תנועת השלושים במאי
תנועת השלושים במאי (בסינית מסורתית: 五卅 運動 בסינית מופשטת: 五卅 运动, בפין-יין: Wǔsà Yùndòng) הייתה אירוע מרכזי של פועלים וכוחות אנטי אימפריאליסטים באמצע תקופת הרפובליקה של סין. האירוע התחיל כאשר המשטרה העירונית הבריטית בשאנגחאי פתחה באש על מפגינים סינים בהתיישבות הבינלאומית בשאנגחאי ב-30 במאי 1925 (נקרא גם הטבח בשאנגחאי של 1925). היריות עוררו ביקורת בינלאומית והפגנות והפרות סדר ברחבי הארץ.[1]
שורשי התקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות מלחמת ז'ילי-פנגטיאן השנייה בשנת 1924, סין מצאה את עצמה בעיצומה של אחת התקופות ההרסניות ביותר מאז 1911.[2] המלחמה התרחשה בכל אזור עירוני גדול בסין, ופגעה קשות בתשתית הכפרית. כתוצאה מהסכסוך חוסלה ממשלת ז'ילי, שנשלטה על ידי אינטרסים עסקיים אירופיים-אמריקאיים מגוונים, על ידי שר המלחמה הפרו-יפני ג'אנג דזוו-לין. הוא הקים ממשלה חדשה בראשותו של דואן צ'ירוי, הלא-פופולרי, בנובמבר 1924. למרות הניצחון, היה לראש הממשלה החדש מעט סמכות מחוץ לבייג'ינג, וקופת הממשלה המרכזית הייתה ריקה לחלוטין.
השלטון בצפון סין חולק בין ג'אנג דזוו-לין לבין פנג יו-שיאנג ג'אנג היה עם נטייה מלוכנית, והבסיס החזק שלו היה במנצ'וריה השמרנית. ג'אנג ייצג את הימין הקיצוני בפוליטיקה הסינית והיו לו תומכים מעטים. בינתיים, המפלגות הלאומנית (הקוומינטנג) והקומוניסטית ניהלו ממשל בלתי מוכר של מחוז סובייטי באזור גואנגדונג הדרומי.
לצד הצער הגדול על מותו של המנהיג הרפובליקני הסיני סון יאט-סן (12 במרץ 1925), הפיץ הקואומיטאנג תעמולה לעורר ארגונים פרו-סינים, אנטי-אימפריאליים ואנטי-מערביים בתוך ערים סיניות גדולות.[3] קבוצות מהמפלגה הקומוניסטית הסינית היו מעורבות במיוחד בפעולות בשאנגחאי באמצעות אוניברסיטת שאנגחאי השמאלנית. הסינים ילידי שאנגחאי היו מאורגנים ומשכילים יותר, בהשוואה לערים אחרות. הם הכירו את מצוקת המונים, והיו רגישים לתלונות עובדים ולשוויון זכויות.[4]
משפחות סיניות רבות נפגעו גם מהצעת חוק תעסוקת ילדים, שהוצעה על ידי המועצה המוניציפלית של שאנגחאי, שתאסור על ילדים מתחת לגיל 12 לעבוד במפעלים. באותה העת, בבתים רבים של מעמד הפועלים הסתמכו על שכר שהביאו ילדים. גם הסינים המשכילים נפגעו מתוכנית המועצה להחלת חוק צנזורה חדש, שאילץ את כל הפרסומים שמופצים בעיר לכלול את שמו האמיתי וכתובתו של כותב הפרסום.
בחודשים הראשונים של 1925 התעצמו העימותים והשביתות בנושאים אלה. מפעלי הכותנה בבעלות יפנית היו מקור למחלוקת, מריבות והפגנות בין עובדים יפנים וסינים סביב מפעל הכותנה הפכו לאירועים קבועים. בחודש פברואר הותקפה קבוצה של מנהלים יפנים בעת שיצאה לעבודה ואחד מהם נהרג. בתגובה, נהגו מנהלי עבודה יפנים לשאת אקדחים בעת שהיו בתפקיד. ההסלמה הגיעה לשיאה ב-15 במאי, כאשר במהלך הפגנה אלימה בתוך המפעל, ירה מנהל עבודה יפני במפגין סיני והרג אותו.[5] בשבועות הבאים נתפס ההרוג קו צ'ן-הונג כקדוש מעונה על ידי האיגודים הסיניים וקבוצות הסטודנטים (אם כי לא על ידי השלטונות הסיניים או המעמד הבינוני, שציינו את השתייכותו הפוליטית ואת חברותו הקרובה לכנופיה פלילית בולטת). לאחר מכן החלו מחאות ושביתות רבות נגד תעשיות המנוהלות על ידי היפנים.
שבוע לאחר מכן נעצרה קבוצה של סטודנטים סינים, שנסעו ללוויה הציבורית של קו ונשאו כרזות, בעת שעברו דרך שטח המובלעת הבינלאומית. משפטם נקבע ל-30 במאי, ולקראת המשפט, ארגוני סטודנטים שונים החליטו לערוך הפגנות המוניות ברחבי המובלעת הבינלאומית ומחוץ לבית המשפט.
התקרית ברחוב נאנג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_1.JPG)
בבוקר 30 במאי 1925, מיד לאחר תחילת משפטם של הסטודנטים העצורים, עצרה המשטרה העירונית של שאנגחאי 15 מנהיגים של הפגנת הסטודנטים שנערכה ברחוב נאנקינג והסביבה, במובלעת הבינלאומית שנשלטה על ידי זרים. המפגינים הללו נערכו מול תחנת המשטרה בלוז'ה שהייתה מוקפת על ידי קהל גדול של סינים מחוץ לתחנת המשטרה. המפגינים דרשו לשחרר את המנהיגים העצורים, ובכמה מקרים נכנסו לתחנת המשטרה, שם הם ניסו לחסום את המבואה או להגיע לתאים. השוטרים שהיו ברחוב נאנקינג דיווחו על המון בהיקף גדול כ־1,500-2,000 איש, שהפך ליותר אגרסיבי כאשר בוצעו שם המעצרים.
_-_3.JPG)
כוח המשטרה, שהיה צוות חירום - של כ 25 שוטרים בסך הכל, בעיקר סיקיים וסינים, עם שלושה קצינים בריטים. מטרתו הייתה למנוע מהמפגינים להיכנס לתחנה. בדקות שעברו לפני הירי, דיווחו שוטרים וכמה עדים נוספים כי היו קריאות מהמפגינים: "הרגו את הזרים" כאשר ההפגנות הפכו לאלימות.[6][7] אדוארד אברסון, מפקד התחנה והקצין הבכיר ביותר במקום צעק לבסוף, "תפסיקו, אם לא אני יורה!" בניב הסיני המקובל בשאנגחאי. כמה שניות אחר כך, בשעה 3:37 אחה"צ, כשההמון היה במרחק של שני מטר מהכניסה לתחנה, הוא ירה לתוך הקהל באקדחו. גם השוטרים האחרים פתחו באש וירו כ־40 כדורים. לפחות ארבעה מפגינים נהרגו במקום, ועוד חמישה נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. לפחות 14 פצועים אושפזו, ועוד רבים נפצעו.[8]
שביתות ומשטר צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום ראשון, ה-31 במאי, הציבו המוני סטודנטים שלטים ברחוב ודרשו מהחנויות לסרב למכור סחורות זרות או לשרת לא סינים. לאחר מכן הם התכנסו בלשכת המסחר הסינית, שם הם הגישו רשימת דרישות, כולל הענשת השוטרים המעורבים בירי, קץ המובלעות הזרות וסגירת ההתיישבות הבינלאומית בשאנגחאי. נשיא לשכת המסחר היה מחוץ לעיר, אבל בסופו של דבר הסכים סגנו ללחוץ על ביצוע הדרישות האלה. עם זאת, לאחר מכן הוא שלח הודעה למועצת העירייה של המובלעת כי הסכמתו ניתנה תחת לחץ.
המועצה המוניציפלית (של המובלעת הבינלאומית) הכריזה על מצב של שלטון צבאי ביום שני, 1 ביוני, גייסה את המיליציה של חיל המתנדבים בשאנגחאי, וביקשה סיוע צבאי זר להגן על אינטרסים האירופאיים במובלעת. במהלך החודש העוקב, פרצו שביתות של הפועלים בשאנגחאי והיו גם התפרצויות אלימות. תחבורת החשמליות ואנשים זרים הותקפו ברחובות העיר, וכן נבזזו החנויות שסירבו לקחת חלק בחרם על הזרים. משרתים זרים סירבו לעבוד, וכמעט שליש מאנשי המשטרה הסינית, ששירתו במובלעת, לא הופיעו למשמרותיהם. עבודות הגז, תחנת החשמל, מפעלי המים והטלפונים הופעלו על ידי מתנדבים מערביים.
הערכת מספרם של הסינים שנהרגו ונפצעו במהומות של ה-30 במאי משתנה - הנתונים בדרך כלל נעים בין 30 ל-200 הרוגים, בנוסף למאות פצועים. שוטרים, כבאים ואנשים זרים נפצעו גם הם, חלקם קשה ואחד השוטרים הסינים נהרג.
לאחר המהומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירוע בשאנגחאי הדהים את סין והשתלט עליה. ברחבי המדינה היו שביתות והחרמות, בנוסף להפגנות אלימות שפרצו ברחבי הארץ, שהביאו את האינטרסים הכלכליים הזרים לקיפאון. 15 מנהיגי הסטודנטים שנעצרו במקור ב-30 במאי קיבלו עונשים קלים או עונשים על תנאי, על ידי בית המשפט בשאנגחאי.
הזעזוע הציבורי עבר מהיפנים (על מותו של קו צ'ן-הונג) לאזור הבריטי והונג קונג הושפעה במיוחד (שביתות אלה ידועות בשם שביתת קנטון והונג קונג).[9] ירי נוסף על ידי זרים על המפגינים הסינים התרחש בקנטון, במוקדן ובמקומות אחרים. הדיווח על אירוע בנאנקינג אשר הפך לגורם למהומות אנטי אימפריאליסטים, בוצע ככל הנראה על ידי הרשויות הסיניות המקומיות. ואכן, מצביאים סיניים השתמשו באירוע כאמתלה לקדם את מטרותיהם הפוליטיות. בעוד פנג יו-שיאנג איים לתקוף צבאית את האינטרסים הבריטיים ודרש התנצלות לאומית, ג'אנג דזוו-לין - ששלט בפועל באזורים הסיניים של שאנגחאי - חייליו היו עוצרים מפגינים וקומוניסטים ומסייעים לכוחות השיטור של ההתיישבות הבינלאומית.
נערכו שתי חקירות בנוגע לאירועי 30 במאי, אחת על ידי השלטונות הסיניים ואחת על ידי גורמים בינלאומיים. השופט פינלי ג'ונסון (יושב ראש), שופט בית המשפט העליון בפיליפינים (המייצג את אמריקה), סר הנרי גולן, נשיא בית המשפט העליון של הפדרציה בהונג קונג (המייצג את בריטניה) והשופט Kisaburo Suga של בית המשפט הירושימה לערעורים (המייצג את יפן). הרשויות הסיניות סירבו להשתתף בחקירה הבינלאומית, אשר בהצבעה של שניים לעומת אחד, מצאה כי הירי היה מוצדק. רק השופט פינלי מאמריקה התנגד להחלטה, והמליץ על שינויים גורפים, כולל פרישתם של מפקדי משטרת המובלעת הבינלאומית, הנציב מקווין, והמפקח אוורסון. ההתפטרות הכפויה של שני אנשים אלה בסוף שנת 1925 הייתה התוצאה הרשמית היחידה של החקירה.
בנובמבר, לאחר שצ'יאנג קאי שק העצים את כוחו אחרי מותו של סון יאט-סן, והעסקים הסיניים ביקשו לחזור למצב נורמלי (המובלעת החלה לקצץ בהספקת החשמל למפעלים הסיניים), השביתה וההפגנות החלו להתפוגג.[6] בהונג קונג, עם זאת, הם לא הסתיימו לחלוטין עד אמצע 1926. תמיכת הקואומינטאנג בתנועת המחאה הזאת, ויציאת "המשלחת הצפונית" מ־1926-1927, הובילו בסופו של דבר לרפורמות במינהלת המועצה המוניציפלית של ההתיישבות הבינלאומית בשאנגחאי ובראשן ביטול האמנות הלא שוויוניות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תנועת השלושים במאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Cathal J. Nolan (2002). The Greenwood Encyclopedia of International Relations: S-Z. Greenwood Publishing Group. p. 1509
- ^ Waldron, Arthur, (1991) From War to Nationalism: China's Turning Point, p. 5.
- ^ Ku, Hung-Ting [1979] (1979). Urban Mass Movement: The May Thirtieth Movement in Shanghai. Modern Asian Studies, Vol.13, No.2. pp.197-216
- ^ B.L [1936] (Jul 15, 1936). Shanghai at Last Gets Factory Inspection Law. Far Eastern Survey, Vol.5, No.15.
- ^ Ku, Hung-Ting [1979] (1979). Urban Mass Movement: The May Thirtieth Movement in Shanghai. Modern Asian Studies, Vol.13, No.2. pp.201
- ^ 1 2 Potter, Edna Lee (1940). News Is My Job: A Correspondent in War-Torn China. Macmillan publishing. p. 198
- ^ Bickers, Robert [2003] (2003). Empire Made Me: An Englishman Adrift in Shanghai. Allen Lane publishing. ISBN 0-7139-9684-6. p. 165
- ^ Carroll, John Mark Carroll. [2007] (2007). A concise history of Hong Kong. Rowman & Littlefield publishing. ISBN 0-7425-3422-7, ISBN 978-0-7425-3422-3. p. 100
- ^ Carroll, John Mark Carroll. [2007] (2007). A concise history of Hong Kong. Rowman & Littlefield publishing. ISBN 0-7425-3422-7, ISBN 978-0-7425-3422-3. p. 100
