שיירת נבי דניאל
שיירת נבי דניאל
שיירת נבי דניאל הייתה שיירה גדולה שיצאה בט"ז באדר ב', 27 במרץ 1948, מירושלים לעזרת גוש עציון הנצור, במטרה להעביר אספקה. בחזרתה לירושלים נתקלה השיירה במארב ובקרב נהרגו 15 לוחמים וכ-40 נפצעו. בתיווך בריטי, חולצו רוב נוסעי השיירה. חלק גדול מן הנשק והרכב של אנשי השיירה נפל בידי הערבים.
השם נבי דניאל על שם הכפר הערבי נאבי דניאל, שהיה סמוך למקום שבו התחולל הקרב.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגבלות החמורות שהטילו הבריטים על העברת אספקה וציוד לחימה לגוש עציון הנצור בשיירות מאובטחות על ידי הצבא הבריטי, כפו על אנשי "ההגנה" בירושלים לארגן שיירות עצמאיות ולאבטח אותן על ידי לוחמי "ההגנה".
בי"א באדר א' ה'תש"ח יצאה שיירת דבורה לעזרת גוש עציון. השיירה פרצה בהפתעה מוחלטת ועלה בידה לשוב לירושלים לאחר פריקת הציוד והאספקה לפני שהספיקו הערבים להניח מחסומים על הכביש. הצלחת השיירה עודדה את ראשי היישוב, ושיירת נבי דניאל, הגדולה בשיירות שיצאו לעזרת הגוש, אורגנה באותה מתכונת.
על השיירה הוטל להעביר לגוש אספקה, ציוד ולוחמים על ציודם. רוב הלוחמים היו מגדוד מכמש מירושלים בפיקודו של אברהם טריינין (טמיר) וכמה לוחמים מאנשי הגוש. השיירה הייתה אמורה להוציא מהגוש כ-100 מאנשי פלוגת הסטודנטים של החי"ש, ציוד משק מיותר, פר ומטוס שניזוק.
ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל כלי הרכב המשוריינים שהיו באותה עת באזור ירושלים, 37 משאיות ו-14 משוריינים, רוכזו על ציודם במחנה שנלר בצפון ירושלים. בתוך משורייני הליווי פוזרו כמאה ושלושים איש. נשק הליווי היה שלושה מקלעים בינוניים, 13 מקלעים קלים, שתי מרגמות, 47 תת-מקלעים, 45 רובים וחומרי נפץ לפיצוץ מכשולים. בנוסף אורגן כוח עתודה בקיבוץ רמת רחל עם ארבעה משוריינים ובהם לוחמי פלמ"ח בפיקוד מנחם רוסק ומכבי מוצרי (מק).
במקביל יצא משוריין "פורץ המחסומים", בפיקודו של זרובבל הורביץ, מקיבוץ תל יוסף. במשוריין היו ארבעה עשר איש שכללו כיתה של עשרה לוחמים וארבעה חבלנים. ליד מחנה שנלר הצטרף פורץ המחסומים אל המשאיות והמשוריינים. המבצע אורגן ליום שבת, שכן ביום זה ניתן היה להוציא את כלי הרכב והמשוריינים שפעלו בקו ירושלים-תל אביב בימי חול. לשיירה ניתן שם הצופן: "לאה". מארגן השיירה היה מישאל שחם ומפקד השיירה היה צבי זמיר.
היציאה לדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשעה שמונה בבוקר, ארבע שעות לאחר שעת היציאה המתוכננת, ובאור יום מלא, החלה השיירה לנוע לכיוון גוש עציון. בראש השיירה נסעה מכונית קטנה משוריינת מצוידת במכשיר קשר אלחוטי. את השיירה ליווה מטוס "פרימוס" שסייר מעל הדרך וצויד בפצצות בנות 20 ק"ג להטלה ידנית.
הדרך לגוש הייתה רצופה וללא תקלות ועיכובים. קצת אחרי השעה תשע וחצי הגיעה השיירה לגוש עציון. המשאיות שנכנסו לגוש כוונו בהתאם לסוג המטען לנקודות פריקה שונות במגרש. מגיני הגוש, שכבר היו מוכנים וידעו כל אחד את תפקידו, נגשו מיד למלאכת הפריקה והעמסת הציוד שיחזור לירושלים, והעבודה התנהלה בזריזות וביעילות. הזריזות הייתה הכרחית כדי שהכוחות הערביים הכפריים הבלתי-סדירים לא יספיקו להתארגן ולחסום את הכביש לירושלים.[1]
בשל תקלות שונות, כמו קשיים בהעמסת פר ושתי פרדות שהוחלט להעבירם לירושלים בשל חוסר מזון בשבילם, ועוד יותר מכך עיכוב בהעמסת מטוס קל שנפגע, התארכה שהיית השיירה בגוש לשעתיים וחצי מעבר למתוכנן. בעוד הלוחמים מחכים לפר הסרבן ולמטוס המקולקל, פשטה השמועה על השיירה בכפרים הערביים, והמואזינים עלו אל צריחי המסגדים להשמיע את קריאות האזעקה. מאות כפריים חמושים מנחאלין, בית פג'אר, חלחול, ארטאס, בית ג'אלא ובית לחם ירדו מן ההרים אל הכביש במטרה ללכוד את השיירה. בהם רבים מאנשי המיליציה של עבד אל קאדר אל חוסייני בפיקוד איברהים אבו דאיה. הם הספיקו להניח מספר מחסומים מאולתרים מסלעים ועפר על הכביש.
דניאל בוקשטיין, טייס המטוס שטס מעל הדרך דיווח על התארגנות זו. קבוצת המשוריינים שהייתה אמורה לפטרל על הדרך בזמן הפריקה ולמנוע מהכוחות הערביים להניח מחסומים לא ביצעה את משימתה. מפקדי השיירה שקלו אם כדאי לדחות את יציאתה למועד אחר, בלתי ידוע לאויב. כמו כן, הועלתה האפשרות לנסוע דרך כביש בית ג'יברין-הרטוב-שער הגיא, אולם מפקדי השיירה בטחו כי בכוח הרב שברשותם יצליחו לפרוץ את הדרך חזרה.
הדרך חזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוסה ציוד, פרדות ופר, מטוס ולוחמים יצאה השיירה לדרכה ובראשה פורץ המחסומים של זרובבל הורביץ. הפורץ מילא את תפקידו כיאות כשפינה מהכביש שישה מחסומים קלים בזה אחר זה. בקרבת בריכות שלמה במבואות בית לחם,[1] נתקל פורץ המחסומים במחסום שביעי, גדול ביותר, שאותו לא הצליח לפרוץ. לאחר ניסיונות רבים, תחת אש כבדה, התדרדר המשוריין אל התעלה שבצד הכביש, המשוריינים האחרים שנסוגו היו במרחק 200 מטר מאחורי המשוריין הראשון.
מפקד השיירה, מג"ד הפלמ"ח צבי זמיר, הורה לכל הנהגים המסוגלים לעשות זאת לחזור לגוש עציון. עשרה כלי רכב הצליחו להסתובב ואספו אנשים מכלי רכב פגועים אחרים. בדרך היה עליהם לפרוץ מחסומים שהוקמו בינתיים בין השיירה לבין הגוש. זמיר ומישאל שחם היו בין החוזרים לגוש, והפיקוד על 41 כלי הרכב הנותרים עבר למפקד מחלקה מהפלמ"ח אריה עמית (טפר). באותו זמן נעשו ניסיונות לחלץ את הלוחמים בפורץ המחסומים ומשוריין נשלח לשם כדי להוציא אותם, אולם הכפריים הערבים ירו אש חזקה לשטח שהפריד בין הפורץ לבין המשוריין שניסה לחלצו. לאנשי המשוריין המחלץ לא נותרה ברירה אלא לשוב לאחור. המשוריין המחלץ נשאר במרחק של מאתיים מטר מהפורץ כדי לחפות עליו, בתקווה שעם חשיכה אפשר יהיה להגיע אליו.
בתוך המשוריין הפורץ, רוב הלוחמים היו פצועים. אלו מתוכם שפצעיהם היו קלים, עמדו בתצפית והמשיכו לירות על הכפריים שניסו להתקרב. בתוך המשוריין היה חם ומחניק והוא החל להעלות אדים. בשעה שש וחצי בערב הכוחות הערביים היו קרובים ביותר. בקבוקי מולוטוב החלו להיזרק לעבר המשוריין והוא החל לבעור. הורביץ ואחד הלוחמים ניסו לכבות את האש שאחזה במשוריין, ללא הצלחה. הורביץ לחץ על הלוחמים הכשירים לסגת ולהינצל, אולם הוא עצמו, שלא היה פצוע כלל, לא הסכים לסגת ונשאר לחפות על הנסוגים. שלושה לוחמים יצאו בחיפויו של הורוביץ והצליחו להגיע מאוחר יותר חזרה לגוש. לאחר שיצאו, מילכד הורביץ את המשוריין. כשהתקרבו הערבים לטווח קרוב ביותר, פוצץ הורביץ את המשוריין, עליו ועל הפצועים, כדי לא ליפול בידי האויב. פיצוץ המשוריין שהחריד את הסביבה כולה, הפיל חללים רבים, הן בקרב התוקפים הערבים והן בקרב יושבי המשוריין עצמו.
שאר 180 אנשי השיירה התבצרו בבית ערבי בודד על אם הדרך. הבית היה בית ערבי ישן בעל קירות עבים ובו שני חדרים גדולים. חלק מהלוחמים עמדו על גג הבית ומשם צלפו באויב המסתער. בתוך הבית המצב היה קשה. הלוחמים ישבו צפופים, עייפים, רעבים וצמאים, רבים מהם גם פצועים. למעלה ממחצית האנשים היו ללא נשק. המטוס המשיך להטיל את הפצצות על ריכוזי הכפריים התוקפים.
יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח שטס מעל השטח, נחת בגוש ואמר למג"ד צבי זמיר: "אין שום סיכוי לפנות את השיירה, כל האזור מאוכלס. הפתרון היחיד הוא פינוי בדרך הבזויה של פנייה לבריטים והשארת כלי הרכב". גולדה מאיר פנתה בשם הנהלת הסוכנות לדוד שאלתיאל, מפקד המחוז ואמרה לו: "בשום פנים אין להפקיר חייהם של מאתיים צעירים יהודים, זה יעשה רושם רע בעולם". כששאלתיאל ענה לה שאינו יכול להפקיר את כל הנשק והציוד, השיבה לו: "החיים יקרים יותר".
אנשי הפיקוד בירושלים ניסו לשכנע את הבריטים לצאת לחילוץ אנשי השיירה. מפקדי הצבא הבריטי דחו את הפניות להתערב, בטענה שהדרך ממוקשת ובטענה שלא הודיעו להם על צאתה של השיירה מראש ואין הם אחראים לגורלה. לפני חצות הלילה, גברו היריות על הבית והערבים החלו לשרוף את המכוניות הקרובות אליו. הם התקרבו אל הבית אך נהדפו ברימוני יד.
הקרב נמשך גם לאורך היום שלמחרת, כאשר המאמצים לחילוץ הלכודים נמשכים. אחר הצהרים הגיעה משלחת הצבא הבריטי מירושלים. הטור הבריטי כלל 14 זחל"מים וחמש משאיות, שלפניהם מכונית משוריינת, ומאחוריהם שורת אמבולנסים של הצלב האדום. ז'אק דה רנייה מן הצלב האדום הבחין בדרך המוליכה אל הבית ב"גופות שרופות, שראשיהן ואברי המין שלהן רוצצו בקפידה".[2] הוחלט בין הסוכנות היהודית לבין התוקפים, בתיווך הבריטים, כי המשוריינים והנשק ימסרו לידי הערבים בתמורה לשחרורם של הלוחמים הנצורים. יש הטוענים[3] כי ההסכם לא כלל את הסגרת הנשק לידי הערבים אלא את מסירתו לבריטים והם היו אמורים להחזירו למפקדת "ההגנה" בירושלים. על פי גרסה זו הבריטים לא מילאו חלק זה בהסכם והעבירו את הנשק לידי הערבים. לפני שמסרו את נשקם הספיקו חלק מהלוחמים לחבל בו, על ידי השלכת הנוקרים לבור מים סמוך. לפחות חלק מן הנשק והרכב שנמסרו שימשו את הערבים בקרבות שלאחר קרב השיירה.
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוחמים הפצועים והגופות הועברו לירושלים בסיוע הבריטים. גופות ההרוגים נקברו בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בקרב נהרגו 15 לוחמים וכ-40 נפצעו. כמה עשרות מאנשי השיירה חזרו לגוש הנצור. לזרובבל הורביץ הוענק אות גיבור ישראל לאחר מותו, על פעילותו, אומץ לבו והקרבתו בקרב נבי-דניאל, והוא נמנה עם 12 גיבורי ישראל של מלחמת העצמאות. עיטור זה הומר בינואר 1970 – עת אישרה הכנסת את חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל – לעיטור הגבורה.
במרץ 1996, בעקבות חקירה של יחידת אית"ן, נמצא כי החלל הקבור כ"אלמוני" בקבורת חללי שיירת נבי דניאל הוא חיים פייבלוביץ, נהג אזרחי שגויס לשיירה. בעקבות החקירה הוחלפה המצבה לכזו הכוללת את שמו ופרטיו.[4]
לאחר הקרב נותקה לחלוטין הדרך היבשתית לגוש עציון משאר חלקי הארץ. מגיניו נלחמו עוד כשבעה שבועות עד שנהרגו או נכנעו, חלקם ביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948), יום לפני הכרזת העצמאות, וחלקם ביום הכרזת המדינה עצמו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, הוצאת "שרידות", עמ' 97–124, 1999
- צביקה דרור, הראל - הקרב על ירושלים הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין - ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות עמ' 94–100, הוצאת מערכות, 1986
- יונה גולני, מיומנו של נהג תש"ח, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1979
- אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021, עמודים 125-136.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרב כבד בדרך כפר עציון, דבר, 28 במרץ 1948
- אתר ההיסטוריה וההנצחה של גוש עציון - שיירת נבי דניאל
- אתר ההיסטוריה וההנצחה של גוש עציון- גלריית תמונות של שיירת נבי דניאל
- שיירת נבי דניאל, באתר הפלמ"ח
- מידע על שיירת נבי דניאל בקטלוג הספרייה הלאומית
- להציל את השיירה, באתר חיל האוויר הישראלי
- הדר בן-יהודה, אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30 במרץ 2017
- עופר אדרת, יעקב קרוצ'יק הניס את תוקפי שיירת נבי דניאל, באתר הארץ, 9 ביוני 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ השם "שיירת נבי דניאל" הוא טעות. מקום ההיתקלות היה כאמור ליד בריכות שלמה (כיום בפאתי מחנה הפליטים דהיישה) ולא בכפר נבי דניאל. מקור הטעות הוא באינפורמציה שנמסרה על ידי צבי זמיר ברשת הקשר.
- ^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 194.
- ^ גנזך המדינה-5773/1, מסמכי ליאו כהן.
- ^ תיאור החקירה לזיהוי האלמוני מבין חללי השיירה, באתר ענף איתור נעדרים בצה"ל (ארכיון)