות של המדינה.
תקציבי הביטחון בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתונים כוללים על סחר נשק בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי מכון המחקר SIPRI, היקף סחר הנשק הבינלאומי בשנים 2010–2014 היה גבוה ב-16% לעומת השנים 2005–2009.
בשנים 14–2010 יצואניות הנשק הגדולות ביותר היו ארצות הברית, רוסיה, הרפובליקה העממית של סין, גרמניה וצרפת. מדינות אלה סיפקו 74% מכלל הנשק בתעשייה.
בשנים אלה, יבואניות הנשק הגדולות ביותר היו הודו, ערב הסעודית, הרפובליקה העממית של סין, איחוד האמירויות הערביות ופקיסטן. מדינות אלה קנו 33% מכלל הנשק הנסחר. כמו כן חל גידול משמעותי באספקת נשק לאפריקה, אמריקה, אסיה והמזרח התיכון, וחלה ירידה בולטת באספקת נשק למדינות אירופה.
יצואניות הנשק הגדולות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטבלה הבאה כלולה בדו"ח של מכון המחקר SIPRI משנת 2018 ומוצגות בה יצואניות הנשק הגדולות בעולם, על פי ההיקף הכספי של יצוא הנשק, במיליוני דולרים.
| מיקום | מדינה | היקף הייצוא |
|---|---|---|
| 1 | ארצות הברית | 10,508 |
| 2 | רוסיה | 6,409 |
| 3 | צרפת | 1,768 |
| 4 | גרמניה | 1,277 |
| 5 | ספרד | 1,188 |
| 6 | קוריאה הדרומית | 1,083 |
| 7 | הרפובליקה העממית של סין | 1,040 |
| 8 | הממלכה המאוחדת | 741 |
| 9 | ישראל | 707 |
| 10 | איטליה | 611 |
יבואניות הנשק הגדולות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטבלה הבאה כלולה בדו"ח של מכון המחקר SIPRI ומוצגות בה יבואניות הנשק הגדולות בעולם, על פי ההיקף הכספי של יבוא הנשק בשנים 2010 עד 2018, במיליוני דולרים.
| מיקום | מדינה | היקף הייבוא |
|---|---|---|
| 1 | ערב הסעודית | 3,810 |
| 2 | אוסטרליה | 1,572 |
| 3 | הרפובליקה העממית של סין | 1,566 |
| 4 | הודו | 1,539 |
| 5 | מצרים | 1,484 |
| 6 | אלג'יריה | 1,318 |
| 7 | קוריאה הדרומית | 1,317 |
| 8 | איחוד האמירויות הערביות | 1,101 |
| 9 | קטר | 816 |
| 10 | פקיסטן | 777 |
תאגידי תעשיית הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטבלה הבאה כלולה בדו"ח של מכון המחקר SIPRI ומוצגות בה החברות הביטחונית הגדולות בעולם, על פי סך ההכנסות ממכירת נשק בשנת 2017, במיליארדי דולרים. בדו"ח לא כלולות חברות מהרפובליקה העממית של סין.
הטבלה מציגה את הכנסות החברה ממכירת מערכות נשק, ולצידם את אחוז המכירות של כלי נשק מתוך סך המוצרים של החברה. למשל, חברת בואינג מייצרת מטוסים אזרחיים וצבאיים, ובשנת 2017 סך מכירות הציוד הצבאי שלה היה 26.9 מיליארד דולר מתוך סך מכירות כולל של 93.4 מיליארד דולר, ומכאן שבאחוזים 29% מהכנסות החברה מקורם בציוד צבאי.
| מיקום | חברה | הכנסות | אחוז הציוד הצבאי מההכנסות |
|---|---|---|---|
| 1 | לוקהיד מרטין | 44.9 | 88% |
| 2 | בואינג | 26.9 | 29% |
| 3 | ריית'יאון | 23.8 | 94% |
| 4 | BAE סיסטמס | 22.9 | 98% |
| 5 | נורת'רופ גראמן | 22.3 | 87% |
| 6 | ג'נרל דיינמיקס | 19.4 | 63% |
| 7 | איירבוס | 11.2 | 15% |
| 8 | קבוצת תאלס | 9.0 | 51% |
| 9 | קבוצת לאונרדו | 8.8 | 68% |
| 10 | אלמז-אנטיי | 8.5 | 94% |
פיקוח על סחר נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקוח על סחר נשק כולל מגבלות בינלאומיות על פיתוח, ייצור, אגירה והתפשטות השימוש בנשק קל, נשק קונבנציונלי ונשק להשמדה המונית. פיקוח זה בדרך כלל מבוצע באמצעות הסכמים בין ממשלות ואמנות בינלאומיות בנושא סחר נשק.
אמנות בולטות בנושא הפיקוח על סחר נשק בינלאומי:
- פרוטוקול ז'נבה בנושא נשק כימי וביולוגי, 1925 (אנ')
- אמנת החלל החיצון, שנחתמה ונכנסה לתוקף בשנת 1967
- אמנת הנשק הביולוגי, נחתמה בשנת 1972, נכנסה לתוקף בשנת 1975
- מדיניות הפיקוח על טכנולוגיית טילים (1987) (אנ')
- אמנת הנשק הכימי, נחתמה בשנת 1993, נכנסה לתוקף בשנת 1997
- הסדר ואסנאר בנושא פיקוח על טכנולוגיה דו-שימושית, נחתם בשנת 1996
- אמנת אוטווה בנושא מוקשים נגד אדם, נחתמה בשנת 1997, נכנסה לתוקף בשנת 1999
- הסכם סטארט החדש, בין רוסיה לארצות הברית, נחתם באפריל 2010, נכנס לתוקף בפברואר 2011
- ההאמנה לפיקוח על סחר בנשק נכנסה לתוקף ב-24 בדצמבר 2014[1]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעשיית נשק, דף שער בספרייה הלאומית
- עמי רוחקס דומבה, תעשיית הנשק בעולם מגלגלת 370 מיליארדי דולרים בשנה, אתר Israel Defense, 15 בדצמבר 2016
- עוד ירון, ירייה באפלה: העולם יודע מעט מדי על ההיקף המלא של סחר בנשק, באתר דה מרקר, 10 באפריל 2024
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יונתן גר, ישראל חתמה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק. עכשיו צריך ליישם, באתר "שיחה מקומית", 29 בדצמבר 2014
