שרקובשצ'יזנה

**שרקובשצ'יזנה**
**Шаркоўшчына**
סמל שרקובשצ'יזנה סמל שרקובשצ'יזנה	דגל שרקובשצ'יזנה דגל שרקובשצ'יזנה
מדינה	בלארוס
וובלסט	ויטבסק
ראיון	שרקובשצ'יזנה
גובה	129 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	6,005 (1 בינואר 2024)
קואורדינטות	55°22′00″N 27°28′00″E / 55.366666666667°N 27.466666666667°E
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת בלארוס רגילה) מינסק פינסק ברסט הומל גרודנו מוהילב ויטבסק אוקראינה פולין ליטא לטביה רוסיה שרקובשצ'יזנה

שרקובשצ'יזנה (בבלארוסית: Шаркоўшчына, שרקואושצ'ינה; בפולנית: Szarkowszczyzna; ביידיש: שאַרקוישטשינע) היא עיירת במחוז ויטבסק שבבלארוס, על גדות נהר דיסנה, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

תולדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרקובשצ'יזנה נזכרת לראשונה בשנת 1503, ובמשך השנים הייתה בבעלות משפחות אצולה פולניות. בשנת 1767 הוענקו לשרקובשצ'יזנה זכויות עיר.

בחלוקת פולין השנייה, בשנת 1793, נכללה העיירה בתחום האימפריה הרוסית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובהתאם להסכם ריגה משנת 1921, נכללה העיירה בתחום הרפובליקה הפולנית השנייה, בנפת דז'יסנה שבפרובינציית וילנה.

יהודי שרקובשצ'יזנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1897 נמנו בעיירה 1,007 יהודים, ובשנת 1921 נמנו בה 1,036 יהודים. בין מלחמות העולם התקיימה בעיירה פעילות של המפלגות הציוניות ושל הבונד, ופעלו בה בית מדרש, בית ספר עברי ובית ספר יידי. פעילות זו נאסרה עם כיבוש האזור בידי הסובייטים בספטמבר 1939.

ב-30 ביוני 1941, במהלך מבצע ברברוסה, נכבשה העיירה בידי הגרמנים, ואלו החלו מיד בביצוע מעשי שוד ביהודיה, תוך הטלת גזירות שונות עליהם, ובהן חובת ענידת טלאי צהוב, הגבלות תנועה, תשלום סכומי כופר וגיוס לעבודות כפייה משפילות. כעבור זמן מה הוצאו להורג 11 יהודים מהעיירה שהואשמו בקומוניזם.

באוקטובר 1941 רוכזו יהודי העיירה בשני גטאות מגודרים שהוקמו בה, אליהם הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה (בהם הרמנוביצ'ה, בילדזיוגי (בלא'), נובי פהוסט (בלא') ושקונציקי (בלא')),^[1] ואשר מספר יושביהם הגיע לכ-1,900 איש. רבים מיושבי גטאות אלו מתו ברעב וממחלות, ומאביב 1942, החריפה התמותה בהם לאחר שהגרמנים הגבילו את אספקת הלחם לגטאות לעובדי הכפייה בלבד.

ב-17 ביולי 1942, לאחר שראש היודנרט המקומי, הירש ברקאן (Berkan), חשד כי הגרמנים מתכננים אקציה בעיירה, הוא ארגן בריחה מהגטאות בה. כשהתקרבו הגרמנים לשערים, הציתו יושבי הגטאות את בתיהם, וכמה מאות מהם הצליחו להימלט ליערות הסביבה. כ-1,200 היהודים שנותרו בגטאות נרצחו באותו היום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: פולין, כרך שמיני: מחוזות וילנה-ביאליסטוק-נובוגרודק, עמ' 625–627 (הערך נכתב בידי רחל גרוסבאום-פסטרנק).