תיארוך באמצעות טבעות עצים

תיארוך באמצעות טבעות עצים (בלועזית: דֶּנְדְּרוֹכְּרוֹנוֹלוֹגְיָה. במינוח האקדמיה: גִּילָאוּת הָעֵץ^[1]) הוא שיטת תיארוך המבוססת על מדידות עוביין של טבעות עצים שנתיות.

טבעות עצים נוצרות מדי שנה, אך עוביין מושפע מכמות המשקעים ומתנאים סביבתיים נוספים אליהם חשוף העץ. על פי סדר הטבעות והדגם שהן מתוות ברצף מסוים ניתן ליצור מתאם של טבעות עצים בין עצים שהתקיימו בתקופה חופפת כלשהי. שימוש בגזעי עצים שהתקיימו ביניהם חפיפות היוצרים יחד רצף ארוך בזמן מאפשר קביעת גיל של ממצאי עץ בחפירות. ניתן אף למשוך את הרצף הדנדרוכרונולוגי אל מעבר לזמן חייהם של עצים רצנטיים על ידי מציאת חפיפות בין ממצאי עץ מתוארכים. רצפים כאלה נערכו על ידי מעבדות שונות ברחבי העולם על טבעות עצים של עצים מאריכי ימים. בישראל שימשו לכך עצי ערער אדום (Juniperus phoenicea) המצויים במקומות מסוימים בנגב.

הדנדרוכרונולוגיה פותחה בארצות הברית על ידי אנדרו אליקוט דאגלס (Andrew Ellicott Douglass) בסוף המאה ה-19 על סמך טבעות עצים של "אורן האצטרובל הזיפני", המצוי בפסגות הגבוהות של ההרים הלבנים שבדרום קליפורניה. במין זה קיימים עצים שגילם מגיע ל־4,000 שנים ויותר והעץ הזקן ביותר בהם והזקן ביותר בעולם הוא בן כ־4,700 שנים ונקרא "מתושלח", ועל ידי מתאם בינם לבין עצים מתים, שרבים מהם מצויים באזור, ניתן היה לבנות כרונולוגיית על המגיעה עד יותר מ-8,000 שנה אחורה. באירופה נבנתה כרונולוגיה דומה על בסיס טבעות עצים של עצי אלון מגרמניה ומאירלנד. אלו אמנם מאריכי חיים פחות מהאורנים של דרום-מערב ארצות הברית, אולם, בכל זאת ניתן היה לבנות על פיהם כרונולוגיית על שהגיעה בשלב הראשון עד יותר מ־7,000 שנה אחורה, ובהמשך עד 10,000 שנה אחורה^[2].