שיא ימי הביניים

ביצורי אבן מרשימים כמו חומות, מבצרים וטירות היו אחד המאפיינים של ימי הביניים, בייחוד בעידן הפאודליזם.

תקופת שיא ימי הביניים היא תקופה בהיסטוריה של אירופה שנמשכה בין אמצע המאה ה-11 לאמצע המאה ה-13 (ויש המחשיבים גם את ראשית המאה ה-14 כחלק מתקופה זו). תקופה זו היא חלק מפרק זמן נרחב יותר המכונה ימי הביניים ובה נכללות גם התקופות ראשית ימי הביניים (טרם המאה ה-11) ושלהי ימי הביניים. המונח מתייחס לחקר ההיסטוריה של מערב ומרכז אירופה ויש לו משמעות מוגבלת בהקשר של ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית או של ארצות האסלאם. אין לו כלל משמעות בהקשר של היסטוריה של אזורים מרוחקים מאירופה ובייחוד כאלה שבתקופה זו לא חוו מגע משמעותי עם התרבות האירופית.

תקופת שיא ימי הביניים הייתה תקופת פריחה במערב ובמרכז אירופה, שבה האוכלוסייה גדלה במידה ניכרת והכלכלה שגשגה, בשילוב שכמוהו לא התקיים באירופה לאחר מכן עד המהפכה התעשייתית. בשל הריבוי הטבעי הגבוה בתקופה זו, שופרו אמצעי הייצור להעלאת התפוקה. לשם כך בוראו יערות, פותחו שדות בור ופותחו טריטוריות חדשות.

שיפור אמצעי הייצור תרם מצידו לפיתוח המסחר והכלכלה. שווקים חדשים נוצרו, שמילאו את קופות הערים. המסחר התפתח בעיקר בערי הסחר של איטליה (ונציה, ג'נובה ופיזה) ובארצות השפלה (שהיו בשלטונה של צרפת). המסחר התנהל במוצרי מותרות מיובאים (תבלינים, בשמים) ובתמורה ספקה אירופה עצים, עבדים סלאביים ושטיחי קיר מפלנדריה, בעיקר מברוז'. לשם המסחר חודשו לראשונה מטבעות זהב מאז תחילת ימי הביניים. המטבעות הראשונים נטבעו בפירנצה ולאחר מכן טבעו גם שאר ערי הסחר מטבעות כאלו. חלק מהערים היו ערי מדינה ואחרות נאבקו להשגת זכויות מיוחדות מהשלטון המרכזי.

מחוץ לערים מסוימות, הפיאודליזם היה נפוץ. במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. קוד האבירות, כפי שהיה ידוע בשלהי ימי הביניים, התפתח בתקופה זו. האיכרים היו ברובם המכריע אריסים, שחיו באחוזות, וחלקם היו נתונים לשעבוד מחמיר יותר ונחשבו לצמיתים.

בתקופה זו החלה הבנייה באבן להיות נפוצה והחליפה בהדרגה את הבנייה מעץ במבני ציבור כמו טירות וכנסיות. במאה ה-12 התפתחה האדריכלות הגותית שנהפכה למזוהה ביותר עם תקופה זו. קדמה לה אדריכלות רומנסקית.

תהליך של ניעות חברתית, שכמוהו לא נראה מאז העת העתיקה התחולל במקביל, והשפיע על המצב ברמה המקומית והחברתית הכללית.

כמו כן, תמה נדידת העמים ובראשית המאה ה-11 שככו הפלישות התכופות לאירופה המערבית והבוזזים התיישבו והתנצרו. הפלישה האחרונה שהייתה במאה ה-13 ונעשתה על ידי המונגולים פגעה בעיקר במזרחה ובמרכזה של היבשת ולא הגיעה למערבה.

בתחילת תקופה זו, התקיים מאבק האינווסטיטורה, מאבק בין הקוריה הרומאית והאפיפיורים לבין המלכים החילוניים של אירופה ובייחוד קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, בשאלת סמכות מינוי הבישופים (אינווסטיטורה). לאחר חתימת קונקורדט וורמס הסתיים למעשה מאבק האינווסטיטורה בניצחון האפיפיורות. מאבק זה הפך אותה לגורם החזק באירופה, ואת האפיפיור לשליט בלתי מעורער בממסד זה.

השפעתו בלטה במעורבותו במסעי הצלב. הם כוונו תחילה לארץ הקודש ובהמשך למקומות בהם הייתה אוכלוסייה שאינה נוצרית קתולית. חלקם היו אף כנגד אויבים אישיים של האפיפיורים ומלכים בעלי כוח. השימוש במונח "מסעי הצלב" המשיך עד המאה ה-16. קמו מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים שפעלו בארץ הקודש ובאירופה, כמו מסדר הטמפלרים בארץ ישראל והים התיכון, המסדר הטבטוני בצפון וחלק מלוחמי הרקונקיסטה בספרד.

מסע הצלב הראשון החל לאחר שאלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, פנה לאפיפיור אורבנוס השני. הקיסר ייצב את הקיסרות לאחר סופה של השושלת המקדונית וקרב מנזיקרט. היא שגשגה כלכלית ותרבותית במאה ה-12. סחר הים הביזנטי נפגע מערי המדינה מאיטליה. היא פוצלה ונפגעה קשות בעקבות מסע הצלב הרביעי.

לקראת סוף תקופה זו, נכנסו ארצות מערב ומרכז אירופה לתהליך של משבר והתדרדרות, שחלקו נבע ממגפות שהשתוללו ביבשת (ובייחוד "המוות השחור") וחלקו נבע ממלחמות.

כלי הנשק האופיינים לתקופה זו הם החרב, המגן, הרומח (רומח רגלים ורומח פרשים) והחנית. כן היו בשימוש גרזני קרב, פטיש קרב ואלות. כלי הירייה העיקריים והנפוצים ביותר היו חץ וקשת ורובה קשת (קשת מוצלבת). השריון הנפוץ ברוב תקופה זו היה שריון שרשראות ולקראת סופה שריון לוחות.