שואת יהודי סלובקיה
שואת יהודי סלובקיה הייתה הנישול, הגירוש השיטתי, והרצח ההמוני של יהודים בתוך המדינה הסלובקית, תחת חסותה גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה. מתוך 89,000 יהודים במדינה בשנת 1940, לפי הערכות, 69,000 נרצחו בשואה.
לאחר הסכם מינכן בספטמבר 1938, סלובקיה הכריזה באופן חד צדדי על האוטונומיה שלה בצ'כוסלובקיה, אך איבדה שטח משמעותי להונגריה בבוררות וינה הראשונה שנחתם בנובמבר אותה השנה. בשנה שלאחר מכן, תחת עידוד גרמני, לאחר פסק הדין של הלאומיות אתנית של מפלגת העם הסלובקית הכריזה על עצמאותה כצ'כוסלובקיה. תעמולה ממלכתית החלה להאשים את היהודים בהפסדים הטריטוריאליים. היהודים החלו להיות נתונים לאפליה והטרדות, כולל החרמת רכוש ועסקים. הדרת היהודים מהכלכלה ענייה את הקהילה, ועודדה את הממשלה לגייס אותם לעבודות כפייה.
בשנת 1941 ניהלה ממשלת סלובקיה משא ומתן עם גרמניה הנאצית לגירוש המוני של יהודים לפולין הכבושה על ידי גרמניה. בין מרץ לאוקטובר 1942, 58,000 יהודים גורשו אל מחנה הריכוז אושוויץ ולגנרלגוברנמן. רק כמה מאות שרדו עד סוף המלחמה. ממשלת סלובקיה ארגנה את ההובלות ושילמה 500 רייכסמארק לכל יהודי תמורת עלות היישוב מחדש לכאורה. רדיפת היהודים חודשה באוגוסט 1944, כאשר גרמניה פלשה לסלובקיה והפעילה את המרד הסלובקי. עוד 13,500 יהודים גורשו ומאות אלפים נרצחו בסלובקיה ידי חטיבות חירום של משמר הלינקה.
לאחר שחרורו על ידי הצבא האדום, ניצולים ניצבו בפני אנטישמיות מחודשת וקשיים להשיב את רכושם הגנוב, ורובם היגרו לאחר ההפיכה הקומוניסטית ב-1948.
שותפות הממשלה הסלובקית בשואה ממשיכה להיות שנויה במחלוקת על ידי הימין הקיצוני במדינה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני 1939 סלובקיה מעולם לא הייתה מדינה עצמאית, שטחה היה חלק מממלכת הונגריה במשך אלף שנה. שבע עשרה קהילות יהודיות מימי הביניים תועדו בשטח סלובקיה של ימינו, אך נוכחות יהודית משמעותית הסתיימה עם הגירושים בעקבות התבוסה ההונגרית בקרב מוהאץ' בשנת 1526. רבים מהיהודים היגרו במאות השבע עשרה ושמונה עשרה. יהודים ממוראביה התיישבו ממערב להרי הטטרה והיוו את יהדות אוברלנד, ואילו יהודים מגליציה התיישבו ממזרח להרים, והקימו קהילה נפרדת, יהדות אונטרלנד, בהשפעת החסידות. עקב הקרע ביהדות הונגריה, קהילות התפצלו באמצע המאה התשע-עשרה למספר פלגים שונים. לאחר האמנציפציה ליהודים, שהושלמה בשנת 1896, אימצו יהודים רבים את השפה והמנהגים ההונגריים על מנת להתקדם בחברה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, סלובקיה הפכה לחלק מהמדינה החדשה של צ'כוסלובקיה. יהודים התגוררו ב-227 קהילות (בשנת 1918) ואוכלוסייתם נאמדה בכ-135,918 (בשנת 1921). מהומות אנטי-יהודיות פרצו בעקבות הכרזת העצמאות (1918–1920), אם כי האלימות לא הייתה חמורה כמו באוקראינה או בפולין. לאומנים סלובקיים קישרו יהודים למדינת צ'כוסלובקיה והאשימו אותם בתמיכה בצ'כוסלובקיזם (אנ'). בשנות השלושים, השפל הגדול השפיע על אנשי עסקים יהודים וגם הגבירו את האנטישמיות הכלכלית. מפלגת ה-HSĽS ראתה בקבוצות מיעוטים כמו צ'כים, הונגרים, יהודים ורומנים כאחראיים להשפעה ההרסנית על האומה הסלובקית, והציג את האוטונומיה הסלובקית כפתרון לבעיות סלובקיה. המפלגה החלה להדגיש ולהגביר את האנטישמיות בסוף שנות השלושים לאחר הגעתם של פליטים יהודים רבים מאוסטריה בשנת 1938.
עליית האנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר הקמת סלובקיה כמדינה בשנת 1938, החלה הממשלה לפטר את עובדיה היהודים. הוועדה לפתרון בעיית היהודים הוקמה ב-23 בינואר 1939 על מנת לדון בחקיקה אנטי-יהודית. התקשורת בחסות המדינה הגדירה בדמוניזציה יהודים כ"אויבי המדינה" ושל האומה הסלובקית כולה. עסקים נשדדו, והתקפות פיזיות כנגד יהודים התרחשו באופן ספונטני וגם ביוזמת משמר הלינקה. בנאום הרדיו הראשון שלו לאחר הקמת מדינת סלובקיה בשנת 1939, הדגיש יוזף טיסו את רצונו "לפתור את שאלת היהודים". חקיקה אנטי-יהודית הייתה הצעד הקונקרטי היחיד שהבטיח. רדיפת היהודים הייתה מרכיב מרכזי במדיניות הפנים של המדינה. אמצעים מפלים השפיעו על כל היבטי החיים, ושימשו לבודד ולנשל יהודים עוד בטרם גירושם.
השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבין המדינות תחת השפעה או שליטה נאצית במלחמת העולם השנייה, סלובקיה הייתה בין הראשונות אשר ממנה גורשו יהודים למחנות ההשמדה. השלב המרכזי בגירוש יהודי סלובקיה החל ב-26 במרץ 1942 והסתיים ב-20 באוקטובר אותה שנה. בתקופה זו יצאו 57 משלוחים של רכבות ובהן קרוב ל-58,000 יהודים. 19 רכבות נשלחו ישירות למחנה הריכוז אושוויץ ויעד יתרת המשלוחים היו גטאות מחוז לובלין (אחד מהם היה בקונסקובולה). ארבעת מחנות השמדה פעלו בשנת 1942 במחוז לובלין, בהם מצאו מותם רוב יהודי סלובקיה אשר לא היו כשירים לעבודה: טרבלינקה, בלזץ, סוביבור ומאידנק.
בשנים 1943–1944 הייתה הפוגה במשלוח יהודים מסלובקיה למחנות ההשמדה. היהודים אשר עדיין בסלובקיה רוכזו בשלושה מחנות עבודה (סרד, ויהנה ונובאקי) בהם נהנו מחירות יחסית. במחנות אלה קיימו היהודים חיי קהילה ועבודה פוריים, פעלו בהם כ-130 בתי מלאכה אשר ייצרו מגוון מוצרי טקסטיל, צעצועים, רהיטים ומוצרים כימיים. אולם בלחץ שגריר הרייך בסלובקיה, הנס לודין,[1] על נשיא סלובקיה, הובטח לגרמניה כי במסגרת "פתרון בעיית היהודים" יועברו אף יהודים אלה למחנות ריכוז בפולין עד חודש אפריל 1944. גורמים שונים ובהם המרד הסלובקי עיכבו את הוצאות התוכנית לפועל. אולם עם דיכוי המרד רוכזו היהודים הנותרים במחנה סרד ומשם חודשו המשלוחים. חמשת המשלוחים הראשונים יצאו לאושוויץ ויתרתם יצאו לראוונסבריק, ברגן-בלזן, זקסנהאוזן ומשלוחים אחרונים לטרזיינשטט.
לאחר הפלישה הגרמנית נרצחו בתוך סלובקיה כ-4,000 איש, בעזרתם של משתפי פעולה מקומיים. כמחצית (2,000) מהקורבנות היו יהודים. קורבנות נוספים כללו פרטיזנים, תומכי המרד ורומנים. בין חודש אוקטובר 1944 ועד חודש מרץ 1945 נשלחו ממחנה סרד 13,500 יהודים אך רבים מהם נורו עוד קודם לכן. מעשה הטבח הקשה ביותר בזמן זה ידוע כמעשי הטבח בקרמניצ'קה ובנמצקה 743 אנשים הובאו להוצאתם להורג בקרמניצ'קה בסדרת מעשי טבח בין נובמבר למארס, על ידי איינזצגרופה H ו- POHG. הקורבנות כללו 280 נשים ו-99 ילדים, מחציתם היו יהודים. מאות בני אדם נרצחו בכפר הסמוך נמקה, שם נשרפו גופות הקורבנות לאחר שנורו. בית העלמין היהודי של זבולן שימש כאתר ההוצאה להורג ו-218 גופות נספרו במקום לאחר תום המלחמה.
מיעוט מבין יהודי סלובקיה הצליחו לברוח אל הפרטיזנים ביערות, והשתתפו באופן פעיל במחתרות השחרור הסלובקיות, וחלקם אף קיפחו את חייהם בלחימה על עצמאות מלאה לסלובקיה. היחידה הפרטיזנית הראשונה בהרי ויהורלאט (Vihorlat) במזרח סלובקיה נוסדה במרץ 1942, מנתה 25 חברים ובתוכם 18 יהודים. על פי הערכות שונות בחודש ספטמבר 1944 היו על אדמת סלובקיה כ-16,000 חברי מחתרות, מתוכם כ-1,600 יהודים. בקרבות המרד הסלובקי הלאומי נפלו 269 לוחמים יהודים (כ-17% מכלל הנופלים). 166 יהודים קיבלו אות הצטיינות מממשלת צ'כוסלובקיה על לחימתם בשורות הפרטיזנים.[2]
לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא האדום שלט בסלובקיה עד סוף אפריל 1945. בסביבות 69,000 יהודים, 77 אחוזים מהאוכלוסייה שלפני המלחמה, נרצחה בשואה. בנוסף ל-10,000 עד 11,000 יהודים סלובקים ששרדו את השואה, חזרו 9,000 יהודים שגורשו למחנות ריכוז או ברחו לחוץ לארץ, ו-10,000 יהודים שרדו בשטחים שסופחו להונגריה. בסוף 1945 חיו בסלובקיה 33,000 יהודים. ניצולים רבים איבדו את כל משפחותיהם, ושליש סבלו משחפת. אלה שגנבו רכוש יהודי לא היססו להשיבם, אך רבים הביעו התנגדות וניכסו גם רכוש גנוב. גם לאחר המלחמה המשיכו הופעות אנטישמיות מטרידות ובעיקר בספטמבר 1945 אז אירע פוגרום טופוצ'אני (אנ'). ההיסטוריון הפולני Cichopek-Gajraj העריך כי לפחות 36 יהודים נרצחו ויותר מ-100 נפצעו באלימות שלאחר המלחמה.
אוסקר ירמיהו נוימן שלאחר סיום המלחמה נבחר ליו"ר ארגון יהודי סלובקיה פעל להנצחת זכר הנספים על ידי נטיעת יער בהרי יהודה.
ממשלת צ'כוסלובקיה תמכה בציונות, והתעקשה להטמיע את היהודים לתוך התרבות הצ'כוסלובקית או להגר למדינת ישראל. לאחר המלחמה הקשתה צ'כוסלובקיה על היהודים לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלכה. לאחר הכרזת מדינת ישראל, היגרה רוב שארית הפליטה של יהודי סלובקיה למדינת ישראל. מספר הקהילות היהודיות ירד מהשיא של 126 לאחר המלחמה ל-25, ואילו האוכלוסייה היהודית ירדה ב-80 אחוזים. רק כמה אלפי יהודים נותרו בסוף 1949. היהודים שנותרו בסלובקיה, לאחר איחודה כחלק מצ'כוסלובקיה, בעת השלטון הקומוניסטי סבלו מגזרות אנטי-יהודיות וחלקם ניסו להגר מתוך הגוש הקומוניסטי. רבים מאלה שבחרו להישאר שינו את שמות המשפחה שלהם ונטשו את העשייה הדתית כדי להשתלב עם מעמד הביניים הסלובקי. בשנת 2019 נאמדת האוכלוסייה היהודית בין 2,000 ל-3,000 בלבד.
מספר היהודים מסלובקיה, וכן השטחים הסלובקיים שסופחו להונגריה, שנרצחו במהלך השואה נאמד בכ-100,000 נפש.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שטרן, גילה. תולדות השואה - סלובקיה. ירושלים : יד ושם, 2015.
- רינגוולד, דוד. להישיר מבט אל הסכנה: קורות נער יהודי בסלובקיה בימי השואה. ירושלים: יד ושם, 2017
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלבום תמונות דרכון של יהודי סלובקיה, באתר יד ושם
- יהודים מצילים יהודים בסלובקיה בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
- שואת יהודי סלובקיה באנציקלופדיה של השואה בוושינגטון
