שכונת בורוכוב

בורוכוב
	אתר הנצחה לשכונת בורוכוב בבית הספר ע"ש תלמה ילין
מידע
עיר	גבעתיים
תאריך ייסוד	1922
על שם	דב בר בורוכוב
קואורדינטות	32°04′43.9″N 34°48′26.2″E / 32.078861°N 34.807278°E
	(למפת גוש דן רגילה) בורוכוב

שכונת בורוכוב היא שכונה בגבעתיים, הוותיקה מבין שש השכונות שהיו הבסיס להקמת העיר. השכונה, שהוכרה כאתר מורשת במחוז תל אביב, משתרעת באזור צפון-מערב גבעתיים^[1] וגובלת בצפון בשכונת ראשונים ברמת גן, במערב בשכונת "קריית יוסף" (רחוב "אחדות העבודה") בגבעתיים, בדרום ברחוב כצנלסון (רחובה הראשי של העיר) ובמזרח בשכונת "פועלי הרכבת" (רחוב סירקין) בגבעתיים. השכונה, הנקראת על שם דב בר בורוכוב, ממייסדי הציונות הסוציאליסטית, היא שכונת הפועלים (או שכונת העובדים) הראשונה שהוקמה בארץ ישראל, ובתחומה פעלו מוסדות ומפעלים הקשורים בהיסטוריה ובתרבות בישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר ב-1919 התארגנה קבוצת פועלים חברי מפלגת פועלי ציון בראשות דוד שניידרמן (איש העלייה השנייה, צבע במקצועו, אשר התגורר בפתח תקווה ועבד בתל אביב) במטרה להקים שכונת מגורים עם משקי עזר. הפועלים ביקשו להקים את ביתם בחיק הטבע ולא בלב העיר "הקפיטליסטית" תל אביב שבה עבדו. מטרת משקי העזר הייתה להבטיח אפשרות קיום מינימלי גם בזמני חוסר עבודה.

במשך כשלוש שנים נעשו ניסיונות להקמת השכונה במקומות שונים באזור תל אביב, וב-1920 הוצע לחברי הקבוצה לחבור אל מייסדי "עיר גנים" (לימים רמת גן), אך הם התעקשו להקים לעצמם שכונה נפרדת שתהיה "קהילת עובדים עירונית אוטונומית". הקבוצה עמדה לקנות אדמות בדרום יפו אך רצח כ-20 יהודים שהתגוררו במתחמים מבודדים ביפו במאורעות תרפ"א גרמה להם לחפש שטח אחר. ב-1921 נרכש מתושבים בכפר סלמה^[2] שטח של 300 דונם, אשר היה במקור החלק הדרומי בתוכנית עיר גנים של ריכרד קאופמן ונגנז מחוסר תקציב. הקרקע נרכשה בעזרת הקרן הקיימת לישראל,^[3] במימון חברי האגודה, ועליה הוקמה שכונת בורוכוב ב-1922. מתוך 300 הדונמים, 225 חולקו ל-90 החברים (2.5 דונם למשפחה), 30 דונם הוקצו לקבוצה חקלאית להקמת משק שיתופי והיתר (45 דונם) למבנים ציבוריים כגון בית ספר, בית עם, גן ציבורי, מגדל מים ואנדרטה לזכר בורוכוב. ב-2 באפריל 1922, בחול המועד פסח, התקיים טקס הנחת הפינה לשכונת הפועלים הראשונה, בהשתתפות ערבים מהסביבה.^[4] הקבוצה החקלאית הייתה הראשונה לעלות לקרקע והקימה צריף ראשון שמסביבו היו אוהלים. בחודשים לאחר מכן נבנו בתי השכונה ומשקי העזר, בעזרת הלוואות שהוקצו על ידי התנועה הציונית^[5] והלוואות שניתנו מקפא"י. עד ינואר 1923 כבר הוקמו כ-25 בתים.^[6] בבית הספר הראשון, בית ספר בורוכוב, למדו 17 תלמידים, מהם 12 מהשכונה ועוד 5 שהגיעו ברגל מעיר גנים. החיים בשכונה לא היו קלים והתושבים סבלו מקדחת בשל הקרבה לואדי מוסררה (נחל איילון) וממחסור במים. בראשית ההתיישבות העלו מים מואדי מוסררה ^[7] ולאחר מכן נעזרו במים שהגיעו בצינור מעיר גנים. בהמשך כרו בארות. לאחר כשנה הוקמה בשכונה מרפאה ראשונה של קופת חולים.

משקי העזר, המטעים והפרדסים סביב השכונה העניקו לה מראה כפרי. השכונה פעלה במשך שנים רבות במתכונת שיתופית, מעין קיבוץ עירוני. תקנון ההתאגדות כלל סעיף האוסר על השכרת חדרים בבתים העתידים להיבנות וסעיף נוסף האוסר על העסקת פועלים ועל מסחר פרטי בתוך השכונה. דוד שניידרמן היה ראש הוועד הראשון של השכונה. השכונה הייתה שכונת הפועלים היחידה בישראל במשך שנים רבות ורבים הגיעו אליה כדי להכירה מקרוב.

משנה לשנה עלה מספר הבתים בשכונה, היא הרחיבה את שטחה והגדילה את כמות תושביה. בקיץ 1925 אישרה הקרן הקיימת לרכוש חלקה גדולה לעוד 160 משפחות (נוסף על 90 הראשונות, סה"כ 250), בשנת 1928 התבצעו עבודות תשתית להכשרת המגרשים^[8] והמשפחות הצטרפו לשכונה בשנת 1929.

חיי התרבות בשכונה התרכזו בחצר בית משפחת אלדמע, שם ערך אברהם אלדמע ערבי זמר ותרבות והביא אליו הצגות של תיאטרוני התקופה האהל, הבימה והמטאטא. בחודש מאי 1927 נחנך בשכונה אמפיתיאטרון בו נערכו כנסים והצגות תיאטרון, ולימים הפך לאצטדיון עירוני מפורסם – "המכתש". ב-1928 נחנך בית הכנסת הראשון בשכונה, לאחר הצבעה. באותה שנה הוקצה שטח בשכונה לנטיעת חורשת הקדושים לזכר הרוגי פרעות פטליורה שנערכו ביהדות אוקראינה.^[9]

אחת מבעיות השכונה הייתה גישה למים. בתחילה נהגו להביא מים עם חמורים או עגלות מנחל איילון, מאוחר יותר בנו משאבה ששאבה את המים למגדל מים שישב בתחומי משק פועלות (היום בתחום בית ספר ילין). ב-1927 נחפרה הבאר הראשונה בשכונה - מכון המים - ששאבה את המים למגדל מים בראש הגבעה, בתחומי בית הספר בורוכוב. פתרון זה סיפק את התושבים עד לחיבורם לרשת הארצית.

ב-1936, בתקופת המרד הערבי הגדול, פעלו בשכונה מפעלי התעש לייצור תחמושת מחתרתית עבור ההגנה, וסליקים להסתרת נשק. הסליק הראשון של ההגנה היה תחת שובך היונים בחצר משפחת אלדמע; בית המלאכה הראשון של התעש מוקם במכון המים של השכונה ברחוב השומר ובו יוצרו רימוני יד והם מולאו בחומר נפץ ב"מכון הכימי" שנמצא בחדר בבית משפחת פיקרסקי, במרחק מאות מטרים ספורים משם; חומרים כימיים להצתת רימוני יד יוצרו בבית משפחת דניאלי; במחנה קיבוץ הבחרות הסוציאליסטית שבקצה השכונה נמצא "מכון יהודה" של התעש לייצור פיקות לכדורים שהוסווה בתוך מכבסה.

צמיחת השכונה וצביונה לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 התקיימו דיונים על איחוד עם שכונת נחלת יצחק ורמת גן והיו אף שבקשו לכלול באיחוד את בני ברק ושכונת מונטיפיורי,^[10] אולם האיחוד לא יצא אל הפועל מכיוון שהצדדים רצו לשמור על עצמאותם וייחודם. באפריל 1932, עשור לאחר הקמתה, התגוררו בשכונה 734 תושבים ב-107 בתים וב-61 צריפים.

עם השנים וגדילת השכונה התקשו מייסדיה לשמור על האידאולוגיה הראשונית; למורת רוחם נבנו בה בתים נוספים במגרשים גדולים, הושכרו דירות, חדרים ואף לולים ורפתות בשל מצוקת דיור בעקבות העלייה החמישית. השכונה התפתחה ונבנו בה מוסדות חינוך, תרבות וסעד במבנים קבועים כגון גני ילדים, בתי ספר, קן הנוער העובד והלומד, משק פועלות ועוד. הסוציאליזם נחלש אך השכונה נותרה מבוקשת ותוך שלוש שנים הכפילה את מספר תושביה שעמד על 1447 ב-1935. עם זאת, רבים מהם לא היו חברים באגודה הקואופרטיבית ולכן, לפי תקנון השכונה, לא הייתה להם זכות בחירה; הדבר הביא למרמור ולקולות שקראו להפוך את השכונה לשכונה "רגילה", ללא מצע קואופרטיבי וללא קשר להסתדרות העובדים. לאחר דיונים ממושכים קיבל הוועד הלאומי החלטה שזכות הבחירה תוענק לכל התושבים, למען שלמות השכונה.

במהלך שנות השלושים התגבשה דעה כי מוטב לאחד כוחות עם השכונות הסמוכות ולהחליף את הגוף השיתופי (הקואופרטיב) בגוף עירוני שידאג לרווחת התושבים – חינוך, תכנון רחובות, תחבורה ציבורית, עזרה ראשונה ועוד. לאחר כחמש שנות דיונים ומגעים בין השכונות הסמוכות, גם אלה ברמת גן ותל אביב, ולאחר שנדחתה הצעה להתאחד עם רמת גן העירונית (שלא הייתה מעוניינת בשכונות פועלים), התגבשה הסכמה: בשנת 1942, עשרים שנה לאחר הקמתה, התאחדה השכונה עם שלוש שכונות אחרות: שינקין, רמב"ם וקריית יוסף ("חאפ") ובהמשך הצטרפו גם מעונות פועלים (פועלי הרכבת) וארלוזורוב (קוזלובסקי), ויצרו את המועצה המקומית גבעתיים. לימים קיבלה מעמד של עיר בשנת 1959.

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכונה נותרה שכונת מגורים שקטה שאינה מכילה רחובות ראשיים סואנים או בתי עסק (למעט בודדים) אך היא בעלת צביון עירוני רגיל – ללא משקים, מטעים ופרדסים ויש בה בנייה רוויה ומעט בתים צמודי קרקע. האווירה השקטה, הקרבה לתל אביב והגישה הנוחה לצירי תחבורה ראשיים (צומת עלית ברמת גן ורכבת ארלוזורוב בתל אביב) הפכו את השכונה לאזור מגורים מבוקש ובין 2008 ל-2011 עלו מחירי הדירות בשכונה בכ-35%. נכון לשנת 2011 מתגוררים בשכונה כ-9,900 תושבים, ומספר זה צפוי לגדול משמעותית לאחר שיושלמו מיזמי בנייה גדולים (ביניהם הבנייה במכתש). תושביה כבר אינם מחזיקים באידאולוגיה אחידה; אחוז גבוה מהם תושבים ותיקים ולצדם תושבים משפרי דיור וזוגות צעירים בגילאי השלושים.

בשנת 2007 הקימו עיריית גבעתיים ועמותת ותיקי שכונת בורוכוב מסלול "בעקבות ראשונים" לאורך השכונה. כמעט כל המבנים ההיסטוריים נהרסו ולידם הוצבו שלטים עם תמונות וסיפורים.^[11]

מוסדות השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצרכנייה – "האגודה הצרכנית-שיתופית בשכונת בורוכוב" שנקראה "הצרכניה" הייתה החנות הקאופרטיבית הראשונה בארץ ישראל, אם רשת המרכולים "קואופ הריבוע הכחול". החנות נפתחה במרץ 1928 ואפשרה לחברים לקנות מצרכים בזול ולמכור את תוצרתם החקלאית. גג הצרכנייה שימש כמועדון חברים לתושבי השכונה. עם השנים הפכה לחנות מכולת רגילה (ברשת קואופ) אך המשיכה לפעול במבנה המקורי ברחוב קרן קיימת לישראל עד אמצע שנות ה-80, אז נהרסה ונבנה במקומה בניין מגורים.
בית מרקחת ממלוק, הוקם ב-1944 על ידי הרוקח יצחק איזידור ממלוק. עיקר הטיפולים שלו היו בעשבי מרפא, ברפואה אלטרנטיבית ובהומיאופתיה. בחצר בית המרקחת גידל צמחי מרפא ובתוכם נענע, בבונג סרפדים ועוד. מעלי האקליפטוס שגדל בחצר הכין חליטה לאינהלציה. בית המרקחת פעל במקום עד 1970. הבניין עזוב ומיועד להריסה.
מכון המים ומפעל תע"ש - ברחוב השומר בשכונה. הוקם בשנת 1927 מעל באר המים הראשונה שנחפרה בשכונה, כדי לספק מים לתושבי השכונה. בשנת 1933 החליט מטה "ההגנה" לנצל את המקום ואת רעש הפעלתו כדי להקים בית מלאכה לייצור רימוני יד. במקום הייתה מתבצעת בלילות פעילות החריטה של הרימונים. מדי יום היו מועברים כ-100 רימונים לסליקים באזור ומשם ליחידות ההגנה. המקום נקרא בסלנג "המכון" ועל שמו נקראו בהמשך כל מפעלי תעשיית הנשק במחתחת "מכונים", שהם מפעלי תע"ש הראשונים.^[12] המנהל הראשון של מכון המים היה זכריה (זכר) סובוליב, תושב השכונה אשר הפעיל בית מלאכה ואחסן סליק בביתו והיה מפקד ב"הגנה".^[13] ליד מכון המים "גן תע"ש" ובו אוסף כלי נשק.^[14]
אצטדיון המכתש – שטח שיועד במקור לבניית גן בוטני אך ייעודו שונה לבניית אמפיתיאטרון למופעים והצגות. עומקו הרב של המכתש חייב להביא ערמות אשפה מתל אביב (שכוסו לאחר מכן) כדי ליישר את החלק המרכזי וליצור מהמתלולים משטח ישר. ב-1953 נמסר המקום לשימושה של הפועל רמת גן שהפכה אותו לאצטדיון הבית שלה. בשנת 2011 נהרס האצטדיון ובמקומו נבנו מאות יחידות דיור.
בית שניידרמן – ביתו של דוד שניידרמן, אחד מ-22 הבתים הראשונים שנבנו בשכונה בשנת 1922 (ברחוב אחדות העבודה) ומבין הבודדים שהשתמרו בה. לאחר מותו תרמו ילדיו את הבית לעיריית גבעתיים. פועל בו "המכון האמנותי לפיסול בית שניידרמן". במקום מתקיימים חוגי פיסול, קדרות וקרמיקה לילדים ולמבוגרים.
מאפיית מייברג - הייתה ברח' בורוכוב 8. הוקמה ב-1924 על ידי משפחת מייברג (משפחתו של העיתונאי רון מיברג). הם היו אופים את הלחמים בטאבון ומחלקים אותו לבתי התושבים בעזרת חמור. נשות השכונה היו מביאות למאפייה את החמין לשבת.
בית הכנסת 'אהל משה' – בית הכנסת הראשון בגבעתיים והיחיד בשכונת בורוכוב נמצא ברחוב גורדון 6. הוקם בשנת 1928 לאחר מחלוקת קשה: צעירי השכונה טענו כי בשכונה סוציאליסטית של אנשי עבודה לא צריך לקום בית כנסת. המחלוקת הגיעה לבוררות של הרב קוק והוכרעה בהצבעת חברי השכונה. הצריף המקורי הוחלף בבניין הקיים בשנת 1950 לבקשתו ומתרומתו של משה מנדל גולדשטיין שעל שמו הוא קרוי מאז.^[15]
קן בורוכוב – הוקם ב-1929 והוא אחד הקנים הגדולים והפעילים בתנועת הנוער העובד והלומד, ונחשב לקן הראשון בתנועה^[16]. עבר גלגולים ומיקומים שונים עד שנבנה במיקומו הנוכחי ברחוב בלוך.^[17] במקום פעלו שני קינים נפרדים, בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית: קן בורוכוב איחוד וקן בורוכוב מאוחד, עד שאוחדו לקן אחד בשנות ה-2000. עם בוגריו המפורסמים נמנה שמעון פרס, שהיה קומונר בקן בשנת 1946, וגם אהוד בנאי, כרמלה מנשה וחני נחמיאס. באולמו הגדול צולמו מרבית הסצינות הבימתיות בסרט "הלהקה".

ב-1 באוקטובר 1949, במסגרת הכנות לחגיגות 25 שנה להקמת הנוער העובד והלומד, נהרגו בקן בורוכוב שני חניכים בני 17 בנסותם לפרק מוקש שמצאו ליד הירקון.^[18] החניכים, שמואל (מוליק) סובוליב ושמואל (מוליק) רחלזון, הביאו לקן בורוכוב מוקש שנזרק על הלח"י באזור הירקון, בניסיון לפרק אותו התפוצץ המוקש ושני החניכים נהרגו. במקום היה מדריך שהרחיק את שאר החניכים ששהו בסניף מהמוקש לפני הפיצוץ, ומנע אסון גדול יותר.^[19] נכון לינואר, 2013, נמצאים חניכי השכבה הבוגרת בהליך בירוקרטי אל מול עיריית גבעתיים לפתיחה מחודשת של אולם שלישי שנאטם לפני כ-35 שנים והתגלה מחדש.

בית הספר בורוכוב – בית הספר הראשון בגבעתיים ובית הספר הראשון ברשת החינוך "זרם העובדים" של ההסתדרות. בבית הספר הושם דגש על חקלאות, טיולים וידיעת הארץ. בראשית דרכו היה בצריף ב"גן העיגול" ("כיכר בורוכוב" בהצטלבות הרחובות קק"ל ובורוכוב, שמה הוחלף ל"כיכר ראשונים") ובשנת 1932 נבנה בראש גבעת בורוכוב, בסוף הרחוב, מעל המכתש. "בורוכוב" הוא בית ספר יסודי, מכיתה א' עד ח' כיוון שבגבעתיים אין חטיבות ביניים. עם בוגריו נמנים שחקני פלטפוס חנן לדרמן ודני קרפל.

בחצר בית הספר יש שתי אנדרטאות:

אנדרטה לבוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל, מעשה ידיו של הפסל דב פייגין, תושב העיר, ויקיר העיר.
אנדרטה לנרצחים בפוגרומים בעיירה גרוסולובה באוקראינה ב-1919, מעשה ידיה של בתיה לישנסקי.

תיכון קלעי – בי"ס תיכון עיוני (ט' עד י"ב) הנמצא ברחוב אהרון גולדשטיין, מול המכתש. בית הספר נוסד ב-1938 והיה לתיכון הממלכתי הראשון בגבעתיים. קרוי על שם דוד קלעי, איש תנועת העבודה וממייסדי השכונה.
תלמה ילין – בית ספר תיכון במגמות אמנותיות שהוקם ב-1959 ונחשב לאחד מבתי הספר המובילים בארץ בתחומו. נמצא סמוך לכניסה לשכונה, בתחילת רחוב בורוכוב. בית הספר שוכן במקום שבו הוקם ב-1923 משק פועלות, שבו הדריכו נשים חלוצות לעבודה חקלאית. בשנות השיא היו בו ענפי משק רבים: רפת, מחלבה, לול, כוורת, גן ירק, משתלה ופרדס. משק הפועלות נסגר בשנות החמישים. במקום נשאר מגדל מים ששירת את המשק. בשנת 2007 נחנך במקום אתר הנצחה לשכונות בורוכוב ובו לוחות הסברה על ייסוד והתפתחות השכונה.
ספריית יד לבנים – נוסדה על ידי יפה גולדשטיין, תושבת השכונה, בשנים הראשונות להקמתה. גולדשטיין ביקשה לחנך את הילדים לקריאת ספרים ולשם כך עברה עם מזוודה מבית לבית ואספה ספרים. הספרייה הראשונה שכנה בבית הספר בורוכוב. עם איחוד השכונות הועברה הספרייה לרשות מועצת העיר גבעתיים והפכה לספרייה הציבורית הראשונה בעיר.^[20] מבנה הספרייה נמצא ברחוב גורדון. חדר העיון של הספרייה הועבר בתחילת שנות השמונים לבניין נפרד בשטח בית הספר קלעי, ולאחר מספר שנים, עבר למשכן הקבע שלו בספריית בית אלון - סניף של ספריית יד לבנים, השוכן ברחוב אילת 8 בגבעתיים. סניף נוסף של ספריית יד לבנים נקרא ספריית ש"זר, הנמצאת ברחוב יבניאלי אשר בדרום גבעתיים.

אנשי שכונה מוכרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף הכט - מפקד ההגנה בין השנים 1922 ועד 1931
משפחת אלדמע שבחצרה נחפר הסליק הראשון בארץ של ארגון ההגנה שהוסתר תחת שובך יונים. אב המשפחה היה אברהם אלדמע, צייר, שחקן, מורה ובוהמיין ובניו הם המוזיקאים רן וגיל אלדמע.
אוריאל אופק, סופר הילדים, כתב ספרים על חוויותיו כילד בשכונה, ביניהם "שבע טחנות ועוד תחנה", "חמש דקות פחד". בספריו מתוארים נופי השכונה, בתיה, מוסדותיה (הצרכניה, המכתש) ואנשיה (ילדי אלדמע למשל).
דוד קלעי, ציוני, איש תנועת העבודה, ממקימי השכונה, ספרן, מתרגם, סופר ומעורכי אנציקלופדיות בהוצאת "מסדה"
אורי גורדון, שהיה ראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית וממקימי כפר הנוער ניצנה.
יהושע אשל ונמרוד אשל
מיקי רוזנטל, חבר הכנסת ועיתונאי לשעבר.
הפסל דב פייגין, יקיר העיר גבעתיים, שבין שאר עבודותיו מצבת זיכרון לנופלים בחצר בית ספר בורוכוב, פסל יד לתעשייה הצבאית בגן התע"ש ברחוב השומר, ופסל ב- מצפור שלום ברחוב המרי.