שלשלת הקבלה

שלשלת הקבלה הוא מונח תורני שמתייחס לחכמי הדורות שקיבלו והעבירו את התורה שבעל-פה, בעיקר החלק שבה שמפרש ומבאר את הדברים שבמקרא וההלכות הרבות שנוגעים לעיקרי המצוות שמבוארים בתורה בקיצור ולפעמים ברמז בלבד, מדור לדור.

המונח מתייחס בדרך כלל לדורות שבין דור המדבר (משה רבנו) ועד לדורו של האמורא רב אשי, חותם התלמוד בבלי. אחרי דור זה, כאשר הועלתה התורה שבעל-פה כולה על הכתב, השתנה במקצת סדר ההעברה של המסורות מדור לדור.

רקע היסטורי

תורה שבעל-פה

ערך מורחב – תורה שבעל-פה

התורה מחולקת בחלוקה מסורתית ל"תורה שבכתב" ו"תורה שבעל-פה", כאשר המונח "תורה שבכתב" מתייחס לטקסט המקראי של חמשת חומשי התורה, והמונח "תורה שבעל-פה" מתייחס לפירושים וביאורים של הטקסטים שאינם מובנים כל צרכם, או להלכות ופרטים נוספים שלא מופיעים בפירוש בטקסט אבל מהווים תנאים בסיסיים להבנת אותם טקסטים, ברובם מצוות או עבירות מסוימות, ולפעמים גם מדרשי חז"ל וכדומה.

פירושים אלו נמסרו למשה רבנו בסיני והוא העביר אותם הלאה לדורות הבאים אחריו.

ההעברה מדור לדור

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא ניסוח.

במשנה (אבות א, א) מופיע התיאור הכללי דלהלן: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע ל"זקנים" (חכמי התורה המיוחדים שבדור), וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". בפרשנות המשנה מקובל שהמונח "מסירה" לא מתייחס ל"ספר התורה"("תורה שבכתב") אלא ל"מסורות", שהן פירושים וביאורים לתורה, ומכונים בשם הכללי "תורה שבעל-פה".

נשאלת השאלה: מי הם אותם "זקנים", "נביאים" ו"אנשי כנסת הגדולה"? האם מדובר באישים ספציפיים וידועים בשמותיהם, או לחלופין בחכמי ישראל רבים שכל אחד מהם קיבל מה שקיבל ומסר מה שמסר לשומעי לקחו? מי הם המעבירים את המסורות הללו הלאה, לדורות הבאים אחרי "אנשי כנסת הגדולה"? איפה נמצאים מסורות אלו בתקופתנו?

ראשונים אחדים, ובראשם הרמב"ם, נותנים מענה לשאלות הללו, ומבארים שהמסורות של תורה שבעל-פה נמסרו בעיקרון לאיש אחד בכל דור. ולפעמים, לאישים בודדים - כשנים או שלשה מ"ראשי חכמי ישראל" שבדור - כאשר לצידו נמצאים הרבה חכמי תורה נוספים ותלמידי ישיבה "לאלפים ולרבבות", שביחד איתו, וממנו, קבלו את המסורות התורניות שבעל-פה בשלמותן.

חכמים אלו היו בדרך כלל רושמים לעצמם ברשימות אישיות שמועות ועניינים אלו ששמעו מרבותיהם כדי שלא ישכחו אותם, ומלמדים אותם ברבים לאחרים, אבל נבצר מהם לפרסם חיבורים של שמועות אלו על ידי כתיבת ספרים לרבים, בשל האיסור התורני: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (תלמוד בבלי, גיטין ס, ב). כלומר, פרסום ברבים של חיבורים אלו נחשב לאיסור חמור ובמשך שלושים וחמישה דורות, ממשה רבנו ועד התנא רבי יהודה הנשיא, לא נעשה דבר בתחום זה.

היוצא מהאמור, שעד לסוף תקופת התנאים נמשכה מסורת זו של העברת התורה שבעל-פה מפה לאוזן, איש מפי איש, בצורתה המקורית. בדורו של "רבי", הוא רבי יהודה הנשיא, עברה מסורת זו רפורמה, כאשר לראשונה הועלו על הכתב כל המסורות שנשמרו במשך 35 דורות על ידי העברה מילולית מפה לאוזן.

חמישה דורות נוספים המשיכו להעביר את התורה שבעל-פה בשתי הדרכים במקביל. החלק שפורסם בחיבור ה"משנה" הועבר הלאה בכתב, וחלקים אחרים, בעיקר הרחבות על ה"משנה" שנכתבה בקיצור ולא נתבארה כל צרכה, הועברו בעל-פה. מהלך זה נמשך כך עד לדורו של האמורא רב אשי, שחיבר את התלמוד.

מאותו דור והלאה נחשבת תורה שבעל-פה כל הטקסטים החז"ליים, לרבות הטקסטים המאוחרים יותר שנתחברו על ידי גדולי החכמים שבכל דור ודור, כדי לבאר ולפרשן את הכתבים החז"ליים, וכן ספרי הלכה ודיונים הלכתיים שמבוססים על אותם חיבורים, החל מרבנן סבוראי, הגאונים, הראשונים, האחרונים, ועד לאחרוני האחרונים בתקופתנו אנו.

עיצוב רשימת ההעברה

כאמור, בתקופות הקדומות יותר, האחראי העיקרי להמשך המסורת היה החכם הראשי שבדור, אותו מכנים הראשונים "ראש הקבלה". שתפקידו היה לדאוג להעביר את כל השמועות, הפירושים והביאורים, ההלכות והפרטים הרבים שמתלווים לכל מצווה ומצווה שבתורה, לדור הבא אחריו. ובעיקר, לראש החכמים הבא, שעתיד לעמוד בראשות הדור הבא כ"ראש הקבלה".

פעמים היה אותו "ראש הדור" נביא, פעמים מלך או שופט, ומאוחר יותר "אנשי כנסת הגדולה" "נשיאים" ו"אבות בתי דין", תנאים מפורסמים, וכן ראשי האמוראים שכיהנו כ"ראשי ישיבה" בישיבות המפורסמות בימיהם, כישיבות סורא ופומבדיתא.

בהתאם לכך, חיבר הרמב"ם רשימה שמית של חכמי דורות אלו, ממשה רבנו עד רב אשי. הרמב"ם מתאר את נימוקיו של רבי יהודה הנשיא להעלות על הכתב את התורה שבעל-פה, כאשר "תקפו הצרות, ומלכות הרשעה התפשטה בעולם, וחשש רבי 'שלא תשתכח תורה מישראל', החליט משום 'עת לעשות לה''" להעלות הדברים כולם על הכתב בחיבורו "שישה סדרי משנה". ובהרחבה נוספת, בשל אותם נימוקים, כמה מאות שנים מאוחר יותר, הועלו הדברים על הכתב בשנית - בשני התלמודים, על ידי האמוראים רבי יוחנן (ב"תלמוד ירושלמי") ורב אשי (ב"תלמוד בבלי").

יצוין שמלבד חיבורים אלו, המפורסמים ביותר, חיברו תנאים ואמוראים חיבורים נוספים, שמבארים את עיקרי התורה שבעל-פה, בהם רבי עקיבא (מכילתא), רבי חייא (תוספתא), רבי אושעיא (תוספתא), בר קפרא (ברייתא), רבי ישמעאל (מכילתא) והאמורא רב (ספרא וספרי).

דוגמאות מובהקות לתורה שבעל-פה

"כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני – בפירושן ניתנו". במילים אלו מתחיל הרמב"ם את ספרו "משנה תורה". הרבה דברים שבתורה אי אפשר להבין אותם בכלל, או לפחות חלקית, בלי שמישהו יתן לנו הסבר מפורט עליהם.

דוגמאות לכך הן מצוות תפילין וציצית.

מצוות תפילין

ערך מורחב – תפילין

לגבי מצוות תפילין כתוב בתורה (דברים ו, ח) "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך". מה בדיוק קושרים על היד ואיך? באיזו יד ובאיזה מקום ביד? מה הן "טוטפות" ואיך שמים אותן "בין העיניים"? איפה מיקומו המדויק של "בין העיניים"? בתורה שבעל-פה מתבארים ומתפרשים כל אלו הדברים והדומים להם, פירושים אלו לימד משה ליהושע ויהושע לזקנים וכן הלאה.

מצוות ציצית

ערך מורחב – ציצית

וכן לגבי ציצית. בתורה כתוב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). מה פירושה של המילה "ציצית"? איך בדיוק שמים אותו על הבגד ובאיזה אופנים הוא כשר או פסול? כל הדברים הללו והדומים להם, נתפרשו למשה על ידי נותן התורה, והוא העביר פירושים אלו ושאר הלכות ועניינים רבים, שלא מופיעים בפירוש בתורה שבכתב, ליהושע בן נון, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן הלאה עד לדור אחרון.

התקופות השונות ב"שלשלת"

לפי המסורת, התורה שבעל-פה נמסרה למשה רבנו מפי האלקים בהר סיני, והיא עברה מפה לאוזן איש מפי איש, עד שהועלתה על הכתב על ידי חכמי המשנה והתלמוד. הרמב"ם בהקדמה לספרו "משנה תורה", מונה לפי סדר כרונולוגי את שמות "ראשי הקבלה" שבכל דור ממשה רבנו עד לרב אשי מחבר התלמוד בבלי.

לפי הרמב"ם ישנם ארבעים דורות רצופים שבהם כיהן לפחות חכם אחד כראש החכמים שבדור, מהם שכיהנו כנשיא, אב בית דין, ראש הגולה או תפקידים דומים. אותו חכם נחשב ל"ראש הקבלה" שבדור, כאשר לצידו חכמים גדולים אחרים, מהם מגדולי חכמי הדורות, ולצידם "אלפים ורבבות" בני ישיבה שבכל דור ודור.

עשרים ושניים הדורות הראשונים ל"שלשלת", ממשה רבנו עד עזרא הסופר, הם מלכים, כהנים גדולים, שופטים או נביאים. מהדור העשרים ושלשה עד הדור השלשים וחמש הם תקופת אנשי כנסת הגדולה והתנאים, וחמשת הדורות האחרונים הם בתקופת האמוראים.

אחרי חתימת התלמוד

על פי הרמב"ם, כל מה שנכתב ונתבאר בכל הספרים שנתחברו עד לחתימת התלמוד, מחייבים את כל העם היהודי בכל מקומות מושבותיהם. כיוון שעד אז הייתה התורה עם פירושיה עוברת מבית דין מרכזי שכל עם ישראל היו כפופים לו לבית דין מרכזי דומה בדור הבא. לעומת זאת, מאחרי חתימת התלמוד "נתפזרו ישראל פיזור יתר, ובטלה בית דין של שבעים, ובכל עיר ועיר מתקבצים יחידים מהשרידים אשר ה' קורא ולומדים תורה", ולא כמו שהיה מלפני זה כאשר אלפים ורבבות מישראל התקבצו לישיבה אחת או שתיים, ושם קיבלו כולם את לימודם מראש או מראשי הדור.

בהתאם לכך, כל המנהגים והתקנות שנתחדשו אחרי חתימת התלמוד יש להם מעמד שונה מאלו שקדמו לה. אין בית דין של מדינה זו יכול לכוף בית דין של מדינה אחרת לנהוג כפי פסקיו והוראותיו, ואפילו שני בתי דינים במדינה אחת אינם יכולים לכוף זה את זה לקבל את דבריהם. אלא כל מדינה ומדינה וכל מקום ומקום נוהגים לפי מה שמורים להם רבותיהם המקומיים.

רשימת ראשי הקבלה

להלן רשימת "ראשי הקבלה" שבארבעים הדורות שלאחר מתן תורה, על פי רשימת הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה". יצוין, כי בחלק מהם הראב"ד מערער על קביעותיו של הרמב"ם. לדוגמה, בכך שהרמב"ם קובע שאחיה השילוני קיבל מדוד, לדעת הראב"ד דבר זה לא ייתכן כיוון שאחיה השילוני היה מבוגר מדוד במאות שנים, כיוון שעל פי המסורת היה מיוצאי מצרים והכיר את משה רבנו, ואיך ייתכן לומר שהוא "קיבל" מדוד, שהיה כמה דורות מאוחר להם. ה"כסף משנה" מתרץ את קושיית הראב"ד בכך, שלא משנה הוותק, אלא כיוון שהיה דוד ובית דינו "ראשי החכמים" שבדור, ואחיה השילוני ישב בבית דינו של דוד, אפשר בהחלט לתאר אותו כ"ראש המקבלים" מדוד, וכ"ראש הקבלה" ומוסר התורה שבעל-פה לדור הבא.

התקופה הקדומה

• 1. משה רבנו
• 2. יהושע בן נון
• 3. פנחס ו"זקנים רבים"
• 4. עלי הכהן

תקופת הנביאים

• 5. שמואל
• 6. דוד המלך ובית דינו
• 7. אחיה השילוני (יצוין, שלדעת הרמב"ם היה מיוצאי מצרים וקטן היה בימי משה, ובכל זאת נחשב ל"תלמיד" של דוד המלך).

• 8. אליהו הנביא
• 9. אלישע
• 10. יהוידע הכהן
• 11. זכריהו
• 12. הושע
• 13. עמוס
• 14. ישעיהו
• 15. מיכה
• 16. יואל
• 17. נחום
• 18. חבקוק
• 19. צפניה
• 20. ירמיהו
• 21. ברוך בן נריה

תקופת אנשי כנסת הגדולה והסופרים

• 22. עזרא הסופר ובית דינו, שמכונים "אנשי כנסת הגדולה". ביניהם מרדכי הבלשן וזרובבל, חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה ואיתם חכמים רבים שמנו בסך הכל מאה ועשרים חכמים.
• 23. שמעון הצדיק ("משיירי כנסת הגדולה", כלומר אחרון שבהם וקיבל מכולם).

תקופת הזוגות

• 24. אנטיגנוס איש סוכו
• 25. יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן
• 26. יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי
• 27. יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח
• 28. שמעיה ואבטליון
• 29. הלל ושמאי
• 30. רבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בן הלל
• 31. רבן גמליאל הזקן (מאביו רבן שמעון בן הלל)
• 32. רבן שמעון בן גמליאל הזקן (מאביו)

תקופת התנאים

• 33. רבן גמליאל (מאביו רשב"ג הזקן), רבי אליעזר הגדול (מרבן יוחנן בן זכאי), רבי עקיבא (מרבי אליעזר הגדול)
• 34. רבן שמעון בן גמליאל (מאביו), רבי אלעזר בן שמוע ורבי שמעון בר יוחאי (מרבי עקיבא)
• 35. רבי יהודה הנשיא (מאביו רשב"ג, מרבי אלעזר בן שמוע ומרבי שמעון בן יוחאי)

תקופת האמוראים

• 36. רב, שמואל ורבי יוחנן
• 37. רב הונא ורב יהודה (מרב ושמואל), רבי אמי, ורבי אסי (מרבי יוחנן)
• 38. רבה ורב יוסף
• 39. אביי ורבא
• 40. רב אשי ורבינא