תוכנית בילטמור
תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה במאי 1942 בוועידה של הארגונים הציוניים ביחס לעתיד פלשתינה-ארץ-ישראל.
הוועידה, שאורגנה על ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, הרב אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות. הוועידה התכנסה בין 9 במאי ל-11 במאי 1942 במלון בילטמור בניו יורק, ועל שמו נקראה התכנית.
התוכנית שהתקבלה בוועידה כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל:
- פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית חופשית.
- מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית.
- דרישה להקמת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של ארץ ישראל (ללא חלוקה) שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.
ועידת בילטמור סימנה את פתיחת המאבק שהוביל בן-גוריון להקמת המדינה היהודית לאלתר, על רקע אכזבה בתנועה הציונית מהספר הלבן של 1939, שהשלים את הנסיגה ההדרגתית של בריטניה ממחויבותה לעקרון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נוכח תלותה של בריטניה בסיוע האמריקני בזמן המלחמה, חשב בן-גוריון ב-1941 כי כל החלטה שתתקבל בעניין ארץ ישראל לאחר המלחמה תיעשה תוך מעורבות מכרעת של ארצות הברית, ולכן החל לחזק את קשריו עם המנהיגות הציונית שם, על מנת שזו תגביר את השפעתה על הממשל האמריקני כדי שיתמוך בתוכנית הציונית.
לתוכנית קמו מתנגדים, הן מבין אלה שהאמינו בשלמות הארץ, הן מקרב אלה שתמכו ברעיון הדו-לאומיות - דהיינו, ארץ ישראל כמדינה אחת לשני עמים. בן-גוריון הוסיף לקדם את התוכנית שיזם, על אף התנגדות רבה גם במפלגתו, מפא"י.
בין 15 באוקטובר ו-10 בנובמבר 1942, אישר הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים, ברוב גדול, את עיקרי התוכנית,[1] שהפכה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית. בדצמבר 1944 אישרה את התוכנית אסיפת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל.[1] בדצמבר 1946 אישר הקונגרס הציוני ה-22 את תוכנית בילטמור.[1] עם זאת, כבר ב-5 באוגוסט 1946 שלח בן-גוריון את ד"ר נחום גולדמן לארצות הברית עם הסכמה לחלוקת הארץ, דבר שהוביל לביטול תוכנית מוריסון-גריידי (שהוצגה ביולי 1946) על ידי טרומן וסלל את הדרך למשלחת אונסקו"פ שמונתה במאי 1947[2] ובעקיפין להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
בפתח תקווה ובתל אביב-יפו רחוב על שם תוכנית בילטמור.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד הלל שפירא, מפילנתרופיה לאקטיביזם, מוסד ביאליק, 2001.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ־ישראל מראשית ההתישבות ועד קום המדינה, הוצאת כרטא ירושלים, 1972, עמ' 109.
- ^ אושי דרמן, 70 שנה לכ"ט בנובמבר: הדמות הנשכחת שסללה את הדרך לשתי מדינות לשני עמים, באתר בית התפוצות, 29/11/2017
