תומאס פלהם-הוליס

תומאס פלהם-הוליס
Thomas Pelham-Holles

תומאס פלהם-הוליס
לידה	21 ביולי 1693 לונדון, ממלכת אנגליה
פטירה	17 בנובמבר 1768 (בגיל 75) לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
מדינה
השכלה	קלייר קולג' בית הספר וסטמינסטר
מפלגה	המפלגה הוויגית
בת זוג	הארייט
ראש ממשלת בריטניה ה־4 16 במרץ 1754 – 16 בנובמבר 1756 (שנתיים ו־35 שבועות) מונרך בתקופה ג'ורג' השני → הנרי פלהם ויליאם קוונדיש, הדוכס הרביעי מדבונשייר ←
29 ביוני 1757 – 26 במאי 1762 (4 שנים ו־47 שבועות) מונרך בתקופה ג'ורג' השני, ג'ורג' השלישי → ויליאם קוונדיש, הדוכס הרביעי מדבונשייר ג'ון סטיוארט, רוזן ביוט ←
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית מסדר הבירית
חתימה

תומאס פלהם-הוליס, דוכס ניוקאסל הראשון (באנגלית: Thomas Pelham-Holles, 1st Duke of Newcastle‏; 21 ביולי 1693 – 17 בנובמבר 1768) היה מדינאי בריטי מהמפלגה הוויגית, שכיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה. הקריירה הפוליטית שלו חופפת לתקופת שלטונה של המפלגה במאה ה-18. הוא ידוע בכינוי "דוכס ניוקאסל".

כבן טיפוחיו של סר רוברט וולפול, הוא שירת תחתיו במשך יותר מעשרים שנה עד 1742. יחד עם אחיו הנרי פלהם הוא היה הדמות הדומיננטית בממשלה עד 1754 ועד למועד זה כיהן במשך 30 שנה כשר החוץ והשפיע רבות על מדיניות החוץ של בריטניה.

לאחר מותו של אחיו הוא ירש את תפקידו וכיהן כראש ממשלה במשך שש שנים בשתי תקופות כהונה נפרדות. אף על פי שתקופת כהונתו הראשונה לא ראויה לציון, הוא הוביל את המדינה במלחמת שבע השנים, שבעקבותיה הוא התפטר מתפקידו. לאחר תקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה הוא שירת זמן קצר כשר בממשלתו של הלורד רוקינגהם, עד שפרש מהחיים הפוליטיים.

ראשית חייו

תומאס פלהאם נולד בלונדון ב-21 ביולי 1693 כבנו הבכור של תומאס פלהם, ברון פלהם הראשון ושל אשתו השנייה, לידי גרייס הוליס. הוא למד בבית הספר וסטמינסטר שבלונדון והתקבל ללימודים במכללת קלייר (Clare College) שבקיימברידג' ב-1710. בשנת 1711 מת דודו של פלהם ושנה לאחר מכן מת אביו. שניהם הורישו לו את אחוזותיהם הגדולות. בשנת 1714, כאשר הגיע לגיל 21, הוא היה מבעלי הקרקעות שהחזיקו בשטחים הגדולים ביותר בממלכה. אחד מהתנאים שהתנה דודו בצוואתו היה שהוא יוסיף את השם הוליס והוא עשה כן. סכסוך משפטי ארוך עם דודתו על הבעלות על אחוזת דודו הסתיים בהסכמה ב-1714.

בהדרגה הוא החל להיות מזוהה עם מדיניותה של המפלגה הוויגית, כמו אביו ודודו. אך בעוד שהם החזיקו בדעות מתונות, נעשה פלהם-הוליס מיליטנטי יותר בהשקפת עולמו. באותה תקופה הייתה בריטניה מפולגת למפלגה הוויגית שצידדה בשלטון בית הנובר שעלה למלוכה לאחר מותה של המלכה אן, ולמפלגה הטורית שדגלה בג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט כמועמד לכס המלוכה ומאוחר יותר נודע בכינוי "הטוען לכתר הזקן" (old pretender). סוגיה זו הייתה מרכזית בפוליטיקה הבריטית בשנות מלכותה האחרונות של המלכה אן והשפיעה באופן משמעותי על הקריירה של דוכס ניוקאסל הצעיר. הוא הצטרף למועדונים פוליטיים מטעמה של המפלגה הוויגית. בית ניוקאסל שבלונדון היה מקום מגוריו המרכזי בלונדון.

ראשית הקריירה הפוליטית

דוכס ניוקאסל תמך במרץ בעמדתם של הוויגים לאחר מותה של המלכה אן והיה לו חלק משמעותי בתהליך קבלתו של ג'ורג' הראשון על ידי אנשי לונדון. כאות הוקרה לפעולתו, העניק לו המלך בשנת 1714 את התואר "רוזן קלייר" ובשנה לאחר מכן את התואר "דוכס ניוקאסל", שני תארים שקודם לכן נשא בהם דודו המנוח. כמו כן הוא מונה להיות לורד לפטננט (Lord Lieutenant) של מחוזות מידלסקס ונוטינגהאם והוענק לו תואר אביר מסדר הבירית. במסגרת תפקידו החדש הוא היה אחראי על דיכויים של היעקוביטים במחוזות שלטונו. במחוז מידלסקס הוא עצר וחקר 800 איש ולאחר מכן הקים כוח מתנדבים להגנת המחוז. בשנת 1715 הובטחה סופית מלוכתו של ג'ורג' הראשון בקרב פרסטון (Preston) ובבריחתו של ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט.

ניצחונם של ההנוברים על היעקוביטים ציינה את תחילתה של השליטה הוויגית שהתמשכה על פני רובה של המאה ה-18. בשל תמיכתם של הטורים בתנועה היעקוביטית, המלך לא בטח בהם ומינה את כל שרי ממשלותיו מקרב חברי המפלגה הוויגית. לאחר ניצחונה של המפלגה פרשה ממנה קבוצת חברים שהייתה חלק משפיע בשורות האופוזיציה בפרלמנט. לאחר השתתפות בכמה תמרונים פוליטיים, החל ניוקאסל ב-1720 להיות מזוהה עם הממשלה הוויגית בראשותו של רוברט וולפול.

וולפול קיבל בברכה את הדוכס הצעיר לחוג מקורביו. ראשית, בשל העובדה שהוא האמין שיוכל לשלוט בו בקלות ושנית, בשל העובדה שהוא סבר שבכך יחזק את כוחות כנגד הסיעה שפרשה מהמפלגה הוויגית. ניוקאסל הצטרף לחוג של וולפול משום האמין שזה האחרון עומד להיות הדמות המרכזית בפוליטיקה הבריטית בדור הבא וכך היה. ב-1721 החל וולפול לכהן כראש ממשלת בריטניה הראשון, משרה שהחזיק בה ב-21 השנים הבאות. ניוקאסל היה מקורב לבעל בריתו הקרוב של וולפול, צ'ארלס טאונסהנד.

ב-2 באפריל 1717 הוא הגדיל את השפעתו במפלגה כשנשא לאישה את נכדתו של ג'ון צ'רצ'יל, דוכס מרלבורו הראשון, גיבור מלחמת הירושה הספרדית ודמות מרכזית במפלגה הוויגית.

לורד צ'מברלין

בשנת 1717, בגיל 23 מונה ניוקאסל לתפקיד הפוליטי הבכיר הראשון שלו כלורד צ'מברלין וקיבל את האחריות להשגחה על התיאטראות. המחזות באותה תקופה העבירו לעיתים מסרים פוליטיים ולדוכס הייתה משימה לדכא כל ניסיון מצדם של כותבי המחזות למתוח ביקורת על ירושת הכתר של בית הנובר או על הממשלה הוויגית. בתקופה זו היו לו עימותים רבים עם המחזאי ריצ'רד סטיל (Richard Steele). ב-1719 הוא היה אחד המשקיעים באופרה החדשה של גאורג פרידריך הנדל, האקדמיה המלכותית למוזיקה. הדוכס הזמין את הנדל במאי 1719 לתור ברחבי יבשת אירופה אחר זמרי אופרה ולהחתים אותם על חוזים ארוכי טווח ככל האפשר.

במשרה זו הוא החזיק במשך שבע שנים ותפקודו בה היה די טוב כדי שהוא יהיה מועמד לקידום. למרות גילו הצעיר הוא הפגין את כוחו בכמה מערכות בחירות וכ-20 חברי פרלמנט נבחרו בחסות השפעתו הפוליטית והכספית. הוא שרד את תקופת האנדרלמוסיה במפלגה הוויגית בשנים 1717–1721 והמעבר שביצע לתמיכה ברוברט וולפול הבטיח את מעמדו בהמשך. וולפול שם במהרה קץ לקרע בין פלגי המפלגה שאירע בעקבות קריסתה של חברת הים הדרומי, שרוששה רבים. הדוכס עצמו הפסיד 4,000 ליש"ט שהוא השקיע בחברה כאשר הייתה בשיאה. בעקבות זאת נראה היה שוולפול הוא האדם היחידי המסוגל להחזיר יציבות הן למדינה והן למפלגה והוענקו לו סמכויות חסרות תקדים. באופן מעשי הוא נהייה ראש ממשלת בריטניה.

באותה תקופה היו הדוכס ואשתו ידועים במסיבות המפוארות שקיימו ובהן השתתפו רבים מחוגי החברה הגבוהה בלונדון, כולל מתנגדיו הפוליטיים של הדוכס.

מזכיר המדינה

מינויו לתפקיד

ב-1724 נבחר דוכס ניוקאסל על ידי וולפול לכהן כמזכיר המדינה למחלקה הדרומית (אחריות על יחסי החוץ של דרום אנגליה, ויילס, סקוטלנד, המושבות באמריקה ועל היחסים עם המדינות הקתוליות והמוסלמיות באירופה), במקומו של הלורד ג'ון קרטרט. במשך תקופה הוא נחשב לאישיות השלישית במעלתה בממשלה. במשך השנים הבאות היה ניוקאסל פעיל באופן הולך וגדל במדיניות החוץ ולמד לשלוט ברזי הדיפלומטיה ובמערכת המדיניות האירופאית. למרות זאת השר הבכיר יותר שעסק בענייני חוץ היה הלורד טאונסנד שניוקאסל היה כפוף לו. השניים זכו לגיבויו של ראש הממשלה וולפול.

הברית עם צרפת

מאז חתימת הסכם אוטרכט שסיים את מלחמת הירושה הספרדית, נעשו בריטניה וצרפת בעלות ברית, שינוי מוחלט במדיניות, שכן לפני כן נחשבה צרפת לאויבת המרה ביותר של בריטניה. הסיבות לכריתת ברית זו מורכבים ורבים הטילו ספק ביכולתה להחזיק מעמד זמן רב, אך כאשר מונה דוכס ניוקאסל כשר החוץ, חלפו כבר עשר שנים מאז תחילתה. ב-1719 הפכה הברית לחלק מברית מרובעת החזקה ביותר באירופה שכללה את בריטניה, צרפת, האימפריה הרומית הקדושה והרפובליקה ההולנדית. דוגמה לחוזקה של ברית זו הייתה במלחמה שהתנהלה בשנים 1718–1720 ובה סיכלו כוחות הברית, במלחמה שהתנהלה בעיקר בזירה הימית, ניסיון של ספרד להשיב לידיה טריטוריות באיטליה. עם זאת, לא הייתה הברית פופולרית במיוחד בבריטניה, שכן רבים מחברי הפרלמנט עדיין החשיבו את צרפת כאויבת טבעית שלהם.

ניוקאסל צורף לממשלה על ידי אחיו הצעיר הנרי פלהם. מערכת היחסים בין האחים הייתה טובה, אף שלעיתים היו ביניהם עימותים שנפתרו. מקור קבוע למתחים ביניהם הייתה הדרך הגרועה שבה טיפל ניוקאסל בהון המשפחתי, שהתדלדל עקב הוצאותיו המפורזות. פלהאם נחשב בעיני רבים כמוכשר מבין השניים, אך היה זה הדוכס שהקריירה הפוליטית שלו המשיכה זמן רב יותר. למרות חילוקי הדעות ביניהם, הם נותרו בעלי ברית פוליטיים.

משברים מבית

בשנת 1727 התמודדה המדינה עם משבר כאשר המלך ג'ורג' הראשון מת באופן בלתי צפוי ובנו ג'ורג' השני ירש אותו. עוד קודם לעלייתו לכס המלכות הייתה למלך החדש מערכת יחסים לא טובה עם וולפול ועם ניוקאסל ובמהלך אחד הוויכוחים ביניהם, גרמה האנגלית הגרועה של המלך לניוקאסל לחשוב שהוא הזמין אותו לדו-קרב. יחסיהם לא השתפרו בשנים הבאות ורבים ציפו להחלפת ממשלה ממשמשת ובאה. תחת זאת, נעשה וולפול מועיל מאוד מבחינתו של המלך והוא נשאר בתפקידו. שיפור מערכת היחסים בין ניוקאסל לבין המלך חל בעקבות ידידות בין ניוקאסל לבין בתו של המלך, הנסיכה אמיליה, ששמועות בלתי מבוססות דיברו על כך שמתנהל רומן בן השניים. בנובמבר 1727, קיבלו וולפול וניוקאסל חיזוק נוסף ליציבותם במשרתם לאחר שמפלגתם זכתה ב-430 מושבים בפרלמנט מול 128 המושבים של האופוזיציה.

ב-1729 חל קרע בממשלה על ניהול מדיניות החוץ של בריטניה. הלורד טאונסהנד היה משוכנע שהאויב העיקרי של בריטניה באותה עת הייתה האימפריה האוסטרית. מנגד, ראו וולפול וניוקאסל בספרד כאיום המרכזי על כוחה של בריטניה, בשל הצי הגדול שלה והאינטרסים הקולוניאליים שלה. בסופו של דבר נצחה דרכו של וולפול שהדיח את טאונסהנד ממשרתו ומינה תחתיו את הלורד הרינגטון. מכאן והלאה היה ניוקאסל לשר החוץ הבכיר בממשלה ושלט באופן בלעדי במדיניות החוץ של בריטניה.

מדיניות השלום

וולפול וניוקאסל הצליחו יחדיו לתקוע טריז בין ספרד לבין אוסטריה, להפוך את האחרונה לבעלת ברית ולרכז את מאמציהם כנגד ספרד. בסופו של דבר לא הייתה בריטניה ליריבה של שתי המדינות אלא של צרפת, שעד לאותו זמן נחשבה בעלת ברית קרובה. בהדרגה שכנעו אותם פעולות עוינות של ראש ממשלת צרפת הקרדינל דה-פלרי (de Fleury) שהם טעו. בהמשך שימש השיקול המוטעה הזה ככלי לניגוח בידיהם של המתנגדים לממשלת וולפול.

באופן כללי חלק ניוקאסל עם וולפול את סלידתו מהמלחמה והוא קיווה למנוע את הסתבכותה של בריטניה במלחמות שהתנהלו ביבשת. בולטת בעיקר הימנעותה של בריטניה מהשתתפות במלחמת הירושה הפולנית והמאמצים שלה למנוע את פריצתה. מרגע שהמלחמה פרצה ניסה המלך לדחוף אליה את בריטניה כדי לסייע לאוסטריה, אך הדבר נמנע על ידי וולפול שהתעקש שבריטניה לא תצטרף למלחמה. באופן כללי תמך ניוקאסל בעמדתו של המלך, אך הוא קיבל את החלטתו של וולפול.

באותה עת היה אחיו של ניוקאסל, הנרי פלהם השלישי במידת השפעתו בממשלה. השלושה היו נפגשים באופן קבוע לדיונים פרטיים באחוזתו הכפרית של וולפול בנורפוק. בדיונים אלה הם היו מתווים את מדיניות החוץ והפנים של בריטניה ומגישים את הצעותיהם לאישור הפרלמנט שבו היה להם רוב. בהדרגה החלו האחים פלהאם להיות עצמאים יותר ולא היו תלויים יותר בחסותו של וולפול. ניוקאסל היה ממורמר ממה שהוא ראה כזניחתה של אוסטריה והבין שוולפול כבר לא סומך עליו.

ב-1735 ניוקאסל שלט במדיניות הקולוניאלית. כאנגליקני אדוק הוא קיבל את האחריות על הלימודים התאולוגיים. עצמאותו ההולכת וגדלה מוולפול קיבלה תמיכה מאחיו ומידידו הטוב הרוזן מהארדוויק (Hardwicke) שמונה כלורד צ'נסלור. במחצית השנייה של שנות השלושים הייתה משימתו העיקרית שמירת הרגיעה מול ספרד למרות החיכוכים על השליטה הקולוניאלית בצפון אמריקה בין שתי המדינות. כמו כן שימש ניוקאסל כמתווך שסייע לסיומה של מלחמת הירושה הפולנית ב-1738.

מלחמת אוזנו של ג'נקינס

ערך מורחב – מלחמת אוזנו של ג'נקינס

המתחים בין בריטניה לבין ספרד הגיעו לשיאם בתקרית הידועה בשם מלחמת אוזנו של ג'נקינס, כאשר רב חובל של ספינת סוחר בריטית נתפס בסחר בלתי חוקי סמוך לחופיה של קובה על ידי ספינה ספרדית ולפני ששוחרר כרתו הספרדים את אוזנו. התקרית זעזעה את בריטניה, לא כל כך בשל הברוטליות שלה, אלא בשל תעוזתם של הספרדים לפגוע באזרח בריטי.

ב-1738 העיד ג'נקינס על ההתעללות שעבר. סוחרים אחרים שלחו עצומות וחברת הים הדרומי הובילה את דעת הקהל. מבחינתם של רבים הייתה האימפריה הספרדית בתהליך של התפוררות וניתן היה להשתלט בקלות על שטחיה בדרום אמריקה. קבוצה קולנית של חברי פרלמנט דרשה יציאה למלחמה בספרד. וולפול התנגד בתוקף לצעד כזה ונעשה מטרה למתקפות חסרות תקדים. ניוקאסל היה נתון גם הוא תחת לחץ מתמיד ואף על פי שהוא התייחס לדרישות להכרזת מלחמה על ספרד כדרישות מסוכנות ולמרות ההצהרות הלוחמניות שלו, הוא עדיין היה בעד הברית האנגלו-ספרדית עד ל-1739. הוא ניסה להשיג פתרון למשבר בוועידת פרדו שבה סוכם על פיצוי כספי שישולם לסוחרים הבריטים, אך דעת הקהל השתנתה ווולפול חש שאין ברירה אלא להכריז על מלחמה בדצמבר 1739.

הבריטים החלו במלחמה בניצחון וכבשו את פורטובלו שבפנמה. אירוע זה הוביל לפריצתו של להט פטריוטי ובהמשך הגדיל את הלחץ על וולפול ועל ניוקאסל שפתחו במלחמה באי רצון. ניוקאסל ניסה להצטייר כמוביל הגישה הפטריוטית בממשלה. הוא לקח על עצמו תפקידים צבאיים נוספים ובמשך שתי השנים הראשונות למלחמה הוא שימש כשר המלחמה דה-פקטו. אחד הרעיונות המרכזיים שלו בתקופה זו היה גיוסם של חיילים מקרב תושבי המושבות בצפון אמריקה.

ב-1741 התנהלה המערכה המרכזית כנגד ספרד בשילוב של התקפות אמפיביות בעיר קרטחנה (בקולומביה של ימינו). הפיקוד על הפעולה הוטל על האדמירל אדוארד ורנון, גיבור הקרב בפורטובלו שאליו הוכפף כוח של 31,000 חיילים ומלחים כדי לכבוש את העיר. המצור הפך לכישלון לבריטים שאיבדו אלפי אנשים לפני שנסוגו. אף על פי שניוקאסל היה זה שנתן את הפקודות ופיקח על שיגורו של הכוח, רוב האשמה על המפלה הוטלה על כתפיו של ראש הממשלה רוברט וולפול.

נפילתו של וולפול

בעקבות המפלה בקרטחנה נערכו בבריטניה בחירות כלליות. התוצאות החלישו את כוחו של וולפול בפרלמנט. תוך חודשים הוא נאלץ לפנות את מקומו ובעקבות כך מונה לתפקיד ספנסר קומפטון, הלורד ווילמינגטון. אף על פי שהוא נשאר לצדו של וולפול עד הסוף, הואשם ניוקאסל על ידי תומכיו של וולפול בחתירה תחתיו. בנו של וולפול הוראס וולפול המשיך למתוח ביקורת על התנהגותו של ניוקאסל במשך השנים הבאות.

מלחמת הירושה האוסטרית

ערך מורחב – מלחמת הירושה האוסטרית

ב-1740, זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה על ספרד, פרצה בו זמנית מלחמה באירופה, כאשר מלחמת אוזנו של ג'נקינס הפכה לחלק ממנה. במסגרת סכסוך על ירושת כתר האימפריה האוסטרית, פלשו צרפת ופרוסיה לאוסטריה, מתוך כוונה להדיח את הקיסרית מריה תרזה ולהכתיר במקומה טוען לכתר מטעמן. הברית ארוכת השנים של בריטניה עם אוסטריה הצריכה הכרזת מלחמה מצידה של בריטניה. רבים גם הבינו שניצחון של צרפת במלחמה יהפוך אותה לכוח המרכזי באירופה. עקב כך מצאה בריטניה את עצמה עד מהרה נגררת לתוך מלחמה רחבת היקף זו בניגוד לרצונה של ממשלתה.

בהתחלה הייתה מעורבותה של בריטניה במלחמה מוגבלת לתמיכה כספית ודיפלומטית באוסטריה וב-1742 היה ברור כי מעורבות משמעותית יותר נדרשת כדי למנוע תבוסה. באותה שנה כוח של 16,000 חיילים בריטים נשלח ליבשת. ניוקאסל היה אוהד של אוסטריה ותמך בה ברצון. זמן רב הוא סבר כי הדרך היחידה בה תוכל בריטניה להביס את צרפת היא באמצעות ברית עם אוסטריה, דעה שהוא חלק עם רבים באותה תקופה, כולל וולפול ופיט.

עמדתו של ניוקאסל זכתה להתנגדות של ג'ון קרטרט (John Carteret) שכיהן אז בתור הלורד נשיא המועצה, אך ב-1743 זכו האחים פלהאם לשלוט במדיניות הבריטית עד ל-1756. כעת תכנן ניוקאסל תוכנית להגברת כוחה של בריטניה ביבשת. תוכנית זו כללה ניסיון לשכנע את הרפובליקה ההולנדית להצטרף לברית האנטי-צרפתית ותיווך בסכסוך בין אוסטריה לפרוסיה שכתוצאה ממנו נחתם הסכם דרזדן ב-1745. הוא גם אישר את הטלתו של מצור מוצלח על לואיסבורג שבקנדה הצרפתית באותה שנה. ביחד עם בלימתה של הפלישה הספרדית לג'ורג'יה ב-1742 הצליחה פעולה זו לחזק את מעמדה של בריטניה בצפון אמריקה.

ההתקוממויות היעקוביטיות

ב-1745 פרצו התקוממויות של היעקוביטים בסקוטלנד שהתפשטו עד מהרה לצפון אנגליה. ניוקאסל חשש הן מהתקפה מצפון בהנהגתו של צ'ארלס אדוארד סטיוארט שסביבו התקבצו 5,000 איש בדרבי והן מפלישה צרפתית לדרום אנגליה. בשל הפאניקה נפוצו שמועות שווא בלונדון ובסביבתה, כולל חדשות על כך שניוקאסל נמלט לאירופה מתוך חשש שהכול אבוד. הוא נאלץ להופיע בפני ההמון שהתכנס מחוץ לביתו כדי לְהָזֵם את השמועות. אף על פי כן משרתו הייתה בסכנה ובמקרה של ניצחון יעקוביטי, אחוזתו הייתה מוחרמת והוא היה נאלץ לגלות.

ניוקאסל הבין את הסכנה שבמרד היעקוביטי יותר מאשר המלך ומחבריו לממשלה שהתייחסו למרד כאל פארסה והתארגן כדי להתגונן מפניו. בסוף שנת 1745 הוא כינס את כל המיליציות ואת הכוחות הסדירים בדרום והיעקוביטים נסוגו לצפון סקוטלנד, שם הובסו בקרב קלודן ב-1746.

חוזה אקס לה שפל

במקביל המשיכה המלחמה ביבשת, אך כעת הופעל על בריטניה לחץ מצידה של הרפובליקה ההולנדית להגיע לשלום עם צרפת. ההולנדים חששו שהצרפתים מתכוונים לשגר מתקפה מוחצת על ארצם. ניוקאסל סבר שכל הסכם שלום שיחתם בעיתוי זה יהיה לא נוח לבריטניה והוא ניסה לשמור על חוזקה של הקואליציה האנטי-צרפתית בדרכים דיפלומטיות והציע גם מימון כספי לשם כך.

הדיונים על הסדר שלום התקיימו בעיר ברדה שבהולנד ב-1746. ניוקאסל תרם רבות להחלטה למנות את הלורד סנדוויץ' כנציג הבריטי לשיחות, שכן עמדותיו היו קרובות מאוד לשלו. ההוראות שקיבל סנדוויץ' היו בעיקר להשהות את השיחות עד אשר ניצחון בריטי יאפשר להם לנהל אותם מעמדת כוח. השיחות בברדה אכן התקדמו בהתחלה באיטיות בשל העובדה שהמשתתפים לא ראו את עצמם כמחויבים לשלום. כוחות הברית לא זכו להצלחות וספגו תבוסות במצור על ברגן אופ זום (Bergen op Zoom) ובקרב על לאופלד (Lauffeld). אחיו של הדוכס, הנרי פלהם, לחץ כעת מאוד להשיג שלום, אך ניוקאסל התנגד לכך נחרצות, בהיותו עדיין משוכנע שניצחון גדול של הברית יגיע כל רגע.

ב-1747 היה ניוקאסל מעורב במהלך להעלות לשלטון את ויליאם הרביעי מבית אורנז'-נאסאו לשלטון בהולנד. הנסיך היה בעד המשך המלחמה עם צרפת. במקביל הוא ביקש לקבל הלוואה מבריטניה וניוקאסל היה מודע לאפשרות של קריסה הולנדית קרובה. בחוסר רצון הוא החליט להגיע לשלום עם צרפת. הוא ייסר את עצמו על האמון שנתן בהולנדים והתכוון להתפטר מתפקידו, אך המלך ושרי הממשלה נתנו בו אמון.

כדי שיוכל לפקח על הסדר השלום, הועבר ניוקאסל לתפקיד של מזכיר המדינה למחלקה הצפונית. הוא הבטיח את קידומו של סנדוויץ' לתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות אף על פי שהוא רצה שהוא ימלא את מקומו בתור מזכיר המדינה הדרומי. בקיץ 1748 יצא ניוקאסל לראשונה מגבולות בריטניה לביקור בממלכת הנובר. השיחות התקדמו ובאוקטובר סוכם שלום אקס לה שפל. בריטניה החזיר את לואיסבורג לצרפת בתמורה למדראס ולנסיגה מוחלטת של הצרפתים מארצות השפלה. נושא הסחר החופשי, שבעטיו הכריזה בריטניה מלחמה על ספרד ב-1739, לא הוזכר בהסכם כלל.

ניוקאסל זכה להתקפות ממתנגדיו על כך שוויתר על לואיסבורג, אך רבים מהם לא הבינו עד כמה נחלש מעמדה של בריטניה ביבשת אירופה. האוסטרים הרגישו שבריטניה זנחה אותם ולא לחצה מספיק חזק כדי שהם יקבלו חזרה את סיציליה. אף על פי כן היה ניוקאסל מרוצה עם התנאים שהושגו בהסכם והמשקיפים ביבשת שיבחו אותו על הדרך שבה ניהל את הדיונים בתנאים הלא נוחים שנוצרו.

הסדר של ניוקאסל

לאחר חתימת ההסכם החל ניוקאסל ליישם מדיניות שהוא פיתח במשך זמן רב. הוא האמין ששינוי הנאמנויות החוזר ונשנה מצדן של מדינות מוביל לחוסר יציבות ולמלחמות חוזרות ונשנות. הוא שאף ליצור שלום בר קיימא באמצעות פעילות דיפלומטית נמרצת על בסיס ברית חזקה ויציבה של בריטניה עם אוסטריה. כמו וויגים רבים הוא ראה בשמירת מאזן הכוחות באירופה כצעד חיוני. הוא תיאר את התהליך כ"השבת הסדר הישן" (restoring the Old System), אך בציבור הוא נקרא "הסדר של ניוקאסל" (Newcastle System).

ניוקאסל עמד מול התקפות ממושכות מצדם של פיט ושל החוגים הפטריוטיים במפלגתו שסלדו ממדיניותו באירופה, בציינם שלדעתם זירת צפון אמריקה הייתה החשובה ביותר במלחמה. הם לעגו לחוסר החזון שלו כשהוא התעלם מהאופי המורכב של הפוליטיקה האירופאית וממערכת היחסים של בריטניה עם הנובר ומהעובדה שכבר ב-1740 היה ניוקאסל מודע לעליית כוחן של המושבות באמריקה.

ניוקאסל עדיין היה קשוב לברית עם אוסטריה. הוא בילה כמה שנים בניסיון להבטיח את בחירתו של בנה של מריה תרזה, לימים יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כ"מלך הרומים", תואר שהקנה כבוד רב אך כוח מועט באימפריה הרומית הקדושה, רק כדי לראות את המהלך נכשל בשל האדישות האוסטרית. בשנים הללו היו כמה סימני אזהרה שהיו לרעתה של הברית, אך ניוקאסל התעלם מרובם, בהיותו משוכנע שהן לבריטניה והן לאוסטריה אין כל בעל ברית נוסף שהן יכולות לשתף איתו פעולה. בהתייחסו למאמץ לבחור את יוזף השני לתפקיד, הוא ציין כי אם המאמץ יכשל, צרפת ופרוסיה ישלטו בעולם. הוא הצליח להשיג פשרה בקונגרס הנובר ב-1752 שתבטיח את בחירתו של יוזף השני. ההישג שלו בקונגרס ירד עד מהרה לטמיון בגלל אי הצלחתו לקבל גיבוי מאוסטריה.

ב-6 במרץ 1752 מת הנרי פלהם, אחיו של הדוכס שהיה ראש ממשלה וניוקאסל מונה תחתיו לתפקיד. הוא קיווה להמשיך להחזיק גם בתפקיד שר החוץ וכאשר התברר כי אין מועמד מתאים ממנו לתפקיד הוא המשיך למלא אותו.

כהונה ראשונה כראש ממשלה

משימתו הראשונה של ניוקאסל הייתה לבחור נציג לממשלה בבית הנבחרים. למרבית ההפתעה הוא דחה את ויליאם פיט האב ואת הנרי פוקס ובחר בתומאס רובינסון שאף אחד לא ראה בו כמועמד מתאים. ניוקאסל השתדל למנות אנשים שהיו חלשים במקצת כדי שיוכל לשלוט בהם. הן פיט והן פוקס נטרו טינה על בחירה זו והיו מראשי התוקפים של הממשלה.

במהלך שנת 1754 התנהלו בחירות כלליות וניוקאסל אימץ את אסטרטגיה הבחירות שיצר אחיו וזכה ברוב גדול. כעת הוא הרגיש חזק מספיק כדי לנסות ולקדם כמה רפורמות כלכליות. הוא הציע שינקטו צעדים להפחתת סכום הריבית ששולמה לבנק אנגליה עבור החוב הלאומי. החלטתו לעשות כן הייתה אחת הסיבות שבגינן נמתחה עליו ביקורת על חוסר מיומנותו לנהל את ענייני האוצר. באותו זמן הנושא העיקרי שהוא התעסק בו יותר היה מדיניות החוץ.

אמריקה

ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

התחרות בין בריטניה וצרפת על צפון אמריקה התרחבה באותה תקופה. שתי המדינות חשקו בטריטוריית אוהיו שהייתה בסיס להקמתה של מושבה חדשה ועשירה ושתיהן שלחו כוחות צבאיים כדי להשתלט על הטריטוריה. כאשר הבריטים הקימו את המוצב הראשון שלהם שם, הם גורשו משם על ידי הצרפתים. רבים מתושבי המושבות דרשו פעולה צבאית, אך ההכנות של כל אחת ואחת מהמושבות לקראת העימות היו בלתי מספיקות. בנוסף הופעל גם לחץ מצדם של החוגים הפטריוטיים של המפלגה הוויגית שחשו שהגיעה העת ששטחה של בריטניה בצפון אמריקה יורחב.

ב-1755 תוכננה תוכנית לשיגורו של חיל משלוח גדול לאמריקה כנגד צרפת. כוח צבאי סדיר בריטי נשלח לכבוש את אוהיו, בעוד שכוחות של המושבות בניו אינגלנד היו אמורים לכבוש את נובה סקוטיה. לצורך כך מונה כמפקד אדוארד ברדוק (Braddock). חודשים ספורי לאחר הגעתו לאמריקה הוכה קשות הכוח בפיקודו של בראדוק בקרב מונוגהלה (Monongahela). הם הותקפו על ידי כוח משולב של צרפתים ואינדיאנים בני ברית בלב אזור שומם ויותר ממחציתם נהרגו, כולל בראדוק עצמו. שרידי הכוח נסוגו לפילדלפיה בהותירם את האזור בשליטה מלאה של הצרפתים. המערכה בנובה סקוטיה הייתה מוצלחת יותר, אך הגירוש הגדול של תושבי אקדיה שהתרחש לאחר מכן יצר בעיות רבות עבור ניוקאסל.

כל האירועים הללו התרחשו ללא שמלחמה הוכרזה באופן רשמי. עם ירידת החשיבות של הזירה הצפון אמריקנית, נאלץ ניוקאסל לוותר על תוכנית הרפורמה הכלכלית שלו, מאחר שהתקציבים הופנו לצרכים צבאיים.

מנורקה

ערך מורחב – מלחמת שבע השנים

במקביל לנעשה בצפון אמריקה התרחשו אירועים שדרשו את תשומת לבו של ניוקאסל ביבשת אירופה. אוסטריה חששה שבריטניה תיטוש אותה ברגע המכריע. חששותיו של ניוקאסל התאמתו ב-1756 כאשר כרתה אוסטריה ברית עם צרפת ובכך ערערה את מאזן הכוחות באירופה.

ניוקאסל עוד קיווה למנוע את פריצתה של מלחמה כוללת ביבשת על ידי כיתורה של צרפת בכוחות עוינים לה. הוא האמין שכך ימנעו הצרפתים לתקוף את שכניהם ומשליחת כוחות תגבור לצפון אמריקה. הוא סבר כי האפשרות היחידה שמלחמה תפרוץ באותה עת תהיה מתקפה חד צדדית שיבצע פרידריך הגדול. ניוקאסל קיווה שהוא יצליח למנוע את המלחמה, אך ב-1756 פלש פרידריך לסקסוניה ולבוהמיה ובכך הצית את המלחמה הכלל יבשתית שממנה חשש ניוקאסל ונכשל במניעתה. מה שהחל כמלחמה מוגבלת בטריטוריית אוהיו בין בריטניה לבין צרפת, הפך כעת למלחמה גלובלית.

ניוקאסל הואשם בחוסר מוכנותה של בריטניה בתחילתה של מלחמת שבע השנים ובנובמבר 1756 הוא הוחלף על ידי ויליאם קוונדיש, הדוכס הרביעי מדבונשייר. רבים אף קראו להוציאו להורג בעקבות אובדנה של מנורקה. תחת זאת הוצא להורג מפקד הצי הבריטי ג'ון בינג ויש הרואים אותו כשעיר לעזאזל שנועד לחפות על כישלונו של ניוקאסל.

כהונה שנייה כראש ממשלה

ביולי 1757, כאשר ויליאם פיט האב לא הצליח לגייס רוב מספיק בפרלמנט, מונה ניוקאסל בשנית כראש הממשלה. בין השניים התפתחה שותפות ארוכת טווח, שעל הנייר היא נראתה בלתי מתקבלת על הדעת. במשך שנים היה פיט מראשי המבקרים של ניוקאסל ודרכיהם נפרדו על רקע גישותיהם האסטרטגיות השונות. ניוקאסל ראה את המפתח להצלחתה של בריטניה בהעברת רוב הכוחות לניהול המלחמה ביבשת אירופה, בעוד פיט סבר שעיקר המאמץ צריך להיות בריכוז הכוחות הבריטים בצפון אמריקה, במערב אפריקה, באסיה ובכל מקום בו פגיעותם של הצרפתים ניכרת. למרות מחלוקת זו, הם היו תמימי דעים בנושאי מסוימים. שניהם היו חברים מסורים במפלגתם וכבר קודם לכן ניסו ליצור ברית פוליטית משותפת. כבר ב-1745 ניסה ניוקאסל לפעול למינויו של פיט כשר המלחמה אך המלך ג'ורג' השני הטיל וטו על המינוי.

מלחמת שבע השנים

בסופו של דבר נוהלה המדיניות הבריטית מתוך שתי גישות אלה. במקביל להתעקשותו של ניוקאסל על שליחתם של כוחות שיכו את הצרפתים באירופה, שוגרו חילות משלוח להכותם במושבות שמעבר לים. עם הצלחתם של חילות משלוח אלה הם הוגדלו. הניהול של כוחות אלה הוטל על פיט בעוד שניוקאסל שימש חותמת גומי להחלטותיו של פיט ודאג לתמיכה בצעדים במישור הפרלמנטרי. עם זאת, ניהלו השניים דיונים אסטרטגיים יחד עם מספר קטן של אישים נוספים. ניוקאסל היה מודאג מחוסר מוכנותה של בריטניה למלחמה ובמיוחד מאובדנה של מנורקה ומהכיבוש הצרפתי של נמלים בהולנד.

החל מ-1758 החל פיט לשלוח משלחות לרחבי העולם כדי לכבוש מושבות צרפתיות. באותה שנה נכבשו סנגל וגמביה שבמערב אפריקה ולואיסבורג שבצפון אמריקה. בשנה שלאחר מכן הוגבר התהליך על ידי שליחת משלחות לאיי הודו המערבית ולקנדה. לצורך כך הותיר פיט את האיים הבריטיים ללא חיילים וללא ספינות והדבר גרם לניוקאסל לדאוג שמא הגנתה של בריטניה לא מספקת. חששות אלה התגברו כאשר הגיע מידע מודיעיני על כוונה צרפתית לפלוש לבריטניה. פיט היה נחוש בדעתו להמשיך בתוכניותיו אך הסכים לצמצם את היקף המשלחות ב-1760 מתוך כוונה שההישגים של בריטניה ב-1759 יגרמו לצרפת לוותר על תוכניות התקיפה שלה.

ניוקאסל החזיק באמונותיו הקודמות שבריטניה צריכה ליצור קואליציה רחבה ככל האפשר ושהאירועים באירופה יהיו מכריעים יותר מאלה שבאמריקה ובאותו זמן הוא עשה מאמצים לשכנע כמה שיותר מדינות להצטרף לברית האנטי-צרפתית. מאמציו לרוב לא נשאו פרי. ההולנדים, הדנים והפורטוגלים נשארו נייטרליים והשוודים והרוסים הצטרפו לצרפתים והאוסטרים במתקפה נגד פרוסיה. בהיעדרה של ברית כפי שקיווה שתהייה, דאג ניוקאסל למימון כספי לפרוסים שנלחמו במדינות שכוחות צבא היבשה שלהן עלו פי כמה על זה שלהם.

אחד ההישגים האישיים הגדולים של ניוקאסל באותה תקופה היה הצלחתו באמצעים דיפלומטיים לשמור את ספרד מחוץ למעגל המלחמה עד 1762. ב-1759 ארגנו פיט וניוקאסל את הגנתה של בריטניה כנגד פלישה צרפתית צפויה שבסופו של דבר לא התרחשה לאחר הניצחונות של הבריטים בשדות הקרב הימיים בלאגוש ובקוויברון (Quiberon).

סיום תפקידו

ב-1760 עלה למלוכה המלך ג'ורג' השלישי. לא פיט ולא ניוקאסל היו חביבים עליו והוא לא בטח בהם למרות הניהול המוצלח יחסית של המלחמה על ידם. במאי 1762 מונה ג'ון סטיוארט, רוזן ביוט כראש ממשלה במקום ניוקאסל. הייתה זו הפעם האחרונה בהיסטוריה של בריטניה שהמלך החליט על זהותו של ראש הממשלה על סמך רגשותיו האישיים כלפיו ולא על פי תמיכת בית הנבחרים. מינויו של ביוט, שהגיע משורות המפלגה הטורית, סיים תקופה של שליטה פוליטית מלאה של הוויגים מאז עלייתו של בית הנובר לשלטון ב-1714.

שנותיו המאוחרות

עם סיום תפקידו עבר דוכס ניוקאסל לאופוזיציה. הוא התנגד לעקרונותיו של חוזה פריז שנחתם ב-1763. יחד עם פיט הוא הרגיש שתנאי ההסכם היו נדיבים מדי לצרפת ולספרד, בהתייחס לעמדת הכוח של בריטניה עם סיום המלחמה. כמה מהטריטוריות שנכבשו במלחמה הוחזרו לצרפת, אף על פי שהנוכחות הצרפתית בקנדה ובהודו לא הייתה כמו לפני כן.

הוא בילה את רוב זמנו בביתו בשבקלרמונט. הוא כיהן בתפקידים שונים בממשלה במשך כמעט 45 שנים רצופות ונהנה מהחופש שהחיים באופוזיציה העניקו לו. ב-1765 מונה ניוקאסל לתפקיד הלורד שומר החותם בממשלתו של הלורד רוקינגהאם. רוקינגהאם דמה בהרבה מאפיינים לניוקאסל והשניים היו מנכבדי המפלגה הוויגית. בנקודת זמן מסוימת הציע המלך לניוקאסל את תפקיד מזכיר המדינה הדרומי אך הוא סרב. הוא המשיך למלא את תפקידו במשך כמה חודשים לפני שהממשלה נפלה. דוכס ניוקאסל מת בנובמבר 1768. לזכותו של האיש ניתן לומר שהוא סירב לקבל פנסיה והונו קטן ב-300,000 ליש"ט בהשוואה למצבו לפני שהחל בקריירה הפוליטית שלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תומאס פלהם-הוליס בוויקישיתוף

• תומאס פלהם-הוליס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תומאס פלהם-הוליס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• מידע על תומאס פלהם-הוליס באתר משרד ראש ממשלת בריטניה
• Biography of Thomas Pelham-Holles, Duke of Newcastle, with links to online catalogues, from Manuscripts and Special Collections at The University of Nottingham