תוכנית החירום לבניית כלי שיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכנית החירום לבניית כלי שיט (סוף 1940 – ספטמבר 1945) הייתה תוכנית ממשלתית אמריקאית לבנייה מהירה של אוניות מטען לנשיאת חיילים וסיוע לבעלות בריתה של ארצות הברית ולחזיתות מרוחקות במהלך מלחמת העולם השנייה. התוכנית, שאורגנה על ידי הוועדה הימית האמריקאית, הביאה לבנייתן של כ-6,000 אוניות, ממוצע של אונייה כל שלושה ימים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1940 הצליחו הגרמנים להטביע אוניות סוחר בריטיות בקצב מהיר יותר משהבריטים הצליחו להחליפן. בהובלתו של סר ארתור סולטר, יצאה משלחת בריטית לארצות הברית וקנדה כדי למצוא מספנות שיבנו אוניות מטען חדשות. כיוון שכל המספנות האמריקאיות עסקו בבניית אוניות עבור הממשל האמריקאי כחלק מתוכנית אסטרטגית, ניהלה הקבוצה משא ומתן עם קונסורציום של חברות שהורכבו מחברה בשם מספנות טוד וחברת האוניות באת' איירון וורקס (Bath Iron Works).

הקבוצה החדשה, שנקראה גם תאגיד בניית האוניות טוד-באת' הייתה אמורה להקים מתקן חדש לבניית 30 אוניות מטען בדרום פורטלנד שבמיין. הקבוצה ניהלה משא ומתן עם קונסורציום נוסף שהורכב גם כן ממספנות טוד וחברות נוספות לבניית 30 האוניות במתקן במפרץ סן פרנסיסקו.

התאגיד השני נקרא "תאגיד טוד-קליפורניה לבניית אוניות" (Todd-California Shipbuilding Corp). המתקן היה אמור לקום במפרץ מקסיקו, באזור ריצ'מונד. החברות שהרכיבו את הקבוצה לא היו בעלות ניסיון בבניית אוניות אלא בסלילת כבישים מהירים, גשרים וסכרים. כמה מהחברות תכננו להפוך לענקיות ספנות דרך העסקה, ביניהן חברות קייזר (The Kaiser Companies) ו-בכטל/McCone Company בניהולו של ג'ון מקון[1].

חוזים נחתמו עם שתי הקבוצות ב-20 בדצמבר 1940. האוניות שנבנו מכוח הסכם זה נקראו גם "מחלקת האוקיינוס"(אנ'). האוניות עוצבו גם לפי הכללים הבריטיים לאוניות מטען בעלות נפח של עד 10,000 טון ומהירות שיוט של 11 קשר. הראשונה מבין האוניות הללו הושקה ב-15 באוקטובר 1941.

תחילת התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהאינטרס של ממשל רוזוולט לסייע להגנה על בריטניה, הכריזה ממשלת ארצות הברית על מה שהפך לתוכנית החירום לבניית אוניות. ב-3 בינואר 1941 שכללה בנייה של כ-200 אוניות דומות לאלו שהבריטים הזמינו. בהכרזה גם נקבע שהתוכנית תנוהל על ידי הוועדה הימית שהייתה אחראית על צי הסוחר האמריקאי ועבדה עם הבריטים בעת הזמנת 60 האוניות הראשונות. זמן קצר לאחר מכן הוועדה חתמה על הסכמים עם שתי הקבוצות כדי שיבנו אוניות עבור ארצות הברית אחרי השלמת העסקה עם בריטניה.

הוועדה הימית מימנה גם את הרחבת מתקני הבנייה והבינה שיש צורך בבנייה של מתקנים נוספים בחופי האוקיינוס האטלנטי, המפרץ והאוקיינוס השקט, שמטרתן הייתה בניית אוניות במסגרת תוכנית החירום בלבד. באישור הקונגרס, הוועדה מימנה הקמת מתקנים חדשים שהיו עתה בבעלות הממשלה הפדרלית.

בחוף המערבי הוקמו מספנות חדשות בסן פדרו וסן פרנסיסקו, כמו גם בווילמינגטון. בנוסף, אושרה בניית מספנות באלבמה, ניו אורלינס, אוהיו, טקסס, קליפורניה ואורגון.

אוניות ליברטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אוניות ליברטי
אונייה מדגם ליברטי עוזבת את סן פרנסיסקו, 1945

האוניות הראשונות שתוכננו להיבנות יועדו להיות מדגם EC2-S-C1 לפי החלטת הוועדה הימית הפדרלית, אולם מאחר שהאוניות תוכננו להיבנות במהירות ולהיות בעלות קיבולת גבוהה, הוחלט לשנות את עיצובן כך שהן נראו כמו "חפצים איומים למראה" לדברי הנשיא רוזוולט[2], והן אף קיבלו את הכינוי "ברווזון מכוער", שהפך לשם הלא רשמי שלהן. באפריל 1941 ניתן לאוניות השם הרשמי "צי החירות" ובהמשך נקבע השם "אוניית חירות" (ליברטי) לכל האוניות שנבנו במסגרת התוכנית.

בדומה למקבילותיהן הבריטיות, מחלקת האוקיינוס, אוניות החירות תוכננו כך שיהיו בעלות קיבולת של 10,000 טון, שלושה מפרשים דומים וכן שישתמשו בדודים מודרניים עם צינורות מים. הן נטו להיות מיושנות יותר ביחס לאותה תקופה ובנייתן זכתה להתנגדות בקרב חלק מחברי הוועדה הימית שטענו שלא נכון להשקיע משאבים רבים כל כך בבנייתן. תחת זאת הם טענו שנכון יהיה לבנות אוניות מתקדמות יותר שיוכלו לבצע יותר הפלגות מדי שנה, אולם אלו גם היו מורכבות יותר לבנייה ודרשו שימוש בקיטור וטורבינות.

ב-1941 לא הייתה ליצרניות הקיטור בארצות הברית דוגמת ג'נרל אלקטריק, ווסטינגהאוס ואליס-צ'למרס די יכולת כדי לייצר את כל הטורבינות שנדרשו לאוניות המטען הסטנדרטיות שהוועדה הימית תכננה לבנות. בסופו של דבר הוחלט שהמלחמה דורשת מסה של אוניות שניתן לבנות במהירות על ידי עובדים שלא עברו הכשרה ארוכה. כך אומצה אוניית החירות כדגם היחיד שנבנה במסגרת התוכנית והיא יוצרה על ידי כל המספנות שלקחו חלק בתוכנית. אוניית החירות הראשונה שהושקה יצאה לים ב-27 בספטמבר 1941 במרילנד על ידי מספנת בית לחם-פיירפילד (Bethlehem-Fairfield).

התרחבות התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספנת בית לחם–פיירפילד, בולטימור, מרילנד, מאי 1943

בהמשך שנת 1941 הואצה בניית המספנות החדשות. עוד לפני גל ההתרחבות הראשון נמסרו לידי הבריטים 60 האוניות הראשונות. זמן קצר אחרי שעבר חוק השאל-החכר הוזמנו 306 אוניות נוספות, 112 מהן מסוג אוניות החירות, והשאר מכליות ואניות מטען סטנדרטיות. בעקבות ההזמנה הורחבו המספנות הקיימות כדי שיעמדו בביקוש, וכך היה הגל השני של התרחבות התוכנית.

אחרי ההכרזה ב-27 במאי[3] על מצב חירום לאומי הורחבה תוכנית החירום לבניית אוניות בגל שלישי של הרחבת מספנות. כדי להצליח לענות על הדרישה לאוניות רבות נוספות, נבנו מתחמי בנייה נוספים ולוח הזמנים הואץ. בסך הכל, העלייה הזו העלתה את התפוקה של המספנות ל-500 אוניות (5 מיליון טון) ב-1942 ו-700 אוניות (7 מיליון טון) ב-1943.

אחרי כניסת הברית למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בדצמבר 1941 התרחשה המתקפה על פרל הארבור בצעד שגרם לארצות הברית להצטרף באופן רשמי למלחמה והשפיע דרמטית על התוכנית ולוח הזמנים שלה. הצורך לסייע לבריטניה להחליף את האוניות שלה שנפגעו ולייצר אוניות עבור הצבא האמריקאי, בינואר 1942 ביקש הנשיא רוזוולט לבנות עוד 8 מיליון טון אוניות ב-1942 ו-10 מיליון טון ב-1943; זהו הגל הרביעי של התרחבות התוכנית. בתחילת 1942 נחתמו חוזים לבניית אוניות חדשות בוונקובר, ריצ'מונד, אלמדה וסוואנה. בשלב זה עמדו לרשות התוכנית 221 מתחמים לבניית אוניות.

באופן בלתי צפוי, היעד המקורי שהוצב בפברואר 1942 לבנייה של אוניות מטען בקיבולת של 18 מיליון טון התברר כלא מספיק, ורוזוולט הורה להרחיבו ל-24 מיליון. בתנאי היעדר הוודאות שאכן ניתן לבנות כמות כזו של אוניות עד סוף 1943, הורחבו החוזים עם המספנות ונחתמו הסכמים חדשים לבניית אוניות מסוג החירות, וכן מכליות, אוניות אמפיביות ואוניות נוספות. לשם כך נבנו גם מספנות בג'קסונוויל, פרובידנס, ברונסוויק, מיאמי, סוסליטו, פנמה סיטי ובמקומות נוספים.

שיא התפוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצי השני של 1942 הושלמה בנייתן של המספנות כחלק מהגלים המוקדמים של הרחבת התוכנית והן הצליחו לבנות שלוש אוניות או יותר בכל מתחם בנייה. זמן בניית האוניות צנח דרמטית עם השיפור ביעילות העובדים והשימוש בחומרי הגלם היעילים ביותר. גורם אחד להצלחה בבנייה המהירה היה הריתוך והבנייה הטרומית שבוצעו לפני ההעברה למתחם בו עמדה האונייה. כדי להמחיש את השיפור שבוצע במהירות בהרכבת הספינות, בתחילת 1942 נדרשו 240 ימים להרכבה מלאה של כלי שיט, ועד סוף השנה ירד המספר ל-56 בלבד. במספנות שבמערב ארצות הברית כלי שיט נבנו במספנות במשך קצת למעלה משבועיים לפני שיצאו לים. שתי ספינות נבנו בזמן שיא – הראשונה, בספטמבר 1942 ונקראהSS Joseph N. Teal באורגון במשך עשרה ימים. בנובמבר אותה שנה, השנייה, SS Robert E. Peary הושקה בתוך ארבעה ימים, 15 שעות ו-29 דקות. אוניות אלו החלו לשוט רק שנה אחרי הזמנת האוניות הראשונות במסגרת התוכנית.

בתקופה זו היה מדובר בשילוב בין תוכנית החירום לתוכנית להרחבה ארוכת טווח של הצי האמריקאי, והפיקוח על המספנות חולק לארבעה אזורים שונים. בשיא התפוקה, התוכניות של אמצע 1943 העסיקו 650 אלף עובדים בכל המספנות, ועשרות אלפים נוספים עבדו בייצור החלקים שנדרשו להרכבת האוניות. במקביל, הוועדה הימית נאלצה להיאבק ב-1942 ובתחילת 1943 כדי לקבל מספיק פלדה מהוועד לייצור במלחמה. למרות הייצור הנרחב של האוניות, עדיין לא היה מדובר בכמויות שיכלו לענות על הדרישה של הצי האמריקאי. המחסור בפלדה פחת בחצי השני של 1943 אחרי הקמת מתקנים חדשים לפלדה. מחסור נוסף התעורר בחלקים שנדרשו על ידי הצי ואוניות הסוחר, דוגמת משאבות ושסתומים. על אף כל המכשולים שהוצבו בפניה, הצליחה הוועדה הימית לספק 8 מיליון טון אוניות ב-1942 ו-12 מיליון טון ב-1943, מעל היעדים שהוצבו לה.

השינויים שבוצעו ב-1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1943, כשבניית אוניות החירות הגיעה לשיא התפוקה הוחלט להוריד את קצב הבנייה שלהן ולהתחיל בבניית כלי שיט מהירים יותר. ההחלטה כללה את הרצון לבנות אוניות חדשות שיהיו בגודל דומה לאוניות החירות אך יונעו על ידי טורבינות קיטור, אחרי שהמחסור של 1941–1942 נפתר. ממרץ 1943 החלו להיבנות אוניות מסוג 2VC בכל המספנות בחוף המערבי. האונייה הראשונה, SS United Victory הושקה באורגון בפברואר 1944. כל שאר המספנות המשיכו לבנות אוניות מסוג חירות, אך במקביל החלו לבנות גם פריגטות, נחתות, כלים אמפיביים ומלווים לנושאות מטוסים. מדובר היה בחריגה מהתוכנית המקורית, אבל הצורך באוניות צבאיות רבות דרש מהמספנות לבנות גם כלי שיט צבאיים. כדי לענות על הדרישה נבנו דגמים שאפשר היה לבנות באמצעים ששימשו לבניית אוניות סוחר. אחד הדגמים הבולטים בהקשר זה הוא ה-LST שהיה אחד המבוקשים ביותר ב-1943.

לצד אוניות מטען בתחילת המלחמה נקבע כי לקיום מספר מספיק של מכליות נפט חשיבות דומה אם לא גבוהה יותר. בהתרחבות הרביעית של התוכנית ב-1942 הוגדלה הזמנת מכליות מסוג 2T ו-3T. בסופו של דבר, חמש מספנות חתמו על חוזים לבניית מכליות ובפורטלנד שבאורגון הוקמה אף מספנה ייעודית לבניית מכליות.

השפעות על התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסור בעובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסור נוסף שהתעורר היה מחסור בכוח עבודה באזורים בהם הוקמו המספנות. אחרי שני עשורים של בנייה מצומצמת של אוניות, מספר עובדי המספנות המנוסים היה קטן יחסית, לצד העובדה שבמקומות רבים בהם הוקמו המספנות לא היו קיימים כאלה עד 1941. הפתרון לכך היה גיוס אגרסיבי של עובדים חדשים על ידי החברות והוועדה הימית וכן נשלחו עובדים מיומנים לסייע בהקמת המתקנים החדשים.

הגיוס המשמעותי לא הספיק לבדו מפני שנדרשו עובדים רבים שידעו לבצע עבודות מכניות כבדות. לשם כך פנו המגייסים למרכז ארצות הברית שנפגע קשות מהמשבר של שנות ה-30 במחשבה שאלה שידעו להפעיל ציוד חקלאי יידעו להפעיל גם את המכונות לבניית האוניות, הנחה שהתבררה כנכונה. השכר שהוצע היה גבוה מאוד ביחס לשכר שהיה נהוג לקבל בחקלאות עד אז, והצביע על האפשרות שניתן יהיה לקיים חיים שונים מחיי העוני של שנות ה-30. משפחות שלמות עקרו מאוקלהומה וטקסס למרכזי בניית האוניות במפרץ מקסיקו או החוף המערבי. הנהירה ההמונית למרכזי הערים יצרה מחסור בדיור, בתי ספר ושירותים אחרים, שדרש בניית מתחמי מגורים לעובדים במספנות הגדולות ביותר. העובדים המיומנים זכו לעבודה למשך כל המלחמה, וחלקם כמו מהנדסים לא הורשו להתגייס.

הצטרפות נשים ומיעוטים לכוח העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לתחומי עיסוק רבים, עד המלחמה היו המספנות נחלתם של גברים בלבד, אולם המחסור בכוח עבודה והצורך בבנייה מהירה הביאו לשילוב של נשים במגוון תפקידים. דמות פופולרית שהושפעה מכך הייתה "רוזי המסמררת" שייצגה את העובדות הנשים בתעשיית המלחמה, אף על פי שלא נדרשו מסמרים רבים בעבודה במספנות. על כל פנים, במהלך המלחמה התפתחה קבוצה חשובה של נשים שעבדו במספנות.

גם הקהילה האפרו-אמריקאית בדרום ארצות הברית הושפעה מהצורך בעובדים ומעסיקים שעד המלחמה נמנעו מלהעסיק שחורים נאלצו לקבלם כדי לעמוד במכסות הייצור. עד סוף המלחמה, תפוקת של העובדים השחורים במספנות במפרץ מקסיקו הייתה דומה ליתר הקבוצות הדמוגרפיות.

הכשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שרוב העובדים שהתקבלו לעבודה לא היו מיומנים בבניית אוניות, נדרש להקים בתי הכשרה לעובדים במספנות ובערים בהן הוקמו המתקנים. אחד הגורמים שהובילו להצלחת התוכנית היה השינוי שבוצע לאופן שבו אדם התקבל לעבודה במספנה, שכן עד המלחמה נדרשו שנים להכשרת עובד עד שידע להרכיב את החלק הייחודי לו, ואילו במהלך המלחמה נדרש לשנות את שיטת העבודה לבנייה מודולרית כדי להבטיח שעובדים לא מיומנים יוכלו להרכיב את האונייה במהירות ובקלות. בנייה טרומית מסוג זה אפשרה למספנות לעבור לשיטות הרכבה מודרניות יותר כאשר הוטל על עובד לבצע משימה קטנה מתוך אלפי המשימות שנדרשו להרכבת האונייה. הייצור בכמויות הגדולות אפשר לעובדים שחזרו על אותה פעולה פעמים רבות להפוך למומחים של ממש ולעליית יעילות העבודה בטווח הארוך. העובדים הוותיקים נטו לצחוק על ה"חקלאים" כלשונם שהרכיבו את האוניות אבל התוצאות היו מעבר למה שניתן היה לצפות לו ב-1940.

תנועת עובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהוועדה הימית והמספנות הצליחו בגיוס העובדים, הדרישה לעובדים בכל רחבי המדינה הולידה מחסור מתמשך וקבוע בעובדים, שהפך למשמעותי יותר בשלהי המלחמה כיוון שרבים מהגברים שהועסקו במספנות בשנים הראשונות נדרשו להתגייס לצבא. תעשיות אחרות התחרו גם כן על העובדים ורבות מהערים שאירחו את העובדים היו בעלות אפשרויות העסקה רבות. במקרים רבים, השכר בתעשיות אחרות היה דומה לשכר במספנות לפני המיסים ולכן התרחש מעבר מתמיד של עובדים מהמספנות לתחומים אחרים, והן לרוב הפסידו יותר עובדים משהצליחו לגייס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lane, Frederic C. (1950). Ships for Victory: A History of Shipbuilding under the U.S. Maritime Commission in World War II. Baltimore, Maryland: Johns Hopkins University Press. ISBN 0-8018-6752-5.
  • Fassett, Frederick Gardiner (1948). The Shipbuilding Business in the United States of America. Jersey City, New Jersey: Society of Naval Architects and Marine Engineers.
  • Herman, Arthur (2012). Freedom's Forge: How American Business Produced Victory in World War II. New York, NY: Random House.
  • Sawyer, L. A. (1985). The Liberty Ships: The History of the 'Emergency' Type Cargo Ships Constructed in the United States During the Second World War. Colchester, England: Lloyd's of London Press Ltd.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "John McCone : Biography". spartacus.schoolnet.co.uk. 2012. אורכב מ-המקור ב-18 באוקטובר 2012. נבדק ב-15 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Liberty Ships, St Simons Island, ‏2010
  3. ^ Roosevelt, Franklin D. (27 במאי 1941). "Announcing Unlimited National Emergency". Franklin D. Roosevelt Presidential Library and Museum. נבדק ב-15 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)