תומאס מרשל

תומאס מרשל
Thomas R. Marshall

תומאס מרשל
לידה	14 במרץ 1854 מנצ'סטר הצפונית, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה	1 ביוני 1925 (בגיל 71) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם לידה	Thomas Riley Marshall
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות קראון היל
השכלה	קולג' וובש
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	Lois Irene Kimsey
סגן נשיא ארצות הברית ה־28 4 במרץ 1913 – 4 במרץ 1921 (8 שנים) תחת נשיא ארצות הברית וודרו וילסון → ג'יימס שרמן קלווין קולידג' ←
מושל אינדיאנה ה־27 11 בינואר 1909 – 13 בינואר 1913 (4 שנים) → פרנק הנלי סמואל רלסטון ←
חתימה

תומאס ריילי מרשל (באנגלית: Thomas Riley Marshall;‏ 14 במרץ 1854 – 1 ביוני 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-28 בשנים 1913–1921 תחת הנשיא וודרו וילסון. כעורך דין בולט באינדיאנה, הוא היה חבר פעיל ונודע במפלגה הדמוקרטית שנשא נאומי בחירות בכל רחבי המדינה למען מועמדים אחרים וכמי שארגן את העצרות של המפלגה, פעילות שסייעה לו מאוחר יותר להיבחר כמושל אינדיאנה ה-27. כמושל, הוא ניסה ליישם שינויים בחוקת אינדיאנה שהתבססו על סדר היום הפרוגרסיבי, אך מאמציו אלו היו שנויים במחלוקת ונבלמו על ידי בית המשפט העליון של המדינה.

הפופולריות של מרשל כמושל אינדיאנה, ומעמדה של המדינה כמדינה מתנדנדת, סייעו לו להבטיח את מועמדותו לסגנות הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית כשותפו למרוץ של וילסון ולנצח בבחירות של 1912. קרע אידאולוגי שהתפתח בין שני האישים במהלך תקופת כהונתם הראשונה, הוביל את וילסון להגביל את השפעתו של מרשל בממשל. הסתייגותו של וילסון מחוש ההומור של מרשל גרמה לו להעביר את לשכתו של מרשל אל מחוץ לבית הלבן, וכך לבודד אותו עוד יותר. מרשל היה מטרה לניסיון התנקשות ב-1915 על תמיכתו במעורבות במלחמת העולם הראשונה. במהלך תקופת כהונתו השנייה של מרשל הוא נשא נאומים להעלאת המוראל ברחבי ארצות הברית בתקופת המלחמה, והיה סגן הנשיא הראשון שניהל את ישיבות הקבינט כאשר וילסון היה באירופה במהלך שיחות השלום. כשהיה נשיא הסנאט של ארצות הברית, הכניס מספר קטן של סנאטורים מתנגדי המלחמה את הבית למבוי סתום כשסירבו לסיים את הדיון. כדי לאפשר לחקיקה חשובה של תקופת המלחמה לעבור, גרם מרשל לסנאט לאמץ את הכלל הפרוצדורלי הראשון שלו שאפשר לסיים פיליבסטרים בהצבעה ברוב של שני-שלישים, כלל שווריאציה שלו קיימת עד היום.

תקופת כהונתו של מרשל כסגן הנשיא זכורה בעיקר בשל משבר מנהיגות שנוצר בעקבות השבץ המוחי שהגביל את הנשיא וילסון באוקטובר 1919. בשל סלידתם האישית ממרשל, שאפו יועציו של וילסון ורעייתו אדית להסתיר ממנו את המידע על מצבו של הנשיא כדי למנוע ממנו לקחת על עצמו את סמכויות הנשיא. רבים, כולל חברי הקבינט ומנהיגי הקונגרס, דחקו במרשל להיות הנשיא בפועל, אך הוא סירב לקבל בעל כורחו את סמכויותיו של וילסון, זאת כדי לא לקבוע תקדים לכך. ללא מנהיגות חזקה בראש הרשות המבצעת, גרמו יריבי הממשל לכישלון האשרור של הסכם חבר הלאומים, ולמעשה השיבו את ארצות הברית למדיניות החוץ הבדלנית. מרשל סיים את כהונתו כסגן הנשיא הראשון מאז דניאל טומפקינס, כמעט מאה שנה קודם לכן, שכיהן בתפקיד שתי תקופות כהונה מלאות, וכסגן הנשיא הראשון מאז בחירתו של ג'ון קלהון, שנבחר לתקופת כהונה שנייה.

מרשל נודע בשל שנינותו וחוש ההומור שלו. אחת מהבדיחות שעליהם הוא נהג לחזור עוררה צחוק בקרב עמיתיו לסנאט במהלך דיון במליאת הבית. בתגובה לרשימת הצרכים של האומה שהוצגה על ידי הסנאטור ג'וזף בריסטו, התלוצץ מרשל ואמר, "מה שהארץ הזאת צריכה הוא סיגר טוב בשווי של חמישה סנטים". לאחר תום כהונתו כסגן הנשיא, פתח מרשל משרד עורכי דין באינדיאנפוליס, וכתב כמה ספרי משפטים ואת ספר זכרונותיו. הוא המשיך לנסוע ולנאום בציבור. תומאס מרשל נפטר ב-1925 כתוצאה מהתקף לב כאשר היה בדרכו לוושינגטון.

ראשית חייו

רקע משפחתי

סבו של תומאס מרשל מצד אביו, ריילי מרשל, היגר לאינדיאנה ב-1817 והתיישב בחווה בשטח שמהווה היום את מחוז ויטלי. הוא התעשר כאשר מאגר בינוני של נפט וגז טבעי התגלה בשטח חוותו. כאשר הוא מכר את הנכס ב-1827 הוא הפיק רווחים של 25,000 דולר. סכום זה אפשר לו לרכוש אחוזה צנועה ולבלות את שארית חייו כחבר פעיל במפלגה הדמוקרטית של אינדיאנה, ולכהן כחבר הסנאט של המדינה, כיושב ראש המפלגה, וכתורם בולט לקופתה. בזכות עושרו עלה גם בידו לשלוח את בנו היחיד, דניאל, לבית ספר לרפואה.

אמו של תומאס מרשל, מרתה פטרסון, התייתמה בגיל 13 כאשר חיה באוהיו, ועברה לאינדיאנה כדי לחיות עם אחותה בשכנות לבית משפחת מרשל. מרתה נודעה בשל חוש ההומור שלה, וממנה ירש אותו בנה. מרתה ודניאל מרשל הכירו ב-1848 ונישאו.

תומאס ריילי מרשל נולד במנצ'סטר הצפונית שבאינדיאנה. שנתיים אחריו נולדה לו אחות, אך היא נפטרה בינקותה. מרתה פיתחה שחפת, ובן זוגה דניאל האמין שהמחלה הייתה הסיבה לבריאותה הלקויה של התינוקת שנפטרה. כאשר היה תומאס מרשל ילד צעיר, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה מספר פעמים בחיפוש אחר אקלים טוב למען בריאותה של אם המשפחה. בתחילה הם עברו לקווינסי, אילינוי ב-1857. בתקופה שהם התגוררו שם, לקח דניאל מרשל, שהיה תומך באיחוד ואיש המפלגה הדמוקרטית, את בנו בן הארבע, תומאס, לצפות בעימות בין לינקולן לבין דאגלס בפריפורט, אילינוי, שהתקיים ב-1858. לימים נזכר מרשל שבמהלך העצרת הוא ישב לסירוגין על ברכיהם של סטיבן דאגלס ואברהם לינקולן כאשר השני נשא את נאומו. אירוע זה היה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלו.

ב-1859 עברה המשפחה לאוסווטומי, קנזס, אך האלימות באזור הספר גרמה להם לעבור ב-1860 למיזורי. בסופו של דבר, עלה בידו של דניאל מרשל לרפא את רעייתו ממחלתה. ערב פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, פשתה האלימות במיזורי במהלך אירועי קנזס המדממת. באוקטובר 1860 דרשו כמה אנשים בהובלתו של דאף גרין שדניאל מרשל ייתן סיוע רפואי לאנשי סיעת תומכי העבדות, אך הוא סירב והאנשים עזבו. כאשר הזהירו השכנים שגרין מתכנתן לשוב ולרצוח אותם, ארזה המשפחה את חפציה במהירות ונמלטה באוניית קיטור לאילינוי. הם נשארו באילינוי לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן עברו לאינדיאנה, שהייתה אף רחוקה יותר מאזור הגבול.

לימודים

משפחת מרשל התיישבה בפירסטון, אינדיאנה, שם החל תומאס מרשל ללמוד בבית ספר ציבורי. אביו וסבו נקלעו לסכסוך עם הכומר המתודיסטי שלהם כאשר הם סירבו להצביע עבור המפלגה הרפובליקנית בבחירות של 1862. הכומר איים לנדות אותם מהכנסייה, ולכך השיב מרשל הסב שהוא מוכן "לקחת את הסיכון בהגעה לגיהנום, אך לא בהצבעה למפלגה הרפובליקנית". סכסוך זה גרם למשפחה להעתיק שוב את מקום מגוריה לפורט ויין ולהמיר את אמונתה לפרסביטריאניזם. בפורט ויין למד תומאס מרשל בבית ספר תיכון, אותו הוא סיים ב-1869. כשהיה בן 15 שלחו אותלו הוריו לקולג' ובאש שבקרופורדסוייל, שם הוא קיבל חינוך קלאסי. אביו יעץ לו ללמוד רפואה או להיות לכומר, אך שני התחומים הללו לא עניינו אותו. הוא החל את לימודיו מבלי לדעת לאיזה מקצוע הוא יוכשר בתום לימודים.

בתקופת לימודיו בקולג' הצטרף מרשל לאחוות פי-גאמא-דלתא, השתתף בפעילויות של אגודות ספרותיות ובדיבייט, וייסד את המועדון הדמוקרטי. הוא היה חבר במערכת עיתון הקולג' והחל לכתוב טורים פוליטיים שהגנו על מדיניות המפלגה הדמוקרטית. ב-1872 הוא כתב טור ביקורתי על אחת המרצות בקולג', והאשים אותה בהתרועעות עם סטודנטים צעירים במעונות. המרצה שכרה את שירותיו של לואיס וולאס, שכתב את הספר בן חור, והגישה תביעת לשון הרע נגד מרשל בסכום של 20,000 דולר. מרשל יצא לאינדיאנפוליס כדי לחפש עורך דין שיגן עליו ושכר את שירותיו של בנג'מין הריסון, לימים נשיא ארצות הברית, ואז עורך דין בולט בעיר. הריסון הצליח לבטל את התביעה בכך שהוכיח שההאשמות שהוטחו על ידי מרשל היו ככל הנראה נכונות. בזכרונותיו של מרשל הוא כתב שכאשר הוא ניגש להריסון כדי לשלם את שכר טרחתו, הוא הודיע לו שלא ייגבה ממנו תשלום על שירותיו, אך תחת זאת הטיף לו מוסר על האתיקה של הטחת האשמות כאלו בפומבי. מאוחר יותר נזכר מרשל שהוא לקח את העצה הזאת לתשומת ליבו, ויותר לא הואשם באמירת או כתיבת דברים שיכלו להתפרש כלשון הרע.

בשנת לימודיו האחרונה בקולג' נבחר מרשל לאחוות פי בטא קפא. הוא סיים את לימודיו ביוני 1873 לאחר שקיבל את הציון הגבוה ביותר בכיתתו ב-14 מתוך 26 הקורסים שלמד, בתוך כיתה של 21 סטודנטים. על רקע תביעת הדיבה שהוגשה נגדו הוא החל בהדרגה לגלות עניין במשפטים וחיפש מישהו ללמוד אצלו. באותה תקופה, הייתה ההתלמדות אצל עורך דין פעיל דרך מקובלת לקבל הכשרה במקצוע. דודו הגדול, וודסון מרשל החל לסייע לו, אך עד מהרה עבר מרשל הצעיר לקולומביה סיטי שבאינדיאנה כדי לחיות עם הוריו. הוא המשיך בהתלמדות בעיר במשרדו של וולטר אולדס, לימים שופט בבית המשפט העליון של אינדיאנה, וב-26 באפריל 1875 התקבל ללשכת עורכי הדין.

קריירה משפטית

ב-1876 פתח מרשל משרד עורכי דין בקולומביה סיטי, והחל לקבל תיקים קטנים לטיפולו. לאחר שהחל לבלוט כעורך דין, הוא קיבל ב-1879 את ויליאם פ. מקנגי כשותף והחל לקבל תיקים פליליים רבים. השניים תפקדו היטב כשותפים. מקנגי זכה להכשרה טובה יותר כעורך דין ועבד על הטיעונים המשפטיים בתיקים שאותם הם ייצגו. מרשל, שהיה נואם מוכשר, הציג את הטיעונים בפני השופטים וחבר המושבעים. המשרד שלהם נודע באזור לאחר שהם טיפלו בכמה תיקים בעלי פרופיל גבוה. ב-1880 התמודד מרשל לראשונה על משרה ציבורית כמועמד הדמוקרטים כתובע המחוזי. המחוז היה מעוז של הרפובליקנים, והוא הובס בבחירות. בערך באותה תקופה הוא הכיר את קייט הופר והשניים התארסו. ב-1882 נפטרה קייט ממחלה יום לפני מועד חתונתם המתוכננת. מותה היה מהלומה רגשית קשה למרשל, שגרמה לו להתמכר לאלכוהול.

בשנות השלושים לחייו חי מרשל עם הוריו. אביו נפטר בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 ואמו נפטרה ב-1894 והם הורישו לו את האחוזה והעסק המשפחתי. ב-1895, בעת שעבד על ייצוג בתיק משפטי, הכיר מרשל את לויס קימסיי שעבדה כפקידה במשרד עורכי הדין של אביה. על אף הבדל הגילים של 19 שנים שהיה ביניהם, השניים התאהבו ונישאו ב-2 באוקטובר אותה שנה. היחסים בין בני הזוג מרשל היו קרובים ובמשך שלושים שנות נישואיהם הם בילו רק שני לילות בנפרד.

האלכוהוליזם של מרשל החל להפריע לחייו המקצועיים עוד לפני נישואיו. בכמה מקרים הוא הגיע לבית המשפט במצב של חמרמורת ולא היה מסוגל להסתיר את ההתמכרות שלו בעיר הקטנה בה הוא התגורר. רעייתו סייעה לו להתגבר על בעיית השתייה שלו ולוותר על צריכת האלכוהול לאחר שהיא נעלה אותו בביתם במשך שבועיים כדי לעבור טיפול קפדני. לאחר מכן הוא החל להיות פעיל בארגוני התנזרות מאלכוהול ונשא כמה נאומים על הסכנות שבשתייה. אף על פי שהוא הפסיק לשתות, התמכרותו לאלכוהול הוזכרה נגדו על ידי יריביו במהלך מסע הבחירות שלו למשרת המושל.

מרשל המשיך להיות פעיל במפלגה הדמוקרטית לאחר תבוסתו ב-1880 והחל לשאת נאומי בחירות עבור מועמדים אחרים ולסייע לארגן את עצרות הבחירות של המפלגה ברחבי אינדיאנה. נאומיו זכו לציון בשל גישתו המפלגתית, אך הרטוריקה שלו התרחקה בהדרגה מנקודת המבט השמרנית במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 כאשר הוא החל לזהות את עצמו עם התנועה הפרוגרסיבית. ב-1904 הוא היה לחבר בוועדה המרכזית של המפלגה הדמוקרטית באינדיאנה, תפקיד שהעלה את הפופולריות ואת השפעתו במפלגה.

מרשל ורעייתו היו מעורבים בכמה ארגונים פרטיים. הוא היה פעיל בכנסייה הפרסביטריאנית, לימד בבית ספר של יום ראשון, ושימש כחבר בוועד של היריד המחוזי. לאחר שהתעשר מעסקי המשפטים שלו, הוא נעשה מעורב בפעילות צדקה מקומית. כחבר פעיל בלשכה המקומית של הבונים החופשיים בקולומביה סיטי, הוא היה חבר בגופי נוסח יורק של המדינה, קיבל ב-1898 את הדרגה ה-33 של הנוסח הסקוטי, וב-1911 היה לחבר פעיל במועצה העליונה הצפונית של הבונים החופשיים. הוא המשיך להיות חבר פעיל בבונים החופשיים עד יומו האחרון ושימש בכמה מועצות צדקה של האגודה. לאחר מותו, שולם הסכום של 25,000 דולר, עלות הקמת המאוזוליאום שלו בבית הקברות קראון היל שבאינדיאנפוליס, על ידי המועצה העליונה הצפונית של הבונים החופשיים.

מושל אינדיאנה

מסע הבחירות

ב-1906 דחה מרשל את הצעת מפלגתו להיות מועמדה לקונגרס. עם זאת, הוא רמז למנהיגי המפלגה באינדיאנה שהוא יהיה מעוניין להתמודד על מרשת מושל אינדיאנה בבחירות 1908. עד מהרה הוא זכה לתמיכה של כמה איגודים מקצועיים מרכזיים, ולתמיכתו של עיתונאי ה"אינדיאנפוליס סטאר" לואיס לודלו. על אף תמיכה זו, היה מרשל סוס שחור בוועידת המפלגה המדינתית. בתחילה הוא לא קיבל את תמיכתו של תומאס טגרט, הבוס של הדמוקרטים באינדיאנה, זאת בשל תמיכתו בחוק היובש. טגרט היה מעוניין שהמפלגה תבחר במועמד שהתנגד לחוק היובש, סמואל רלסטון, אך סיעת תומכי חוק היובש ומתנגדיו של טגרט התאחדו עם תומכיו של מרשל. כדי להציב אופוזיציה מול ל. ארט סלאק, מועמד מטעם תומכי חוק היובש, שיכנע טגרט את הנציגים תומכי רלסטון לתמוך במרשל ולהעניק לו את הקולות שהוא נזקק כדי לזכות במועמדות.

יריבו של מרשל בבחירות הכלליות היה חבר הקונגרס הרפובליקני ג'יימס א. ווטסון. מסע הבחירות שלו התמקד בשאלת חוק היובש. מיד עם ראשית מערכת הבחירות, העבירה ממשלת המדינה שנשלטה אז בידי הרפובליקנים חוק מקומי שאפשר למחוזות המדינה לאסור מכירת משקאות חריפים. החוק הפך לסוגיית הוויכוח המרכזית בין המפלגות ובין מועמדיהן למשרת המושל. הדמוקרטים הציעו שהחוק ישונה כך שההחלטה לאסור מכירת משקאות חריפים תתקבל ברמת הערים והעיירות. הצעה זו קיבלה את תמיכתם של מתנגדי חוק היובש, שראו אותה כהזדמנות לבטל את האיסור בכמה אזורים, וכחלופה היחידה האפשרית לאיסור הגורף שאותו ניסו הרפובליקנים לקדם. עמדת הדמוקרטים גם סייעה לשמור על תמיכת מצדדי חוק היובש באמצעות השארת ההחלטה על האיסור בידי הקהילות שבהן רוב התושבים תמך בו. המפלגה הרפובליקנית הייתה אז בעיצומה של תקופת אי-יציבות, כאשר היא התפצלה בין הפרוגרסיביים והשמרנים. בעיותיהם הפנימיות הוכחו כגורם המכריע במערכת הבחירות, וכך זכה מרשל ברוב צר: הוא קיבל 48.1 אחוזים מהקולות מול 48.0 אחוזים שקילב ווטסון. הוא היה המושל הדמוקרטי הראשון באינדיאנה לאחר שני עשורים. הדמוקרטים גם זכו ברוב בבית הנבחרים של אינדיאנה, גם שם ברוב קטן, אף על פי שהרפובליקנים עדיין החזיקו בשליטה בסנאט המדינתי.

סדר היום הפרוגרסיבי

ב-11 בינואר 1909 הושבע מרשל כמושל אינדיאנה. מאחר שמפלגתו הייתה מחוץ לשלטון במשך שנים רבות קודם לכן, מטרתה הראשונית הייתה למנות לעמדות מפתח פוליטיות דמוקרטים רבים ככל האפשר. מרשל ניסה להימנע ממעורבות ישירה במערכת המינויים. הוא התיר לסיעות המפלגה השונות לקבל מינויים ומינה מעט מאוד אנשים שנבחרו על ידו. הוא אפשר לטגרט לנהל את התהליך ולבחור מועמדים, אך הוא היה זה שחתם על כתבי המינוי. אף על פי שעמדתו בנושא המינויים הפוליטיים שמרה על השלווה במפלגה, היא מנעה ממנו לבנות בסיס פוליטי חזק.

במהלך תקופת כהונתו כמושל התמקד מרשל בעיקר בקידום סדר היום הפרוגרסיבי. הוא קידם בהצלחה את העברת החקיקה בנוגע להעסקת ילדים ונגד שחיתות שלטונית. הוא גם ביצע שיפורים בסוכנויות הביקורת של המדינה וטען שהוא חסך לממשלה מיליוני דולרים. הוא הצליח להעביר את שאר צעדי החקיקה הפרוגרסיביים או לשכנע את בית המחוקקים לכנס ועידה לשיכתוב חוקת המדינה כדי להרחיב את סמכויות המושל.

מרשל התנגד מאוד לחוקי האיגניקה והעיקור הכפוי שחוקקו זמן קצר קודם לכן, והורה למוסדות המדינה לא ליישם אותם. הוא היה מראשוני ומראשי המתנגדים לחוקים אלו, ולאחר מכן המשיך בהתנגדותו זו גם כאשר כיהן כסגן הנשיא. תקופת כהונתו כמושל הייתה הראשונה בה לא בוצעו במדינה הוצאות להורג, זאת בשל התנגדותו לעונש המוות ונוהגו להעניק חנינה ולהמתיק את עונשיהם של אלו שנידונו למוות. הוא תקף על בסיס קבוע תאגידים ועשה שימוש בחוק ההגבלים העסקיים שנחקק זמן קצר קודם לכן כדי לנסות להחליש את כוחם. הוא השתתף במספר אירועים טקסיים, כולל הנחת לבנת הזהב האחרונה להשלמת סלילת הדרך המהירה של אינדיאנפוליס ב-1909.

מסע הבחירות של המפלגה הדמוקרטית הדגיש את פעילותו של מרשל כמושל, כשאחד הפרסומים מ-1912 כלל רשימת חוקים שונים שנחקקו במהלך תקופת כהונתו כמושל. אלו כללו חוקים לחקירת החינוך התעשייתי והחקלאי, חיזוק חוק המזון לעניים, הקמת מגרשים משחקים ציבוריים, מתן טיפול נגד כלבת, פיקוח על מכירת קוקאין וסמים אחרים, מניעת עיוורון בלידה, דאגה להיגיינה בבתי הספר וביצוע בדיקות רפואיות לתלמידים, פיקוח על מכירת מוצרים בקירור, קיצור שעות העבודה של הילדים, ודרישה להימצאות ציוד רפואי ברכבות. פרסום זה מנה גם חוקים שונים להגנת העובדים שגם הם קודמו על ידי מרשל. אלו כללו חוקים שדרשו חלונות להגנה מפני סערות בקטרי הרכבת, דרישה לחילופי צוותים מלאים, דרישה לקרון מאסף, דרישה לפיקוח על הדוודים של הקטרים, דרישה לפנסים ראשיים בקטרים, דרישה לאביזריי בטיחות בתפעול הקטרים, דרישה לצוותי רכבת מלאים, הקמת סוכנויות תעסוקה עצמאיות, הקמת משרד לפיקוח על בתי חרושת, בתי מלאכה, מכרות ודוודים, ותשלום שכר שבועי.

תיקון החוקה

שכתוב חוקת אינדיאנה נעשה מוקד פעילותו של מרשל כמושל, ולאחר שהאספה הכללית של המדינה סירבה לכנס ועידת חוקה הוא חיפש אחר דרכים אחרות לכינון חוקה חדשה. יחד עם ג'ייקוב פיאט דאן, ידידו הקרוב ומנהיג אזרחי, הוא כתב נוסח חוקה חדשה שהרחיבה את הסמכויות הרגולטוריות של המדינה באופן משמעותי, קבעה שכר מינימום, והעניקה הגנות חוקתיות לאיגודים המקצועיים. רבים מרפורמות אלו נכללו גם במצע של המפלגה הסוציאליסטית בהנהגתו של יליד טר הוט שבאינדיאנה, יוג'ין דבס. הרפובליקנים האמינו שהחוקה של מרשל הייתה ניסיון לזכות בבחירות על סמך קולותיהם של תומכיו של דבס, שלהם הייתה נוכחות חזקה באינדיאנה. החוקה גם התירה יוזמות דמוקרטיה ישירה וקיום משאלי עם. האספה הכללית המדינתית, שנשלטה על ידי הדמוקרטים, הסכימה לבקשה וכללה את הצעדים האלו בפתקי ההצבעה. מתנגדיו של מרשל תקפו את סעיפי הדמוקרטיה הישירה, בטענה שהם היוו הפרה של חוקת ארצות הברית, שדרשה מהמדינות להפעיל ממשלה בעלת אופן רפובליקני. בחירות אמצע הכהונה של 1910 העניקו לדמוקרטים שליטה גם בסנאט של אינדיאנה, ובכך הגדילו את הסיכויים לאימוץ החוקה החדשה. מרשל הציג את נוסח החוקה באספה הכללית ב-1911, והמליץ שהיא תועבר לאישור הבוחרים בבחירות 1912.

הרפובליקנים התנגדו לתהליך האשרור, וזעמו על כך שהדמוקרטים ניסו לשנות את כל החוקה מבלי לכנס ועידת חוקה, כפי שנעשה באינדיאנה בשתי החוקות הקודמות שלה. מרשל טען שאין צורך בשום ועידה, שכן החוקה הקיימת לא נוסחה בוועידה. הרפובליקנים עתרו בנושא לבית המשפט ובית המשפט של מחוז מריון הוציא צו מניעה להסיר את הצעת תיקון החוקה מפתקי ההצבעה של בחירות 1912. מרשל עתר לערכאה גבוהה יותר, ובית המשפט העליון של אינדיאנה אישר את החלטת קודמו בפסיקה שבה נקבע שחוקת אינדיאנה לא תוכל להיות מוחלפת באופן כולל ללא כינוס ועידת חוקה, זאת בהתבסס על תקדים שנקבע בשתי החוקות הראשונות של המדינה. מרשל זעם על ההחלטה ונשא נאום בו הוא תקף את בית המשפט והאשים אותו בחריגה מסמכותו. הוא הגיש עתירה סופית לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך כהונתו הסתיימה בינואר 1913 כאשר העתירה עוד נדונה. מאוחר יותר באותה שנה, דחה בית המשפט את העתירה, לאחר שהחליט שהנושא היה בסמכות השיפוטית הבלעדית של בתי המשפט של אינדיאנה. מרשל היה מאוכזב מהתוצאות. חוקרים מתקופות מאוחרות יותר, כמו לינדה גוגין והמשפטן ג'יימס סנט קלייר, כינו את התהליך ואת המסמך "לוקה בחסר באופן רציני" וטענו שאם החוקה הייתה מתקבלת, חלקים נרחבים ממנה היו ככל הנראה מוגדרים כבלתי חוקתיים על ידי בתי המשפט הפדרליים.

סגן נשיא ארצות הברית

הבחירות

באותה תקופה עדיין הייתה בחוקת אינדיאנה הגבלת כהונה שמנעה מהמושל לכהן בשתי תקופות כהונה רצופות. מרשל תכנן להתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית לאחר תום כהונתו כמושל, אך במהלך חודשי כהונתו האחרונים נקרתה בדרכו הזדמנות אחרת. אף על פי שהוא לא נכח בוועידה הדמוקרטית הארצית של 1912 שהתקיימה בבולטימור, שמו הוצג כאפשרות למועמד המפלגה לנשיאות. הוא הוצע כמועמד של פשרה, אך ויליאם ג'נינגס ברייאן והנציגים מטעמו תמכו בוודרו וילסון על פניו של צ'אמפ קלארק, ובכך הבטיחו את מועמדתו של וילסון. נציגי אינדיאנה קידמו את שמו של מרשל כמועד לסגן נשיא ארצות הברית בתמורה לתמיכה בווילסון. אינדיאנה הייתה מדינת נדנדה, ווילסון קיווה שהפופולריות של מרשל תסייע לו לנצח בבחירות הכלליות. הוא הניע את נציגיו לתמוך במועמדתו של מרשל לסגנות הנשיא. בשיחות פרטיות דחה מרשל את המועמדות, בהניחו שהתפקיד יהיה משעמם ומוגבל בסמכויותיו. הוא שינה את דעתו לאחר שווילסון הבטיח לו שהוא יאציל לו תחומי אחריות רבים. במהלך מסע הבחירות נסע מרשל ברחבי ארצות הברית ונשא נאומים. וילסון ומרשל ניצחו בקלות בבחירות לנשיאות, זאת בשל הפילוג בין המפלגה הרפובליקנית לבין המפלגה הפרוגרסיבית.

וילסון לא חש חיבה יתרה למרשל, שכן הוא היה חלוק עליו בכמה סוגיות. אף על פי שווילסון הזמין את מרשל לישיבות הקבינט, רעיונותיו של מרשל נחשבו בלתי אפשריים ליישום בדרך כלל, ובסופו של דבר חדל מרשל מלהשתתף בישיבות. ב-1913 שבר וילסון את המסורת ארוכת הימים ונפגש עם סנאטורים לדיון בענייני מדיניות. נשיאים קודמים עשו שימוש בסגניהם כמקשרים, אך וילסון לא בטח במרשל בסוגיות עדינות. בזיכרונותיו, ההערה השלילית היחידה של מרשל כלפי וילסון הייתה, "חשבתי לעיתים שאנשים גדולים מהווים הרס לציוויליזציה, הם הסיבה האמיתית למרירות ולמחלוקת שמסכמים את כל אשר קורה בעולם". מערכת היחסים בין השניים תוארה כ"עוינות מתפקדת".

פעילותו בסנאט

מרשל לא חש פגוע מחוסר העניין של וילסון ברעיונותיו, וראה את עיקר תפקידו לשמש בתפקידו החוקתי כנשיא הסנאט. הוא ראה בסגנות הנשיא כתפקיד חקיקתי, לא כתפקיד ביצועי. כאשר הוא ישב בראש ישיבות הסנאט, עלו לעיתים רגשותיו לרמות גבוהות. במהלך הדיון על משבר הגבול עם מקסיקו ב-1916, איים מרשל להרחיק כמה סנאטורים מאולם המליאה על התנהגותם הצורמנית, אך לא מימש את איומו. בכמה הזדמנויות, הוא הורה על פינוי היציע באולם. בשמונה הזדמנויות שונות הוא הצביע כדי לשבור את השוויון בהצבעה.

בדיונים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, כמה סנאטורים תומכי ההתבדלות ביצעו תמרוני פיליבסטר בדיונים על כמה הצעות חוק שהיו חשובות לווילסון. הפיליבסטרים נמשכו שבועות, ובשני מקרים נמשכו יותר משלושה חודשים כל אחד. וילסון ותומכי הצעות החוק ביקשו שמרשל ינקוט בצעדים להפסקת הפילבסטרים, אך הוא סירב, ובכך אפשר לכמה הצעות חוק ליפול בתקווה שהאופוזיציה תסיים את הפיליבסטר. בין הצעות החוק שנפלו הייתה אחת שאפשרה לספינות סוחר לחמש את עצמן, ואחת נוספת שאפשרה לממשלת ארצות הברית למכור כלי נשק ישירות למדינות ההסכמה. על אף ניצחונותיהם, המשיכה אותה קבוצה קטנה של סנאטורים לחסום העברת חוקים בעד המלחמה. בתגובה, הוביל מרשל ב-8 במרץ 1917 את הסנאט לאמץ חוק חדש, שאפשר שבירה של הפיליבסטרים בהצבעה של שני שלישים. חוק זה החליף את הכלל הקודם שאפשר לכל סנאטור למשוך את זמן הדיון כפי רצונו. כלל זה שונה מספר פעמים, כשהשינוי הבולט ביותר הוא האחרון, בו נקבע שהפסקת הפיליבסטר מצריכה הסכמה של שלוש חמישיות של כל הסנאטורים, לא רק אלו הנוכחים בהצבעה.

כשמעשיו של מרשל לא בלטו במיוחד, ובוושינגטון הוא נראה בצורה זו או אחרת כדמות קומית בשל חוש ההומור שלו, כמה ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית בקשו להעביר אותו מתפקידו בבחירות של 1916, בהן התמודדו הוא ווילסון על תקופת כהונה שנייה. וילסון החליט, לאחר התלבטויות, להמשיך את כהונתו של מרשל כסגן הנשיא, מתוך מטרה לשמור על אחדות המפלגה. כך, באותה שנה, נבחר מרשל לכהונה שנייה, כשכעדיין ניצבה מולם המפלגה הרפובליקנית המפולגת, והוא היה לסגן הנשיא הראשון שנבחר לתקופת כהונה שנייה מאז שעשה זאת ג'ון קלהון ב-1828. וילסון ומרשל היו גם הנשיא וסגן הנשיא הראשונים שנבחרו יחדיו לכהונה שנייה מאז שעשו זאת ג'יימס מונרו ודניאל טומפקינס ב-1820.

ניסיון ההתנקשות

בערבו של 24 ביולי 1915, פרץ אריק מונטר , גרמני ששימש בעבר כפרופסור באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת קורנל, ושהתנגד לתמיכת ארצות הברית במאמץ המלחמתי של מדינות ההסכמה, אל בניין הסנאט, מצא את דלת אולם הסנאט נעולה, והניח מטען דינמיט מחוץ לאולם קבלת הפנים, שהיה סמוך ללשכתו של מרשל. אף על פי שהמטען היה אמור להיות מופעל באמצעות שעון, הוא התפוצץ מוקדם מהמתוכנן זמן קצר לפני חצות הלילה, כאשר איש לא היה במקום.

למחרת, ב-3 ביולי, התפרץ מונטר, שגם כונה "פרנק הולט", לביתו בגלן קלוב, ניו יורק של ג'ק מורגן, בנו של איל ההון ג'יי. פי. מורגן, ודרש להפסיק את מכירת כלי הנשק למדינות ההסכמה. מורגן אמר לו שאין לו שום סמכות להיענות לדרישה. מונטר ירה לעברו פעמיים מבלי לפגוע בו ונמלט. מאוחר יותר הוא נתפס והתוודה על ניסיון ההתנקשות במרשל. למרשל הוצע לקבל אבטחה צמודה לאחר התקרית, אך הוא סירב. במשך השבועות הבאים הוא קיבל מכתבים עם איומים ברצח מכמה תימהונים. "כמה מהם היו חתומים" סיפר מרשל לעיתונות, "אך רובם היו אנונימיים. השלכתי את כולם לסל הניירות". מרשל הוסיף שהוא היה "במידה זו או אחרת פטליסט", והוא לא יידע את השירות החשאי על המכתבים, "אך הוא היה מופתע באופן טבעי כאשר נודע לו על הפיצוץ בקפיטול.

מלחמת העולם הראשונה

במהלך תקופת כהונתו השנייה של מרשל כסגן הנשיא, הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. מרשל תמך במלחמה באי רצון, בהאמינו שארצות הברית לא הייתה מוכנה לקראתה וחשש שההצטרפות למלחמה תצריך הפעלת גיוס חובה. הוא היה שבע רצון מהאסטרטגיה של וילסון להתחיל בבניית הכוח לפני הכרזת המלחמה, ותמך במאמץ המלחמתי באופן מלא ברגע שהוא החל. זמן קצר לאחר שראשוני הכוחות החלו להתקבץ כדי לעבור לאירופה, אירחו וילסון ומרשל משלחת מהממלכה המאוחדת, שמרשל היה שותף לאסטרטגיית המלחמה של חבריה. אף על פי כן, הוא לרוב הודר מתכנוני המלחמה ולעיתים רחוקות קיבל עדכונים רשמיים על התקדמות המערכות הצבאיות. בדרך כלל הוא קיבל את הידיעות על המתרחש בחזית מהעיתונות.

וילסון שלח את מרשל לשאת נאומים ברחבי ארצות הברית להעלאת המוראל ולעידוד האמריקאים לרכוש את איגרות ה"ליברטי בונדס" לתמיכה במאמץ המלחמתי. מרשל התאים היטב למשימה, שכן הוא הרוויח כספים נוספים מנאומים בעת כהונתו כסגן הנשיא, ובשמחה קיבל על עצמו את האחריות. בנאומיו, הוא הגדיר את המלחמה כ"מסע צלב מוסרי לשימור כבוד המדינה וזכויות הפרט". בזכרונותיו, הוא נזכר שנראה היה שהמלחמה התנהלה בכבדות, ושהוקל לו כאשר היא הסתיימה. כשהמלחמה קרבה לסיומה, היה מרשל לסגן הנשיא הראשון בתולדות ארצות הברית שניהל את ישיבות הקבינט. וילסון השאיר לו את האחריות הזאת כאשר נסע לאירופה כדי לחתום על חוזה ורסאי וכדי לקבץ את התמיכה לרעיון חבר הלאומים. וילסון היה הנשיא הראשון שהגיש את החוזה לסנאט באופן אישי כאשר הוא מסר אותו לידיו של מרשל במהלך ישיבת הבית.

מוריסון

רעייתו של מרשל, לויס, הייתה מעורבת מאוד בפעילות צדקה בוושינגטון, ובילתה זמן ממושך בעבודה במרכז רווחה שסיפק ארוחות חינם לילדים עניים. ב-1917 היא הכירה אישה שילדה תאומים, שאחד מהם היה חולה מאוד. הוריו של הילד לא היו מסוגלים להעניק לו את הטיפול המתאים. לויס יצרה קשר הדוק מאוד עם התינוק, ששמו היה קלרנס איגנשיוס מוריסון, והציעה להם לקחת אותו תחת חסותה ולמצוא לו את הטיפול המתאים. היא ומרשל לא הצליחו להביא ילדים לעולם, וכאשר היא הביאה את התינוק לביתם, אמר לה מרשל שהיא תוכל "להשאיר אותו, בתנאי שהוא לא יצרח". בהמשך פיתח מרשל אהבה כלפי הילד וכתב שהוא "מעולם לא התהלך ברחובות וושינגטון בוודאות גבוהה כמי שהוא נכנס לתוך ליבי", וכאשר הילד גדל, שהוא היה "יפה כמו מלאך, מבריק מעבר לגילו, אהוב מכל נקודת מבט".

בני הזוג מרשל מעולם לא אימצו את מוריסון באופן רשמי, שכן הם האמינו שלעבור את התהליך כל עוד הוריו בחיים עדיין יראה כצעד בלתי רגיל בעיני הציבור. תחת זאת, מתוך רצון לשמור על העניין בפרטיות, הם הגיעו להסדר מיוחד עם הוריו. הנשיא וילסון חש מחויבות להכיר בילד כבנם של בני הזוג מרשל ושלח להם כרטיס ברכה שבו נאמר בפשטות, "ברכות עבור התינוק, וילסון". מוריסון חי עם בני הזוג מרשל עד יומו האחרון. בהתכתבויות הך ציינו את שמו "מוריסון מרשל", אך באופן אישי הם קראו לו איזי (Izzy). לויס לקחה אותו לרופאים רבים והעבירה את רוב זמנה הפנוי בניסיון לסעוד אותו ולהבריא אותו, אך מצבו החמיר והוא נפטר בפברואר 1920, זמן קצר לפני יום הולדתו הרביעי. מותו שבר את מרשל, שכתב בזכרונותי שאיזי "היה ותמיד יהיה חשוב עבורי".

נשיא בפועל

בספטמבר 1919 לקה הנשיא וילסון בשבץ מוחי קל. ב-2 באוקטובר הוא לקה בשבץ חמור הרבה יותר שהותיר אותו משותק חלקית ומוגבל באופן וודאי. יועצו הקרוב של וילסון, ג'וזף טומולטי, לא האמין שמרשל יכול להיות נשיא בפועל ונקט בצעדים למנוע ממנו לקבל את סמכויות הנשיא. רעייתו של וילסון, אדית, סלדה ממרשל בשל מה שהיא כינתה "מזגו הגלוי מדי", וגם היא התנגדה לכך שהוא ייטול על עצמו את סמכויות הנשיא ותפקידיו. טומולטי והגברת הראשונה האמינו שמסר רשמי מהסגל של וילסון על מצבו יתיר למרשל להפעיל את התהליך החוקתי שיאפשר לול להיות נשיא בפועל, והם וידאו שמסר כזה לא יועבר. לאחר שמרשל דרש לקבל מידע על מצבו של וילסון כדי שהוא יוכל להתכונן לאפשרות שהוא יהיה הנשיא, הם העבירו לו דרך כתב של העיתון "בולטימור סאן" מסר שהנשיא על סף מוות. מאוחר יותר אמר מרשל ש"זה היה ההלם הגדול הראשון בחיי", אך ללא מידע רשמי על מצבו של וילסון, הוא לא האמין שהוא יוכל מבחינה חוקתית לקבל על עצמו את סמכויות ותפקידי הנשיא.

ב-5 באוקטובר היה מזכיר המדינה רוברט לנסינג לפקיד הממשל הראשון שהציע שמרשל יקבל בעל כורחו את סמכויות ותפקידי הנשיא. חברי קבינט אחרים גיבו את הצעתו של לנסינג. מנהיגי הקונגרס משתי המפלגות שלחו גם הם הודעות פרטיות למרשל, שנזהר בקבלת תמיכתם. לאחר התייעצות עם רעייתו ועם יועצו האישי הוותיק, מארק תיסלתויית, הוא הודיע בשיחות פרטיות שהוא מסרב לקבל על עצמו את תפקידיו של וילסון ולהיות נשיא בפועל. תהליך ההכרזה על נבצרות הנשיא היה אז לא ברור, ומרשל חשש שייווצר תקדים אם הוא יעביר בכוח את וילסון מתפקידו. מרשל רצה שהנשיא יעביר לו מרצונו את סמכויותיו, אך לאור מצבו של וילסון, הדבר היה בלתי אפשרי ובלתי סביר לאור סלידתו של וילסון ממרשל. מרשל הודיע לקבינט שהוא ייקח על עצמו את סמכויות ותפקידי הנשיא רק לאחר החלטה משותפת של שני בתי הקונגרס שתקרא לו לעשות כן, או רק בעקבות הודעה רשמית מווילסון עצמו או מצוותו שמאשר שנבצר ממנו למלא את תפקידו.

וילסון הושם בבידוד על ידי רעייתו ורופאו האישי, ורק ליועציו הקרובים הותר לראותו. לאף אחד לא הועבר מידע רשמי על מצבו. אף על פי שמרשל ביקש להיפגש עם הנשיא כדי להבין את מצבו, לא עלו בידו לעשות זאת. תחת זאת הוא הסתמך על עדכונים מעורפלים שהתקבלו מהודעות שפורסמו על ידי רופאו של וילסון. מתוך הבנה שווילסון ויועציו לא יעבירו מרצונם את סמכויות הנשיא למרשל, יזמה קבוצה של מנהיגי הקונגרס כינוס מושב משותף. על כל פנים, קבוצה של סנאטורים שהתנגדו לחבר הלאומים מנעה את כינוסו של מושב משותף בתקווה למנוע את אשרור ההסכם. סנאטורים אלו האמינו שכנשיא בפועל, מרשל יחליט על כמה ויתורים שיאפשרו את אשרור ההסכם. וילסון, במצבו הנוכחי, לא רצה או לא היה מסוגל להחליט על ויתורים אלו, והדיון בחוק הסתיים במבוי סתום.

ב-4 בדצמבר הודיע לנסינג בשימוע בוועדה של הסנאט שאף אחד בקבינט לא דיבר או נפגש עם וילסון בשישים הימים האחרונים. הסנאטורים שביקשו להפוך את מרשל לנשיא בפועל ביקשו שוועדה תשלח לבדוק את מצבו של הנשיא, בתקווה להשיג עדות שתתמוך במטרתם. הוועדה, שכונתה על ידי כמה עיתונים "וועדת הריחרוח", הגיעה למסקנה שמצב בריאותו של וילסון חמור, אך נראה היה לחבריה שהוא החלים מספיק כדי שהוא יוכל לקבל החלטות. הדוח שלהם שם קץ לצורך בהחלטה משותפת של הקונגרס.

במהלך תפילה של יום ראשון בכנסייה באמצע דצמבר, במה שמרשל האמין שהיה ניסיון של פקידי ממשל אחרים לאלץ אותו לקבל את הנשיאות, הגיע שליח עם הודעה שהנשיא וילסון נפטר. מרשל היה המום, ועלה כדי להכריז על הידיעה באוזני קהל הנוכחים. הכמרים ניהלו תפילה, הקהל החל לשיר המנונים, ואנשים רבים בכו. מרשל ורעייתו יצאו מהמקום והתקשרו אל הבית הלבן כדי לדעת מה יהיה הצעד הבא, רק כדי להבין שוא היה קורבן למתיחה ושוילסון עדיין בין החיים.

עד תום כהונתו של וילסון ביצע מרשל כמה תפקידים טקסיים במקומו, כמו אירוח אישים זרים. בין אלו היה אלברט הראשון, מלך הבלגים, המונרך האירופאי הראשון שערך ביקור בארצות הברית. אדוארד, נסיך ויילס, לימים מלך הממלכה המאוחדת בילה יומיים עם מרשל, שערך לו סיור אישי בווישינגטון. הגברת הראשונה אדית וילסון מילאה את רוב התפקידים השגרתיים של הממשלה. היא קראה את המסמכים שהגיעו לווילסון והחליטה אילו מהם לחלוק אתו ואילו מהם להעביר לטיפולם של אחרים. משבר המנהיגות אפשר ליריבי הממשל למנוע את אשרור הסכם חבר הלאומים. הם תקפו את הסעיף העשירי להסכם, שהם האמינו שיאפשר לארצות הברית להיות כבולה לבריתות מדינות אירופאיות שיוכלו לאלץ אותה לשוב למלחמה מבלי שהקונגרס יקבל חוק על כך. מרשל תמך באופן אישי בהסכם, אך המליץ על כמה שינויים, כולל הדרישה שכל הצדדים החתומים עליו יכירו בקיומה של דוקטרינת מונרו בתחום ההשפעה של ארצות הברית, ושסעיף 10 בו יהפוך לבלתי כובל.

לקראת סוף 1919 החל הנשיא וילסון להחלים, אך נותר מבודד עד לתום תקופת נשיאותו, עקבי בסירובו או באי-יכולתו לקבל שינויים כלשהם בהסכם. ממרשל נמנעו פגישות אתו כדי שיוכל לעמוד על מצבו האמיתי עד היום האחרון של נשיאותו. נותרה אי-בהירות בנוגע לשאלה מי קיבל את ההחלטות הביצועיות במהלך תקופה זו, אך ככל הנראה שאדית וילסון, בסיוע יועצי הנשיא הקרובים, הייתה זו שקיבלה את ההחלטות.

שנותיו האחרונות

שמו של מרשל הוכנס לרשימת האישים האפשריים לקבל את מועמדות הדמוקרטים לנשיאות בבחירות לנשיאות של 1920. הוא נקט בסידורים עם תומאס טגרט שמשלחת מאינדיאנה תישלח לוועידת המפלגה כדי לתמוך במועמדותו, אך לא עלה בידו לגייס תמיכה מחוץ למשלחת מאינדיאנה. בסופו של דבר הוא הביע את תמיכתו במועמדים הדמוקרטים, ג'יימס מידלטון קוקס, שהתמודד על הנשיאות, ופרנקלין דלאנו רוזוולט, שהתמודד על סגנות הנשיא, אך אלו הובסו על ידי המועמדים הרפובליקנים, וורן הרדינג וקלווין קולידג'. כאשר נבחר קולידג', שלח לו מרשל כרטיס בו הוא הביע את "תנחומיו הכנים" על חוסר מזלו להיבחר כסגן הנשיא.

לאחר תום כהונתו שקל מרשל לשוב לקולומביה סיטי, אך תחת זאת הוא רכש בית באינדיאנפוליס ופתח בעיר משרד עורכי דין, שם הוא האמין שיהיו לו הזדמנויות עסקיות טובות יותר. ב-1921 מינה אותו הרדינג כחבר בוועדת אנדרטת לינקולן, וב-1922 כחבר בנציבות הפחם הפדרלית. ב-1923 התפטר מרשל משני תפקידים אלו. הוא בילה שנה בכתיבת ספרי משפטים וספר זכרונותיו ההומוריסטי "זכרונות" (Recollections). כתיבתו של ספר זה הושלמה במאי 1925, והיסטוריונים מתקופות מאוחרות יותר הבחינו שלא נחשפו בו סודות כלשהם ושלא בוצעו בו מתקפות על יריביו של מרשל, זאת בניגוד למקובל אפילו בתקופה בה נכתב הספר. מרשל המשיך להיות נואם פופולרי בציבור, והמשיך לקיים נסיעות לשם כך. את נאומו האחרון הוא נשא בפני תלמידי בית ספר תיכון בעיירת הולדתו.

מותו

בלילה של 1 ביוני 1925, בעת שעשה במסע לוושינגטון, נתקף מרשל בהתקף לב בעת שקרא בתנ"ך במיטתו. רעייתו הזעיקה סיוע רפואי, אך תומאס מרשל נפטר לפני הגיע הסיוע, כשהוא בן 71. יומיים לאחר מכן נערך טקס האשכבה בנוכחות נכבדים רבים. ארונו של מרשל הועבר לאינדיאנפוליס, שם הוצב ארונו במשך יומיים, בהם עברו על פניו אלפים. טקס ההלוויה נערך ב-9 ביוני, והוא נטמן בבית הקברות קראון היל שבעיר, בסמוך לקבור של בנו המאומץ מוריסון "איזי" מרשל. לויס מרשל עברה לאריזונה ונותרה באלמנותה עד יומה האחרון, כשהיא התפרנסה מקצבת הגמלאות של בעלה ומ-50,000 הדולרים שהיא הרוויחה ממכירת הזכויות לספר זכרונותיו לבית ההוצאה בובס-מריל. היא הלכה לעולמה ב-1958 ונטמנה ליד בעלה.

מורשתו

הסיטואציה שאירעה לאחר אי יכולתו של וילסון למלא את תפקידו, שהיא הסיבה שגרמה הכי הרבה שכהונתו של מרשל כסגן הנשיא תיזכר, החייתה את הוויכוח הלאומי בנוגע לתהליך הירושה הנשיאותית. הנושא כבר נדון כאשר וילסון נסע לאירופה, דבר שהשפיע עליו לאפשר למרשל לנהל את ישיבות הקבינט בהיעדרו. אי יכולתו של וילסון למלא את תפקידו ב-1919 וחוסר הפעולה מצדו של מרשל הפכו את הנושא למרכזי. החוסר בתהליך ברור של הירושה הנשיאותית עלה לראשונה בתולדות ארצות הברית עם פטירתו של ויליאם הנרי הריסון ב-1841, אך התקדמות מועטה התרחשה כדי לתקן את החוקה לצורך פתרון הבעיה. כמעט חמישים שנה לאחר תום נשיאותו של וילסון, לאחר רצח קנדי, התקבל התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, שאפשר לסגן הנשיא לקבל על עצמו את סמכויות ותפקידי הנשיא בכל עת בה נבצר מהנשיא למלא את תפקידו ולהפעיל את סמכויותיו.

היסטוריונים חלוקים בנוגע לפרשנות של תקופת כהונתו של מרשל כסגן הנשיא. קלייר סודאת' דירגה את מרשל כאחד מסגני הנשיא הגרועים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית במאמר שכתבה במגזין טיים ב-2008. סמואל אליוט מוריסון כתב שאם מרשל היה מפעיל את סמכויותיו החוקתיות, מקבל על עצמו את סמכויות ותפקידי הנשיא, ומחליט על וויתורים שהיו חיוניים לקבלת הסכם חבר הלאומים בסוף שנת 1920, הייתה ארצות הברית מעורבת הרבה יותר בענייניה של אירופה והייתה יכולה לסייע במניעת עלייתו של אדולף היטלר, שהחלה בשנה שלאחר מכן. מוריסון ומספר היסטוריונים נוספים טוענים שהחלטתו של מרשל הייתה אחד הגורמים הישירים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. צ'ארלס תומאס, אחד מהביוגרפים של מרשל, כתב שאף על פי שלקיחת סמכויות ותפקידי הנשיא על עצמו הייתה מצמצמת את האפשרות של פרוץ מלחמת העולם השנייה, השערות היפותטיות מודרניות שכאלה יהיה בלתי הוגנות כלפי מרשל, שקיבל את ההחלטה הנכונה שלא להעביר את וילסון מתפקידו בעל כורחו, גם אם באופן זמני.

חוש ההומור

מרשל נודע בשל שנינותו וחוש ההומור שלו. כשנודע לו שהוא נבחר כמועמד לסגנות הנשיא, הוא הודיע שהוא לא הופתע, שכן "אינדיאנה היא אם כל סגני הנשיא, ביתם של האנשים ממדרגה שנייה יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית". באחת מהבדיחות המועדפות עליו, שאותה הוא סיפר בנאום לפני הגעתו לוושינגטון כדי להתחיל בכהונתו כסגן הנשיא, סופר על אדם ולו שני בנים. אחד הבנים היה יורד ים וטבע, והשני נבחר כסגן הנשיא. לאיש לא נודע מה עלה בגורל שני בניו. כשנבחר לתפקיד סגן הנשיא הוא שלח לווילסון ספר, עם הקדשה, "מהסגן היחידי שלך".

חוש ההומור של מרשל גרם לו לצרות במהלך התקופה בה היה בוושינגטון. הוא נודע בשל נוהגו לברך אזרחים שהגיעו לסיור המודרך בבית הלבן באומרו, "אם אתם מביטים עלי כעל חיית פרא, היו חביבים מספיק כדי לזרוק עלי בוטנים". מצב דברים זה הביא את וילסון להחלטה להעביר את לשכתו של מרשל לבניין הסנאט, שם הוא לא הוטרד מהמבקרים. בתגובה להצעתו של אלכסנדר גרהם בל למועצת מכון סמית'סוניאן לשגר משלחת לבצע חפירות ארכאולוגיות בגואטמלה, הציע מרשל שתחת זאת הצוות יחפור סביב לוושינגטון. כאשר נשאל לסיבה להצעתו זו, הוא השיב, שעל פי המראה של האנשים המתהלכים ברחובות העיר, הם יצליחו למצוא אנשי מערות קבורים בעומק של לא יותר משני מטרים. בדיחה זו לא התקבלה יפה, והוא הורחק מישיבות המועצה במשך כמעט שנה.

שנינותו של מרשל זכורה הכי הרבה בהקשר של המשפט שהוא הכניס לאוצר המילים האמריקאי. כאשר הוא ישב בראש ישיבה של הסנאט ב-1914, הגיב מרשל להערות קודמות מהסנאטור ג'וזף בריסטו שהגיש רשימה של הדברים שהארץ צריכה לתחושתו. על פי המסופר, מרשל נשען קדימה ומלמל באוזני אחד מפקידיו, "מה שהארץ צריכה הוא יותר מזה, מה שהארץ צריכה הוא יותר מזה" ואז התלוצץ בקול רם כדי שגם האחרים ישמעו, "מה שהארץ צריכה הוא סיגר טוב בשווי של חמישה סנטים". הערתו זו של מרשל זכתה לפופולריות ונפוצה ברחבי העיתונים. לדיווחים אחרים על המקרה הוכנס נופך סיפורי נוסף, כולל הסיטואציה המדויקת שגרמה לו להעיר את הערתו זו. ב-1922 הסביר מרשל שהאמירה על הסיגר במחיר של חמישה סנטים הייתה מטפורה לזמנים פשוטים יותר ו"קריאה לחיסכון ועבודה".

לקריאה נוספת

• Thomas R. Marshall, Recollections, Bobbs-Merrill, 1925
• David J. Bennett, He Almost Changed the World: The Life And Times Of Thomas Riley Marshall, Freeman & Costello, 2007
• Gugin, Linda C.; St. Clair, James E, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, Indiana: Indiana Historical Society Press, pp. 232-242.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תומאס מרשל בוויקישיתוף

• ביוגרפיה, באתר הקונגרס
• תומאס מרשל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• תומאס מרשל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)