שחין (מחלה)

שחין היא מחלת עור המוזכרת במקרא, בין היתר כמכה השישית בעשר מכות מצרים. היא איננה מתייחסת למחלת עור ספציפית, כי אם למגוון מחלות עור דלקתיות המאוגדות תחת צורות שונות של שחין, כדוגמת: גרב, חרס, ילפת, חיכוך, חפפית, חזזית ועוד, ולפי חז"ל קיימים 24 מיני שחין. יש להפריד בין שחין המוזכר בחז"ל מצד אחד, כמו במקרא, הוא שם כללי לנגעים בעור אך מצד שני גם כשם ספציצפי למחלת הנסן שבטעות מייחסים אותה לצרעת.^[1]

מקור המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחין היא מלשון שחן, פירושו בארמית - חם, והוא מתייחס לחימום ושרפה^[2], מכאן גם המושג "שנה שחונה".

מחלת השחין דומה לצרעת ולכוויה על העור, אלא שהמחלה אינה נגרמת על ידי מקור אש, אלא בדלקת או גורם אחר כדוגמת חבלה חיצונית, מחלת עור ומחלה כללית. השחין מאופיין בנגעי בהרת על עור לא תקין ועובר שלושה שלבים:

מורדין - השלב הטרי והחריף של המחלה
צרבת השחין - שלב המגיע לאחר תחילת הריפוי עם הופעתו של גלד טרי
צלקת - שלב הריפוי הסופי

נגעי שחין נחשבים למטמאים רק במידה ובנוסף לנגעים מצטרפים אחד משני הסימנים הבאים:

שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי
הגדלתו של שטח הנגע

קיימת אי הסכמה באשר לשיוך הספציפי של המחלה; המדע^[2] מתייחס אליה כאל מחלה נמקית קשה ונרחבת שעלולה להביא לכריתת איברים, אך קיימות השערות שונות לזיהויה. הזיהוי הרווח ביותר היא מחלת הגרב, שבדומה לתיאור השחין היא מחלת עור דלקתית, שמתאפיינת בבועות דלקתיות מפרישות וקשקשי גלדים. עם זאת, גם מחלות העגבת, הצרעת, אבעבועות שחורות והגחלת מזוהים עם המחלה.

אזכורים מן המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד מכת השחין, המחלה מופיע בתנ"ך מספר פעמים בהקשרים שונים. מן האזכורים ניתן להסיק על אופייה וסממניה של המחלה.

השימוש במחובר ב"שחין פרח אבעבעת" מצביע על שחין שבסמוך אליו צומחות בועות.

"וְהָיָה לְאָבָק, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהָיָה עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת--בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקְחוּ אֶת-פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה, הַשָּׁמָיְמָה; וַיְהִי, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת, פֹּרֵחַ, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין: כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם"

— ספר שמות, פרק ט', פסוקים ט'–י"ב

בספר ויקרא קיים תיאור למצב השחין. במידה ובגופו של חולה השחין ישנה בהרה לבנה אדמדמה וממנה יוצאת שערה - הוא מוגדר על ידי הכהן כטמא.

"יח וּבָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בוֹ-בְעֹרוֹ שְׁחִין; וְנִרְפָּא. יט וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין, שְׂאֵת לְבָנָה, אוֹ בַהֶרֶת, לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת; וְנִרְאָה, אֶל-הַכֹּהֵן. כ וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָהּ, הָפַךְ לָבָן--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע-צָרַעַת הִוא, בַּשְּׁחִין פָּרָחָה."

— ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים י"ח–כ'

השטן מכה את איוב בשחין רע - שחין קשה במיוחד בכל חלקי גופו. העונש נעשה כדי לאלץ אותו לקלל את אלוהים. כשהוא מתחיל להתגרד הוא מתיישב בעפר מכיוון שהישיבה בעפר מקילה את מצבו הפיזי.

" ז וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵאֵת, פְּנֵי ה'; וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע, מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ. ח וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר. ט וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. י וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי--גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל; בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו"

— ספר איוב, פרק ב', פסוקים ז'–י'

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכי הטיפול בשחין מן המקורות הן: מריחת תאנים, משיחת שמן ותערובת זנגביל בעזרת נוצתו של אווז, חומץ יין, שמן זית, משחת זפת, ובגרד מטפלים בישיבה בעפר.

שחין מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך סוגי השחין ישנה התייחסות מובדלת ל"שחין מצרים"^[3], כאשר הוספת 'מצרים' מייחדת אותה ממחלות השחין האחרות ותוך כך מעלה אותה לרף גבוה במדרג החומרה שמייחסים למחלה. השימוש במונח "שחין מצרים" מהווה התכתבות עם מכות מצרים, ומטעין את המחלה עם זיהוי של השחין כעונש שניתן מן האל לאלו שעושים את הרע בעיניו.

בנוסף לבולטות החיצונית של המחלה, שפצעיה לא רק כואבים, כי אם נראים לעין, היא מדבקת ובכך היא דנה את החולים בה לחיות בנפרד משאר החברה, כך עונשם הוא לא המחלה בלבד - נוספת אליו ההגליה (לרוב זמנית) מהחברה.

מוכה שחין ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי היהדות, מי ששחין מצוי בגופו חייב להתגרש מאשתו, וזהו למעשה אחד מארבעת המקרים שנאמר עליהם בתלמוד בצורה מפורשת כי כופים בהם גט^[4]. זאת בין אם חלה האדם במחלה בטרם הנישואים ובין אם לאחריהם, וגם אם האישה מסכימה להישאר בנישואים. זאת למעט מצב בו בני הזוג מסכימים שלא לקיים חיי אישות ביניהם.