שואת יהודי יוון
שואת יהודי יוון היא השואה שעברה על יהודי יוון, שהחלה עם כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית באפריל 1941, והסתיימה עם שחרור יוון באוקטובר 1944. ערב מלחמת העולם השנייה חיו ביוון כ-80,000 יהודים (כשני שלישים מהם בעיר סלוניקי), למעלה מ-60,000 מהם נרצחו בשואה.
השואה ביוון התקיימה בשתי תקופות עיקריות. התקופה הראשונה ממרץ עד אוגוסט 1943, בשטחים תחת שלטון בולגריה וגרמניה הנאצית, במהלכה גורשו ונרצחו רוב יהודי אזור תראקיה והעיר סלוניקי. בזמן זה האיטלקים התייחסו אל היהודים בשטחם בסובלנות, לפעמים בתמורה לעבודת כפייה ומיסים כבדים. מצב יתר יהודי יוון הורע כאשר פרשה איטליה מהמלחמה בספטמבר 1943, כשאת מקום האיטלקים תפסו הגרמנים. מסוף מרץ עד יולי 1944 גורשו להשמדה רבים מיהודי אתונה, יואנינה, לאריסה, כרתים, קורפו, ורודוס.
הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, המחתרת היוונית (אנ'), והיוונים המקומיים, סייעו להסתרתם והצלתם של יהודים רבים ביוון. חלק מיהודי יוון ברחו לאלבניה והצליחו להנצל שם בזכות המקומיים.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יהדות יוון, יוון במלחמת העולם השנייה
יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם, וראשיתה בתקופה ההלניסטית, ככל הנראה בראשית המאה ה-3 לפנה"ס. על פי סקר שנערך בנובמבר 1941, ביוון חיו באותה שנה 78,750 יהודים, מהם 55,000 בסלוניקי, 3,000 בקורפו, 3,000 בקוואלה, 3,000 ביאנינה, 2,500 באתונה.[2] 1,200 נוספים התגוררו בלאריסה, 900 בקסטוריה, 900 בוולוס, 500 בטריקלה, 400 בפלורינה ו-325 בכלקיס.
ב־28 באוקטובר 1940 תקפה איטליה הפשיסטית את יוון והחלה מלחמת איטליה–יוון. הצבא היווני הדף את הפלישה, הסב לאיטלקים אבדות רבות, ואף הצליח לכבוש חלקים מאלבניה, שנכבשה בשנת 1939 על ידי האיטלקים. מתקפה איטלקית נוספת, במרץ 1941, נהדפה אף היא. הישגי היוונים אל מול איטליה היו הניצחון הראשון ביבשה של מדינה כלשהי על כוחות מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. ב־6 באפריל 1941 החלה המערכה על יוון, בה גרמניה הנאצית תקפה יוון דרך הגבול עם יוגוסלביה (שהתנגדה למעבר דרך שטחה) ובולגריה (ששיתפה פעולה עם הגרמנים).
בשלב זה נשלח ליוון חיל סיוע בריטי של כ-60,000 חיילים שעזר בניסיון ההדיפה של המתקפה הגרמנית אך לא יותר. הצבא היווני מצא עצמו נלחם בשתי חזיתות, מצד אחד האיטלקים ומהצד השני הגרמנים. ב-27 באפריל נכנסו כוחות גרמניים לאתונה והושלם כיבוש רוב יוון בידי גרמניה הנאצית. הבריטים שנהדפו מיוון החזיקו באי כרתים. ב-20 במאי 1941 תקפו את כרתים צנחנים גרמנים, במסגרת מבצע מרקורי והצליחו לכבוש את האי. במהלך ששת חודשי הלחימה, הן מול הגרמנים והן מול האיטלקים, איבדו היוונים, מתוך כוח שכלל כ-235,000 חיילים, 15,700 הרוגים ונעדרים. בריטים רבים נפלו בשבי. מעל מאה אלף איטלקים מתו, נעדרו או נפצעו בצורה קשה. אבדות הגרמנים היו מעטות.[3] יוון נכבשה על ידי גרמניה, אך זכר הלחימה של הכוחות היוונים נשמר ביוון כמורשת של גבורה והתנגדות לתוקפנות, מורשת שנמשכה במקומות רבים ביוון גם בזמן הכיבוש.
הקהילה היהודית היוונית נרתמה למאמץ המלחמתי בהיותה חלק אורגני מהממלכה היוונית. 12,898 מבני הקהילה לחמו בחזית, מתוכם 343 בדרגות קצונה או תת-קצונה.[4] הקולונל היהודי מרדכי פריזיס בן העיר חלקידה פיקד על הכוח אשר הדף את האיטלקים בקרב מעבר קאלמה ב-5 בדצמבר 1940. פריזיס נהרג בקרב והוקמה אנדרטה לזכרו.[5] במהלך המלחמה נהרגו בקרבות 513 מבני הקהילה ונפצעו 3,743.[6]
יוון הכבושה חולקה לשלושה אזורי שליטה: גרמני, בולגרי ואיטלקי. הגרמנים החזיקו במרכז מקדוניה ובכלל זה בסלוניקי, באתונה, ברוב כרתים, וברצועה בקצה המזרחי של תרקיה היוונית. האיטלקים שלטו ברוב שטחה של יוון - באפירוס, באיים האיוניים שליד חופי מערב יוון ובמרכז יוון ודרומה, מקו פלטונה (Platona) דרומה. הבולגרים שלטו ברוב תרקיה וחלק ממקדוניה.
באזורי הממשל האיטלקי שרר רעב, שכן ממשלו הכושל של מוסוליני לא יכול היה לספק מזון לאוכלוסייה, ומאות אלפים נספו.[7] מלחמת גרילה נרחבת נפתחה באזורי הכיבוש, ועד לשחרור בספטמבר 1944 השיגה התנועה הצלחות, ושלטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. חיילים יוונים וספינות הצי היווני שהצליחו להימלט מהכיבוש הנאצי נלחמו לצד הבריטים בצפון אפריקה. תנועות השחרור הלאומיות שקמו ביוון היו מפולגות בין ימין ובין שמאל, דבר שהוביל בהמשך למלחמת האזרחים ביוון. תנועת המחתרת שקמה בשטחי הכיבוש דוכאה באכזריות.
השואה ביוון תחת השלטון הבולגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילות היהודים באזור תראקיה ובעיר קומוטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעוד לקהילה יהודית ספרדית בעיר קומוטיני ששוכנת בצפון מזרח יוון, בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה, קיים מראשית המאה ה-16. ב-1928 מנתה הקהילה 1,159 נפשות. בפרוץ מלחמת איטליה–יוון נטשו חלק מבני הקהילה את העיר מחמת הקרבות.[8]
באפריל 1941 נמסר השטח לחזקת ממלכת בולגריה, אשר הייתה בעלת בריתם של הגרמנים. ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה לגרמנים, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה הוארדארית אל מחנות ההשמדה.
ב-4 במרץ 1943, נערכה אקציה בעיר קומוטיני (יחד עם עוד מקומות בתרקיה) במסגרתה נעצרו 863 מבני הקהילה היהודית. קומוטיני היה היישוב הראשון בו נערכה האקציה הבולגרית וכל בני הקהילה שהתגוררו בעיר בעת האקציה נעצרו.[9] בשלב ראשון ריכזו השוטרים הבולגרים את היהודים במחסן הטבק המרכזי של העיר שכונה "בניין צ'לבורוב", הפשיטו אותם, ביצעו חיפוש גופני משפיל בכולם, בזזו את רכושם ואת חלקם הכו באגרופים, קתות רובים ושוטים.[10] למחרת היום ב 02:30 לפנות בוקר העמיסו השוטרים הבולגרים את יהודי העיר על רכבות משא פתוחות, אשר עשו דרכן באיטיות במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה.
הרכבות ביצעו חניית ביניים בעיר סימיטלי בבולגריה, רופא יהודי וקבוצת אחיות ניגשו לבדוק את הנוסעים. הרופא, ד"ר קונפינו יוסף תיאר את המראות: ”עיניהם היו נפוחות, הם היו קפואים, מורעבים, מיוסרים ומבוהלים מכדי לנהל שיחה. השוטרים הבולגרים היכו בהם בשוטיהם ללא הרף וללא סיבה, רק לשם שעשוע.”[11]
בהגיע הרכבות ליעדן נכלאו בני הקהילה במחסני טבק שהיו ריקים בעונה זו של השנה, מרביתם בעיר דופניצה ומקצתם בעיר בלגואבגרד.[12] כ-20 מבני הקהילה שוחררו בשל היותם בעלי אזרחות נוספת, בעיקר מטורקיה, ספרד ואיטליה. חיילי וקציני הצבא הבולגרי יוצאי מלחמת העולם הראשונה שהתגוררו בקומוטיני, שלחו מכתב תודה לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו ברכו אותו על "טיהור עירם מנגע היהדות".[13]
ב-19 במרץ, הועלו היהודים באכזריות על רכבות משא שנסעו לכוון העיר לום שעל גדת הדנובה והגיעו אליה למחרת היום. בנמל לום הועלו 4,219 יהודי תראקיה ובכלל זה בני קהילת קומוטיני על 4 מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה. עשרות מהמגורשים מתו במהלך הגירוש והפלגת המעבורות.[12][14] לפי חלק מהגרסאות מעבורת אחת טובעה על ידי הגרמנים ונוסעיה טבעו עימה.[15] נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו לרכבות משא לכוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה.[16] מרבית יהודי קומוטיני נרצחו ביום הגעתם למחנה טרבלינקה ורק 8 מהם שרדו את המחנה.[14]
קהילת יהודי קוואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1529 הגיעו יהודים מהונגריה לעיר קוואלה. בהמשך, היגרו לעיר יהודים ספרדים מסלוניקי ואדירנה וכן יהודים אשכנזים מאזור בולגריה. ב-1940 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-2,200 נפשות,[17][18]
באפריל 1941, הועבר אזור תראקיה ובכלל זה העיר קוואלה לחזקת ממלכת בולגריה. מיהודי העיר נמנעה אזרחות בולגרית, והוטל על אלכסנדר בלב, ראש הקומיסריון לענייני יהודים, לפתור את "בעיית היהודים". בראשית מרץ מנתה הקהילה היהודית בעיר 1,471 נפשות.[19]
ב-4 במרץ 1943, בשעה 04:00, נערכה אקציה בכל רחבי תראקיה ובכלל זה בעיר קוואלה. בשלב ראשון ריכזו השוטרים הבולגרים את היהודים במחסני טבק בעיר עצמה. לאחר מספר ימים הועמסו בני הקהילה על רכבות משא פתוחות שנסעו במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה.[15] מרבית היהודים רוכזו בעיר בלגואבגרד ומקצתם בעיר דופניצה.[12] ראש העיר קוואלה שיפליאב שלח מכתב תודה לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו כתב: "העיר קוואלה שוחררה מאלפיים פעילים של השוק השחור, מהשודדים הנצחיים של עמנו ואויבינו המושבעים".[20]
לאחר כשבועיים הועלו בני הקהילה על רכבות משא פתוחות שנסעו לכיוון העיר לום שעל גדת הדנובה, תוך שהחיילים הבולגרים מכים בהם בקתות רוביהם ומצליפים בהם בשוטיהם. עובדי הכפייה היהודים בני "בולגריה הישנה", אשר הועסקו בסלילת כבישים ומסילות ברזל לאורך תוואי נסיעת הרכבות, רצו אחר הקרונות והשליכו לעברם מזון ובגדים.[21] בנמל לום הועלו בני הקהילה על ארבע מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה, שאחת מהן כאמור טבעה או טובעה. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו על רכבות משא לכיוון העיר קטוביץ וממנה למחנה ההשמדה טרבלינקה. מעריכים שרק כ-20 מיהודי העיר ניצלו ממוות במחנות ההשמדה.[16]
ב-1948 התגוררו בקוואלה 42 יהודים, ב-1967 נמנו 47, ובשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר.[17] בפאתי העיר קיים בית עלמין יהודי אשר מתוחזק על ידי יוצאי הקהילה החיים בישראל ונציגי הקהילה היהודית ביוון. ב-2016 הוצבה בעיר אנדרטה לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה. באפריל 2017 נותצה האנדרטה ונגרם לה נזק רב.[22]
שואת יהודי סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יהדות סלוניקי
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילה הגדולה ביותר מכל קהילות יוון הייתה קהילת יהודי העיר סלוניקי. הקהילה הוקמה כבר בימי התקופה ההלניסטית, בשנת 140 לפנה"ס. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר, והקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". יהודי העיר פיתחו מאוד את הפעילות הכלכלית בה, ובכלל זה מסחר, תעשייה, בנקאות וכדומה. הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.[23]
הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 כילתה שרפה גדולה את הרובע היהודי. בזמן מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר הן בשל תוצאות השרפה של 1917 אשר הותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית, שחבריה פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות (פרעות קמפבל) ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודי בתי הספר היהודיים ועוד. ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בנוסף לקהילה הכללית של יהודים היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית דבר שסייע להם להנצל בהמשך.
גזירות על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – ז'אק אלבלא, ויטל חסון
התעללות פומבית ביהודי סלוניקי ב"שבת השחורה", יולי 1942
הגרמנים הנאצים כבשו את סלוניקי ב-9 באפריל 1941. לראש המנהל האזרחי בעיר התמנה מקס מרטן. כעבור יומיים סגר מרטן את העיתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו"). הוחרמו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה.[24]
ב-15 באפריל 1941 נאסרו כל חברי הקהילה היהודית ועוד קבוצה של נכבדים ואנשי ציבור. גל המעצרים הזה נמשך גם בימים שלאחר מכן. הגרמנים מינו את שבתאי (סאבי) שאלתיאל, מפקידי הקהילה לשעבר, לממונה על קהילת סלוניקי והקהילות הסמוכות. לשאלתיאל לא היו הכישורים הדרושים למלא את התפקיד המסובך שהוטל עליו, והוא מינה את ז'אק אלבלה כדי שיעזור לו כמתורגמן וכמדווח לגרמנים. בקהילה, שהייתה נתונה לפיקוח צמוד של הגסטאפו, נסגרו הארגונים ובתי הספר היהודיים, והוטלו עליה הוצאות כספיות כבדות למימון צורכי הגסטאפו. ב-29 באפריל נדרשו היהודים למסור את כל מקלטי הרדיו שברשותם; כמה ימים לאחר מכן נתפסו דירות בבעלות יהודית כדי לפנות מקום למגורי הגרמנים, אך יש לציין כי מצעדים כאלה סבלו גם התושבים הנוצריים של העיר.[25]
ב-17 במאי 1941, עצר הגסטפו את הרב הראשי של סלוניקי צבי קורץ שנשלח למחנה ריכוז ליד וינה.
ביוני 1941 בזז אלפרד רוזנברג את הארכיב היהודי בעיר, ושלח אלפי מסמכים לפרויקט שלו בפרנקפורט, המכון לחקר השאלה היהודית, במטרה לחקור את היהדות ואת חיי היהודים, כאשר אלה ייכחדו, במסגרת "בית הספר הגבוה לנציונל-סוציאליזם". בסוף ינואר 1942 הוחזר קורץ ממחנה הריכוז, וחזר לכהן כרב בעיר.
בדומה לקהילות עירוניות אחרות ביוון, היהודים בסלוניקי סבלו מרעב בחורף 42–1941. השלטון הנאצי לא ייחס כל חשיבות לכלכלת יוון או לייצור או חלוקת מזון במדינה. על פי הערכות, בתקופה זו מתו מרעב בעיר כ-60 יהודים ביום.[26]
עם זאת עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים.
ב-11 ביולי 1942 התרחשה "השבת השחורה" בסלוניקי. בשבת זו נצטוו כל היהודים בגילאי 19–45 להתייצב ב"כיכר החירות" בעיר. תחת איומי נשק, הועמדו כ־9,000 יהודים בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. לאחר מכן גויסו כ-7,000 מתוכם לעבודות כפייה.
כ-4000–7000 יהודים מסלוניקי נשלחו לסלול כבישים עבור הגרמנים, לאזור מוכה מלאריה. בתוך 10 שבועות מתו 12% מתוכם עקב תשישות ומחלות. קהילות סלוניקי ואתונה הצליחו לגייס 2 מיליארד דראכמות, מתוך סכום של 3.5 דרכמות, שהגרמנים ביקשו ככופר כדי לשחרר את עובדי הכפייה. הגרמנים הסכימו לשחרר את האסירים תמורת סכום זה, אבל דרשו בתמורה מהרשויות גם את שטחו של בית הקברות היהודי בסלוניקי, שהכיל בין 300 ל-500 אלף קברים, לשם פיתוח עירוני. המקום הפך במהירות למחצבה, ושוכנת בו אוניברסיטת סלוניקי ומבנים נוספים.
ב-11 בדצמבר 1942 מונה הרב קורץ למשרת ראש הקהילה (יודנראט), בשל תפקידו הדתי ובשל שליטתו בשפה הגרמנית. בנאום שנשא באותו הזמן בפני עובדי הקהילה, אמר שבגרמניה אין מחסור במזון, וכראיה לדבריו אמר: "מוטב שתסתכלו עלי, האין פני טובים אחרי שחזרתי ממחנה ריכוז בווינה?".[27]
השמדת יהדות סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינואר 1943 זימן אדולף אייכמן את עוזרו, איש האס דה דיטר ויסליצני, לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים.
ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי נירנברג בסלוניקי, על ידי ראש היודנראט והרב המקומי, ד"ר צבי קורץ: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.
הרב קורץ סבר שיש לציית לחוקים הגזע, מתוך תקווה כי אם היהודים יעמדו בהם, לא יאונה להם כל רע, והוא הטיף לכך.[28] הוא אמר לבני הקהילה, כי בגטאות העיר תוקם אוטונומיה מוניציפלית יהודית, ופעל יחד עם ועד הקהילה לכינון אוטונומיה זו. הוא העביר לידי האס דה רשימות של רכוש היהודים וחשבונות הבנק שלהם. כשהגיעה השמועה שהיהודים הולכים להישלח למחנות, החתים את בני הקהילה על התחייבות לשלם חצי מכל נכסיהם ככופר נפש, אך השלטון בברלין סרב.
במרץ 1943 הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ולהפקיד את התמורה בבנקים. כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. הרב צבי קורץ, עמד בראש הקהילה והקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.[24]
הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת "הברון הירש" היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. על "מחנה הברון הירש" פיקד השוטר היהודי ויטל חסון, שהיה ידוע באכזריותו הרבה.[29]
ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.
ב-14 במרץ כינס הרב קורץ את כל היהודים בבית הכנסת כדי לשלחם לקרקוב. הרב קורץ דרש בפני הנוכחים: "הקהילה הגדולה בקרקוב תדאג לכם, כל אחד מכם ימצא תעסוקה לפי טעמו, כישרונו, ידיעותיו וניסיונו בחיים".[28] ב-15 במרץ 1943 יצא[30] המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח.
עם התגברות השילוחים, גברה התסיסה כנגד קורץ בקרב היהודים הנשארים. לאחר שדיבר בכינוס של היהודים על כך שהברירה היחידה שנותרה היא להתאזר בסבלנות, ולקוות לעתיד טוב יותר בפולין, החל ההמון להתנפל עליו, עד שהשוטרים פינו אותו מהמקום. באפריל 1943, נפגש קורץ עם ראש ממשלת הבובות יואניס ראליס בבקשה להגלות את שארית יהודי סלוניקי לאחד האיים היווניים, ולא לפולין, ללא הועיל. כעונש על בקשתו, נעצר ב-10 באפריל והועבר משני תפקידיו.
המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים.
לפי הערכות בין 3000 ל-5,000 יהודים הצליחו לברוח מסלונקי, ומצאו מקלט זמני באזור הכיבוש האיטלקי. מחקר מטעם המוזיאון היהודי של יוון מצא כי 250 מיהודי העיר הצטרפו לתנועות המחתרת כמו Greek People's Liberation Army, National Liberation Front ויחידות של יוונים בצבא הבריטי.[31]
סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי. רוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948. הקהילה היא קהילה קטנה ומזדקנת. עיריית סלוניקי קבעה את יום 27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות.
ז'אק אלבלא עמד בראש המשטרה היהודית והיה ידוע באכזריותו. לאחר סיום המלחמה הוא נשפט ל-15 שנות מאסר.
יהודים בעלי אזרחות ספרדית או פורטוגזית[עריכת קוד מקור | עריכה]
היטלר רצה שפרנקו (הגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה, לכן הוא לא נגע לרעה ביהודים בעלי הגנה ספרדית, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מ-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב-4 בדצמבר 1944. 144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.
שואת יהודי יוון על ידי הגרמנים לאחר כניעת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאר שטחי יוון היו תחת שלטון איטלקי או חיו באיים שונים. איטליה סרבה לפגוע ביהודים היוונים בשטחה והדבר סייע ליהודים עד ספטמבר 1943. חלק מהיהודים בשטחי הכיבוש הגרמני ברחו לשטחי הכיבוש האיטלקי, לדוגמה כמה אלפי יהודים שברחו מסלוניקי לאתונה. חלקם הצליחו לברוח למדינות אחרות (כמו אלבניה). ב-8 בספטמבר 1943 נכנעו האיטלקים לבעלות הברית וכוחות גרמניה הנאצית השתלטו על אזור הכיבוש האיטלקי ביוון. ב-20 בספטמבר 1943 מונה יירגן שטרופ כאחראי לסיום השמדתם של יהודי יוון.
בסוף מרץ 1944 החל שלב נוסף בשואת יהודי יוון, כאשר כוחות גרמניה הנאצית החלו לרכז יהודים למחנות ריכוז ולבצע משלוחים למחנות השמדה. שלב זה נמשך עד יולי 1944. בשלב זה סייעו בני יוון ואחרים להצלת יהודים במקומות רבים. באוקטובר 1944 נסוג הצבא הגרמני משטחי יוון.
קהילת יהודי אתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני מלחמת העולם השנייה חיו באתונה, עיר הבירה, בין 3000 ל־4000 יהודים. אתונה נכללה בשטח הכיבוש האיטלקי ומצבם היה טוב בהרבה ממצב היהודים בשטח הגרמני, אולם הגסטפו הגרמני לא היסס לאסור מנהיגים יהודים ולהחרים את ארכיון הקהילה. הגרמנים תבעו מן האיטלקים למסור לידיהם את השליטה על יהודי העיר אולם האיטלקים סירבו לפגוע ביהודי העיר.[32]
בתקופת הרדיפות בסלוניקי נמלטו לעיר כ-5000 יהודים נוספים, רובם מסלוניקי וחלקם ממקומות אחרים.[33] העקורים הסלונקאים ניסו לספר ליהודי אתונה על המתרחש בסלוניקי אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות - יהודי אתונה הרגישו עצמם כיוונים וחשבו שלא יאונה להם כל רע. ב-8 בספטמבר 1943 נכנעו האיטלקים לבעלות הברית והוורמאכט השתלט על אזור הכיבוש האיטלקי כולל אתונה. שטרופ הורה לבני הקהילה להרשם כדי להשיג מקומות עבודה ותלושי מזון.
לאחר השתלטות הנאצים על אתונה, רב הקהילה, הרב אליהו ברזילי, נקרא אל הפקיד הממונה שעשה ניסיון לאלצו לשתף פעולה ולהקים יודנראט בראשותו. הרב ברזילי סירב, העביר את הידיעה לקהילה על תוכניותיהם של הנאצים, וקרא ליהודים להימלט על נפשם בכל דרך אפשרית כל עוד הדבר מעשי. הרב ברזילי עשה הסכם עם ארגון המחתרת היוונית, חזית השחרור הלאומית, לחלץ כל יהודי שירצה בכך, ולדאוג לכל מחסורו בהרים, מכספי הקהילה שנמסרו למחתרת לשם כך.[33] 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר. הרב עצמו נמלט מהעיר בעזרת המחתרת היוונית.[32]
ראש הכנסייה באתונה, הארכיבישוף דמסקינוס פעל בצורה נמרצת, תוך סיכון חייו, וקרא בפומבי להתנגד לגרוש היהודים. קריאתו השפיע על רבים ביוון. אנשים מתוך עיריית אתונה, ביניהם ראש העיר, פאנוס האלדזוס, ומפקד משטרת אתונה אנג'לוס אוורט סייעו ליהודים. אנגלוס אוורט הורה על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר תחת שמות נוצריים בהן צוין סעיף הדת של מחזיק התעודה כנוצרי, על כך זכה לתואר חסיד אומות העולם. על מעשים אלו קיבלו כמה וכמה מאנשי אתונה את אות ההוקרה "חסיד אומות העולם". כמו כן יוונים רבים, פשוטי עם ומהאליטה החברתית, החביאו יהודים בדירותיהם או במקומות מסתור בכפרים ובהרים.[33]
בתחילת אוקטובר 1943 ציווה הגנרל שטרופ על יהודי העיר להתייצב בבית הכנסת הגדול. בעקבות דבר זה החלה בריחה המונית לאסיה הקטנה, ומשם לארץ-ישראל.[32] ב-23 במרץ 1944 הורו הנאצים ליהודי העיר להתקבץ בבית כנסת בית שלום, בית הכנסת המרכזי בעיר, לשם חלוקת מצרכים לחג הפסח. מקצת מיהודי העיר הגיעו ונלכדו במקום על ידי הגסטפו. בין 700 ל-1,000 יהודים נשלחו למחנה הריכוז חיידרי ולמחרת היום נאסרו בני משפחותיהם והובלו אף הם למחנה. ב-2 באפריל 1944 גורשו 1,300 העצורים למחנה ההשמדה אושוויץ, אליו הגיעו ב-11 באפריל ונרצחו תוך ימים אחדים.[34]
בניגוד לרוב המקומות באירופה בהם הושמדו היהודים כליל, באתונה וסביבתה ניצלו יהודים רבים. ערב השואה חיו בה 3,500 יהודים, ובתום השואה, היו בה כ-5000 יהודים, כולל עקורים שהיגרו לעיר. בעקבות השואה הפכה אתונה למרכז העיקרי של יהודי יוון במקום סלוניקי.[33] בשנת 2010 נחנכה בעיר אנדרטת אתונה לשואה, לזכר יהודי יוון שנספו בשואה.
קהילת יהודי יואנינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיישבות היהודים ביואנינה, החלה כבר לאחר חורבן בית המקדש השני. הם דברו בניב רומניוטי המכונה יווניטיקה והיה להם נוסח תפילה משלהם. היהודים בעיר, ערב מלחמת העולם השנייה, מנו למעלה מ-2,000 איש ועסקו במלאכות שונות כמסחר ותעשייה זעירה בפרט תעשיית גבינה וכן מעט בעלי מקצועות חופשיים. רובם היו במצב כלכלי קשה והחיים היהודיים התרכזו בשתי שכונות קהילתיות שנוצרו סביב שני בתי הכנסת: הישן, בתוך חומות העיר העתיקה והחדש, מחוץ לחומות.
לאחר כיבוש יוון על ידי הגרמנים ב-1941 נמצאה יואנינה בשטח הכיבוש האיטלקי. האיטלקים התייחסו אל היהודים בסובלנות והחיים היהודיים נמשכו באין מפריע, בתמורה לכך שהקהילה נדרשה לממן את המאמץ המלחמתי על ידי עבודת כפייה ומיסים כבדים. המצב הורע כאשר פרשה איטליה מהמלחמה בספטמבר 1943 כשאת מקום האיטלקים תפסו הגרמנים. ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה ששם הייתה תחנת רכבת. בלריסה שהו היהודים כשבוע ואז הועלו על רכבת עם קרונות בקר והוסעו משך ימים רבים למרחק עד שב-11 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים. לאחר המלחמה שרדו כ-150 יהודים. כיום יש ביואנינה קהילה של פחות מ-50 יהודים. קיים בית כנסת אחד ששופץ, הוא סגור רוב ימות השנה ופתוח לתיירים ובימים הנוראים, שם מתקיימות תפילות בנוסח הרומניוטים. בבית הכנסת טבלות שיש ובהן חקוקים שמות הנספים.
קהילת יהודי לאריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדות להתיישבות יהודים בלאריסה היא מן הקדומות ביוון וסביר להניח שסוחרים יהודים הגיעו לעיר עוד בתקופה ההלניסטית במהלך המאה ה-4 לפנה"ס. בנימין מטודלה שעבר בעיר במהלך המאה ה-12 תיאר קהילה משגשגת בת מאות משפחות. בראשית המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בעיר ונפתח סניף של חובבי ציון. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 1,175 נפשות.[35]
העיר לאריסה הוחזקה בידי האיטלקים עד לכניעתם לבעלות הברית בספטמבר 1943, זמן בו הגרמנים השתלטו על העיר.[36]
השלטונות דרשו מרב הקהילה יצחק קסוטו את רשימות היהודים בעיר, אך הוא סרב. בגבור רדיפות היהודים הצליחו 900 מיהודי לאריסה להימלט לכפרים מבודדים, או לטורקיה ודרכה עלו לארץ ישראל. האוכלוסייה, הכנסייה והמחתרת היווניות סייעו ליהודים בהמלטות וחלקם אף הסתירו יהודים בבתיהם. ב-24 במרץ 1944 נעצרו 150 יהודים שנותרו בעיר ועוד 75 שהחליטו לחזור אליה ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.[36]
לאחר המלחמה חזרו חלק מהיהודים לעיר, אך בהדרגה היגרו לארצות הברית, מדינת ישראל ואתונה. ב-1948 מנתה אוכלוסיית הקהילה 626 נפשות. באמצע שנות ה-90 הוקמה בעיר אנדרטה לזכר קורבנות השואה ובראשית המאה ה-21 היא חוללה מספר פעמים בידי נאו נאצים מקומיים. ב-2008 התגוררה בעיר לאריסה קהילה בת 330 נפשות ולה בית כנסת, בית ספר יסודי יהודי ומוסדות קהילה.[35]
קהילת יהודי וולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשוני היהודים שהגיעו לעיר וולוס היו כנראה הרומניוטים, אם כי ישנם מקורות המציינים שיהודים ישבו במקום עוד מתקופת החשמונאים, עניין ההופך את קהילת וולוס לאחת הקהילות העתיקות ביוון. בנימין מטודלה שעבר דרך העיר במאה ה-12, ציין כי במקום מתגוררות 400 משפחות יהודיות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 882 נפשות.[37]
העיר וולוס הייתה חלק מחבל תסליה שנתון היה לשליטת האיטלקים.[36] באוקטובר 1943 לאחר כניעת איטליה, כניסת כוחות גרמניה הנאצית ותחילת רדיפות היהודים ארגן הרב משה שמעון פסח את בני קהילתו ושלחם ליישובים מבודדים. 746 מתוך 882 יהודי העיר נמלטו לכפרי הסביבה ההרריים והוסתרו בידי המקומיים. שאר 136 בני הקהילה נתפסו, נעצרו וב-25 במרץ 1944 שולחו ביחד עם יהודי העיר לאריסה אל מותם במחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ.[37] בין הנספים אשתו ושני בניו של רב הקהילה.[38]
דוגמה להצלת יהודים על ידי מקומיים הם בני הזוג מריה ואפוסטולוס ווליוטיס, אשר הצילו את משפחת חכים על ידי הסתרת בני המשפחה בבית אריזה שבבעלותם. הזוג ווליוטיס הוכרו בשנת 2016 כחסידי אומות העולם.[39]
קהילת יהודי רודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יהדות רודוס
יהדות רודוס הייתה קהילה יהודית עתיקה שהתפחתה ברודוס בעיקר מאז גירוש ספרד בשנת 1492. תחת השלטון העות'מאני זכתה הקהילה ליחס טוב עד לכיבוש האיטלקי ב-12 במאי 1912. ערב מלחמת העולם השנייה חיו ברודוס כ-6,000 יהודים. בעקבות השואה הקהילה הצטמצמה וכיום חיים באי כ-40 יהודים.
אחר הנהגת חוקי הגזע באיטליה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-4,000 מתוך 6,000 יהודי רודוס עזבו אותה. ב-24 ביולי 1944 הגרמנים ריכזו 1,673 מיהודי הקהילה בכיכר המרטירים שברובע היהודי לה ג'ודריה, הובלו לנמל העיר רודוס והועלו על מעבורות משא שהפליגו לכוון נמל פיראוס ממנו הובלו היהודים לחיידרי. בדרך אספו עימן כ-100 מבני קהילת קוס.7 יהודים מתו במהלך המסע מרודוס לנמל פיראוס. ב-1 באוגוסט הגיעו יהודי רודוס וקוס למחנה חיידרי ולאחר מספר שבועות שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחו בני הקהילה להוציא 151 מיהודי רודוס שניצלו.[40] הקונסול הטורקי סלאחטין אולקומן, הצליח להציל 42 יהודים, בטענה שהם אזרחים טורקים או בעלי זיקה לטורקיה. מששת בתי הכנסת שהיו בעיר רק בית הכנסת קהל שלום עומד היום על תילו.
קהילת יהודי קורפו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני המלחמה מנתה הקהילה היהודית באי קורפו 2,000 נפשות. קהילה זו הוכחדה כמעט לחלוטין ושרדו מתוכה כ-200 איש. באפריל 1941 נכבשה קורפו בידי צבא איטליה הפשיסטית. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכלל האוכלוסייה בקורפו, והתאפיינה במחסור וברעב. בעקבות סבלות התקופה ולאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים, התאחדו שתי הקהילות "היוונית" ו"האיטלקית". מאז התפללו כל היהודים בבית הכנסת של הגרקים, עד הגירוש הכללי מקורפו. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית וחיל המצב האיטלקי נסוג מהאי. בעקבות זאת, נכנסו כוחות נאצים אל האי. בתחילה יחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, ואחר כך אנשי האס אס, שתכננו להכחיד את הקהילה היהודית.
ב-9 ביוני 1944 גורשו כ-1,795 מיהודי קורפו על ידי המשטרה היוונית בפקודת השלטון הנאצי. בודדים מהם הצליחו לברוח אל הכפרים ושם הוסתרו על ידי ידידים.[41] מעצרם החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו וסגירתם במבצר המוכר בשמו "פרוריו". יהודי קורפו הוצאו באישון לילה מהמבצר ובסירות קטנות ואסדות הועברו לאתונה, ושם נכלאו בבית הסוהר העירוני, חיידרי. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כגון רודוס, הועלו כל היהודים על רכבת סגורה אשר הגיעה אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ב-30 ביוני 1944. כשני שלישים מהם, גברים נשים וטף, נשלחו מיד אל תאי הגזים. מעטים, רובם ככולם צעירים, שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות לגרמניה.
לפי אומדן כ-200 מיהודי קורפו הצליחו להתחמק מן הגרוש ולהישאר באי ובסביבתו, או לשרוד את מחנה ההשמדה. רובם הגיעו לארץ ישראל בטרם הקמת המדינה. כיום מתגוררים באי כ-70 יהודים בלבד כ-60 גרים בעיר קורפו עצמה, שריד לקהילה מפוארת.[42] מתוך ארבעה בתי כנסת שהיו באי קורפו רק אחד שרד את המלחמה וכיום הוא מוקד תיירותי נרחב והרבה יהודים באים לבקרו. בית הכנסת פעיל בימי התפילות והרחמים. קהילת קורפו שחרבה, מונצחת בבקעת הקהילות ב'יד ושם' בירושלים, ולזכרה, גם הוקמה מצבה בבית העלמין בחולון.
קהילת יהודי כרתים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סביר להניח שראשוני היהודים הגיעו לאי כרתים בשלהי המאה ה-3 לפנה"ס ממצרים. בראשית המאה ה-20 נותרה קהילה מאורגנת שבה 647 נפשות בעיר חאניה. ב-אפריל 1941, לאחר כיבוש ממלכת יוון בידי צבא גרמניה הנאצית, האי כרתים נכלל בשטח השליטה הגרמני. בראשית שנת 1944 מנתה הקהילה היהודית 284 נפשות. בסוף חודש מאי נעצרו 276 מיהודי כרתים והועלו יחד עם לוחמי מחתרת יוונים על הספינה "טאנאיס" שעשתה דרכה לנמל פיראוס. התכנון המקורי היה להעביר את בני הקהילה למחנה הריכוז חיידרי ומשם לגרשם לאושוויץ. בדרך לנמל פיראוס טובעה הספינה באמצעות שני טילי טורפדו שנורו ממשחתת בריטית, אשר מפקדיה סברו בטעות שהיא ספינת צי גרמנית. הספינה טבעה תוך כרבע שעה ועימה כל בני הקהילה.[43][44] שמונת היהודים שלא גורשו ניצלו מהשמדה וחלקם נותרו לגור באי עד סוף שנות ה-60. בימינו מתגוררת משפחה יהודית אחת בעיר חאניה, אשר פועלת לשיקום ותחזוקת בית הכנסת שבעיר.
קהילת יהודי קסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קסטוריה היא עיר בצפון יוון, בחבל מערב מקדוניה. יהדות קסטוריה התקיימה מן המאה ה-6 ועד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.
העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח.[45]
כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להימלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות.[46] ב-24 במרץ 1944 נערכה אקציה בעיר ובמהלכה נעצרו 763 מתוך 900 בני הקהילה היהודית. היהודים רוכזו בבניין "קיאזים ביי" ששימש כבית ספר לבנות וממוקם בסמוך למסגד. במהלך הימים הספורים בהם שהו יהודי הקהילה במעצר, סייעו התושבים המקומיים במזון ואמצעי חימום. החיילים הגרמנים הכו את העצורים, שדדו את רכושם ותועדו מעשי אונס רבים.[4]
יהודי קסטוריה הועלו על משאיות והועברו לעיר סלוניקי משם שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ (בירקנאו) ובו נרצחו מרביתם ימים ספורים לאחר הגעתם. מעריכים שכ-30 מקרב המגורשים ניצלו בתום המלחמה.[45][4] לאחר תום הכיבוש הנאצי חזר קומץ יהודים לעיר, בשנת 1948 נמנו בעיר 35 יהודים וב-1965 עמד מספרם על 22 נפשות. בראשית המאה ה-21 הוקמה בקסטוריה אנדרטה לזכר קורבנות השואה. בעיר מתגוררת משפחה יהודית אחת.[47] ניצולי הקהילה ובני משפחותיהם החיים בישראל מתכנסים אחת לשנה במושב צור משה, בבית הספר על שם הנדבן היהודי בכר רוסו בן קהילת קסטוריה ומנציחים את זכרה של הקהילה.[46]
קהילת יהודי טריקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשוני היהודים בעיר טריקלה בצפון מערב יוון בחבל תסליה, היו הרומניוטים אשר הגיעו אליה במהלך המאה ה-3. בתחילת המלחמה מנתה הקהילה היהודית במקום כ-500 נפשות. טריקלה נכללה באזור השליטה האיטלקי, עד ספטמבר 1943. לאחר המעבר לשלטון גרמני החלו רדיפות היהודים. בתקופה זו הצליחו 450 מיהודי טריקלה להימלט לכפרים מבודדים בהרים, או נמלטו לטורקיה ודרכה לארץ ישראל. האוכלוסייה, הכנסייה והמחתרת היווניות סייעו באופן פעיל בהמלטות והסתרת יהודי הקהילה. ב-25 במרץ 1944 הצליחו הנאצים לעצור 50 יהודים מקהילת טריקלה ולגרשם למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספו כולם. לאחר תום המלחמה היגרו בהדרגה ניצולי טריקלה לארצות הברית, אתונה ומדינת ישראל בה היו שותפים להקמת מושב נווה ימין.[48] ב-1946 מנתה הקהילה 267 נפשות וב-1967 צומצם מספרה לכדי 100 נפשות.[49] בראשית המאה ה-21 התגוררה בעיר קהילה יהודית קטנה בת 50 נפשות ולה בית כנסת אחד. בעיר קיים בית עלמין יהודי אשר חולל בשנת 2000 בידי קבוצת נאו-נאצים יוונים. בית העלמין שוקם, שופץ ומתוחזק בידי בני הקהילה.[49]
קהילת יהודי פלורינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפתיחת מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בעיר פלורינה בחבל מערב מקדוניה,400 נפשות.[8] ב-30 באפריל 1943 ריכזו הגרמנים 372 מקרב יהודי הקהילה בחצר בית הספר בעיר והעלו אותם על רכבות שעשו דרכן לסלוניקי. ידוע שמקצת מהיהודים נרצחו או נפטרו עוד בסלוניקי וחלקם הצליחו להימלט. בסלוניקי הועלו בני הקהילה על רכבת, (משלוח מספר 17), שעשתה דרכה אל מחנה ההשמדה אושוויץ אליו הגיעה באמצע מאי. אין תיעוד מדויק לגבי מספר בני הקהילה שהגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ, אך ידוע ש-295 מהם נרצחו במחנה ימים ספורים לאחר הגעתם. 28 יהודים שהסתייעו בתושבים מקומיים ואנשי מחתרת, הצליחו להימלט לאזורים ההרריים וניצלו מהגירוש,.[50][51] מקצת מיהודי העיר חזרו אליה לאחר המלחמה וב-1948 נמנו בעיר 64 יהודים, אשר היגרו בהדרגה לאתונה, ישראל, ארגנטינה וארצות הברית. בשנת 1958 התגוררו בעיר 7 יהודים.[8]
בראשית המאה ה-21 לא מתגוררים יהודים בעיר פלורינה ואין כל אזכור או הנצחה לאירועי מלחמת העולם השנייה. את שרידי בית העלמין היהודי ניתן היה לאתר עד אמצע שנות ה-80 ומניחים שהוא נהרס כחלק מפרויקט בינוי או סלילת כבישים מהירים באזור.[4]
קהילת יהודי כלקיס[עריכת קוד מקור | עריכה]
היהודים בעיר כלקיס, העיר הראשית של האי אֶבְיָה, נזכרים בספר קדמוניות היהודים של יוספוס פלביוס. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בכלקיס כ-325 יהודים, פלישת הגרמנים הובילה רבים מהם לברוח להרים. בעוד חלק הצליח לברוח לארץ ישראל דרך טורקיה ולהינצל, חלק מהם נתפסו ונשלחו בשנת 1944 למחנה ההשמדה אושוויץ. ב-1948 מנתה הקהילה כ-180 יהודים, ובשנת 1959 כ-122 נפש. כיום הקהילה מונה כ-20 משפחות.
יהודים יוונים במחנות ריכוז והשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחנה הריכוז חיידרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 2 בספטמבר 1943 עד 20 בספטמבר 1944 הפעילו הגרמנים את מחנה הריכוז חיידרי, ששכן בבסיס צבאי בעיירה חיידרי הסמוכה לאתונה. המחנה הופעל על ידי האס אס ובתקופת פעילותו היו עצורים בו 23,000 בני אדם, חלקם יהודים וחלקם שבויי מלחמה וחברי המחתרת היוונית. כ-2,000 בני אדם נרצחו במחנה עצמו ועוד 21,000 גורשו למחנות ההשמדה אושוויץ וברגן-בלזן. בממוצע שהו במחנה בין 2,000 ל-3,000 עצורים ברגע נתון.[52] העינויים הקשים שעברו האסירים וההוצאות להורג זיכו את המחנה בתואר "הבסטיליה של יוון".[53]
ב-28 בנובמבר מונה למפקד המתקן שטורמבאנפיהרר (רב-סרן באס אס) פאול רדומסקי, לאחר שהמחנה הועבר מידי הוורמאכט לידי האס אס.[54] רדומסקי, שנחשב אלים ואכזרי במיוחד אפילו בעיני חבריו לשורות האס אס, כיהן קודם לכן כמפקד מחנה הריכוז סִירֶץ שליד באבי יאר באוקראינה, ונודע גם שם באכזריותו כלפי עצירים: הוא נהג להכותם ואף להוציאם להורג ביריה מאקדחו האישי.[55] תחת פיקודו חולקו האסירים לקבוצות של 100 וביצעו במשמרות עבודות כפייה במחנה, כמו לחפור בורות ולכסותם, ללא תכלית מסוימת מלבד שבירת רוחם.[56]
ראשוני העצורים היהודים הגיעו למחנה חיידרי בדצמבר 1943 והם הושמו בבידוד במרתפו של בלוק מספר 3. בהדרגה יהודים נוספים הגיעו למחנה מרחבי האזור שנתון היה לשליטת האיטלקים וכן מרודוס וכרתים. עיקר היהודים הובאו למחנה בראשית שנת 1944 והוא שימש כמחנה מעבר לקראת גרושם למחנה ההשמדה אושוויץ. ב-23 במרץ 1944 נעצרו חלק מיהודי אתונה. לפי גרסה אחת מדובר ב-300 יהודים ולפי אחרת בין 700 ל-1,000 מבני הקהילה.[57] בהגיעם למחנה הופרדו הנשים מהגברים ונכלאו. למחרת צורפו אליהם בני משפחותיהם. מספר ימים מאוחר יותר הגיעו למחנה 614 יהודים שנעצרו בערים ארטא, פרבזה, אגריניון, יואנינה ופטרס, חלקם בעלי נתינויות זרות. מספר היהודים הכלואים במחנה הגיע לכדי 3,000 נפשות. ב-2 באפריל גורשו 1,300 יהודים מחיידרי למחנה ההשמדה אושוויץ. יהודים בעלי אזרחות טורקית ושווייצרית שוחררו. המגורשים הגיעו לאושוויץ ב-11 באפריל ונרצחו תוך ימים אחדים.
בראשית יוני הועברו למחנה כ-1,850 יהודים מהאיים היוניים, בעיקר מקורפו. ב-23 ביולי 1944 נעצרו 1,673 מיהודי רודוס, הובלו באוניות לפיראוס ממנו הובלו היהודים לחיידרי. בדרך אספו עימן כ-100 מבני קהילת קוס. ב-1 באוגוסט הגיעו יהודי רודוס וקוס למחנה חיידרי ולאחר מספר שבועות שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחו בני הקהילה להוציא כ-150 מיהודי רודוס שניצלו.[58]
ב-1980 נמצא באקראי במחנה ההשמדה אושוויץ, באתר קרמטוריום מספר 3, חלק ממכתב פרידה ביוונית, שהותיר יהודי אלמוני בן העיר אתונה אשר הוצב לתפקיד בזונדרקומנדו ונרצח במחנה:
” לקרובי, ידידי ומולדתי האהובה יוון לה הייתי אזרח נאמן כל חיי. גורשתי מאתונה לאושוויץ ב-2 באפריל 1944, לאחר שבמשך חודשים הייתי כלוא במחנה חיידרי ועברתי עינויים קשים, אך גם זכיתי לחבילות מזון מאישה טובת לב בשם ספארו אשר את חסדה אני נוצר גם ברגעים קשים אילו”.[59]
ב-20 בספטמבר 1944, לאחר שחרורה של יוון מעול הנאצים, שוחררו גם כ-2,000 עצורים שהיו כלואים עדיין במחנה.[60]
יהודי יוון באושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודי סלוניקי היו קבוצה מלוכדת ומיוחדת באשוויץ. הגאווה שהייתה חלק מתרבותם וכן רגש לכידות תרבותית והיאחזות בשפת הלאדינו והיוונית, העניקו לרבים מהם יכולת השרדות ארוכה במחנה.[61]
בונה, הסמוך לאושוויץ, היה בית החרושת של חברת "אי-ג'י פארבן", ושימש כמחנה עבודה בכפייה לאלפי אסירים מהמחנה. בנו אותו 200 יהודים מסלוניקי שהגיעו לאושוויץ במשלוח השמיני ובתום שנה מיום בנייתו כבר שהו בו כ-3,000 יהודים יוונים. פרימו לוי מספר על יהודי סלוניקי : "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית החרושת, הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים, הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".[61] היהודים היוונים נהגו לשיר, אף שהדיבור היה אסור בין האסירים, עודדו הגרמנים את שירתם. חגואל לאון מסלוניקי מעיד כי הם שינו את מילות השירים, והשתמשו בהם כדי להעלות את המוראל וכדי להעביר מסרים זה לזה.[61]
לוי מעיד כי היוונים במחנה היו הגרעין הלאומי המגובש ביותר ואף האנושי ביותר. חלקם הצליחו לשרוד במחנה זמן רב, הודות לתחבולות שלהם ובכוח הליכוד שלהם. הם תרמו מאוד לאופיו של המחנה ולהיווצרות הניב הבינלאומי שהיה בו.[61]
חלק מהנשים היווניות עבדו ב"מחנה קנדה", במיון הבגדים והחפצים של היהודים שהובאו במשלוחים. הנרייטה מולכו מסלוניקי מספרת כי כאשר הן מצאו כסף בין החפצים הם חילקו אותו ביניהן ושילמו לאנשים שהיו להם קשרים חיצוניים.[61]
אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, היה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס-אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". דוקטור ליאון קונקה ששימש כרופא בבית החולים של אושוויץ 3 נהג באופן דומה.[61]
היוונים במחנה תרמו חלק חשוב למרד של אנשי הזונדרקומנדו באשוויץ. זה היה המרד היחיד במחנה. לפי אחת הטענות אחד ממנהיגי המרד היה יוסף (פפו) ברוך, קצין בצבא היווני ביונינה. המרד אמנם נכשל אבל הביא לפיצוצה של משרפה 4, לשליחתם חיים לאש של מפקד הקאפו ושל חייל אס-אס, וכן להריגת חייל נוסף, הוא גילה את הוריו בחדר הגזים והחליט למרוד. יחד עם יוונים נוספים, שבויים רוסים והקאפו קמינסקי, ובעזרת ארבע נשים מבית החרושת לנשק שהגניבו להם דינמיט, תכנן את המרד.[61]
אחד מאסירי הזונדרקומנדו היוונים, המכונה אלכס, המזוהה לרוב בתור אלברטוס אררה (רב חובל בחיל הים היווני, פרטיזן). הצליח לצלם את תמונות הזונדרקומנדו אלו הן ארבע תמונות מטושטשות שצולמו בחשאי באוגוסט 1944 בתוך מחנה הריכוז אושוויץ, התיעוד המצולם היחיד לגבי ההשמדה עצמה בתאי הגזים.
ציר זמן של שואת יהודי יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1940-41
- אוגוסט 1940 - תחילת המתקפה של איטליה הפשיסטית על יוון.
- אפריל 1941 - כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית ובנות בריתה איטליה ובולגריה.
- 1942
- 11 ביוני 1942 - התעללות פומבית ביהודי סלוניקי, שנמצאת תחת שלטון גרמניה הנאצים.
- 1943
- 6 בפברואר 1943 - הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר מגיעים עם צוות מצומצם לסלוניקי כדי לתכנן ולבצע את השמדת יהודי העיר.
- 15 בפברואר 1943 - פרסום חוקי הגזע בסלוניקי
- 4 במרץ 1943 - יהודי הערים קומוטיני, קוואלה וישובים אחרים באזור תראקיה נעצרים על ידי שוטרים בולגרים ובהמשך משולחים להשמדה לטרבלינקה.
- 15 במרץ 1943 - משלוח ראשון של יהודים מסלוניקי יוצא להשמדה מסלוניקי. הנאצים מבצעים מבצע הטעיה, נאמר ליהודים שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב בפולין.
- 23 במרץ 1943 - הארכיבישוף דמסקינוס כותב מכתב פומבי נגד גרוש היהודים לפולין.
- 10 באוגוסט 1943 - משלוח אחרון של יהודים מסלוניקי נשלח להשמדה, ה-19 במספר. כמעט כל יהדות סלוניקי נספתה. כמה אלפי יהודים מסלוניקי נמלטים לאתונה ולמקומות אחרים.
- 8 בספטמבר 1943 - עד לשלב זה רוב שטחה של יוון היה תחת שלטון איטליה הפשיסטית, שלא פעלה ביוון נגד יהודים. בתאריך זה נכנעה איטליה הפשיסטית לבעלות הברית. הוורמאכט משתלט על אזור הכיבוש האיטלקי.
- 20 בספטמבר 1943 - מינוי הגרמני הנאצי יירגן שטרופ כאחראי לסיום השמדת יהודי יוון.
- 1944
- 23 במרץ 1944- בין 700 ל-1000 מיהודי אתונה נתפסים על ידי הגסטפו, נשלחים למחנה הריכוז חיידרי, משם הם נשלחים בהמשך להשמדה. (רוב יהודי העיר הססתרו בעיר וסביבתה)
- 24 במרץ 1944 - גרוש חלק מיהודי לאריסה להשמדה (רוב יהודי העיר הסתתרו), גרוש יהודי קסטוריה להשמדה.
- 25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) - גרוש יהודי יואנינה למסע שבסופו הושמדו רובם. באותו יום נשלחו גם יהודי קהילת יהודי וולוס, יהודי טריקלה אל מסע השמדה.
- אפריל 1944 - גרוש כאלף יהודים מאתונה שהיו במחנה הריכוז חיידרי להשמדה.
- 30 באפריל 1943 - גרוש יהודי פלרוניה להשמדה.
- סוף מאי 1944 - גרוש כ 270 יהודי קהילת כרתים, ומותם עקב טביעת הספינה בה שטו.
- 9 ביוני 1944 גרוש להשמדה של כ-1800 מיהודי קורפו.
- 24 ביולי 1944 גרוש כ-1700 מיהודי הקהילה רודוס להשמדה.
- 12 באוקטובר 1944 - נסיגת הכוחות הנאצים מיוון.
מספר הקורבנות והניצולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסך הכל נרצחו במהלך השואה כ-60,000 מיהודי יוון, כ-80% מהיהודים שהיו בה לפני המלחמה.[62]
מספרם הכולל של הניצולים שנמצאו ביוון מייד לאחר המלחמה נאמד בכ-10,000 איש, רובם התרכזו באתונה, סלוניקי ולריסה. בינואר 1945 נספרו באתונה 4,985 יהודים ובסלוניקי כ-2,000 יהודים.[2] רבים מהניצולים היגרו לאחר מכן לארץ ישראל ומיעוט מהם לארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
סיוע של יוונים ואחרים ליהודים וחסידי אומות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ב-1943, עם התחלת גירוש היהודים להשמדה, פרסם הארכיבישוף דמסקינוס מכתב פומבי בגנות הנאצים ומדיניותם נגד היהודים.[63] בעקבות השמדת הקהילה היהודית בסלוניקי קרא הארכיבישוף לאזרחי יוון ולאנשי הכנסייה לפעול להצלת יהודי יוון הנותרים.[64] דמסקינוס פרסם את המכתב אף שמפקד האס אס ביוון יירגן שטרופ איים עליו שאם יעשה כן יוצא להורג על ידי כיתת יורים. התשובה לאיומו של שטרופ המיוחסת לדמסקינוס הייתה צינית: "על פי מסורת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ההגמונים שלנו נתלים, ולא נורים. אנא כבד מסורת זו." הארכיבישוף רתם את הכנסייה האורתודוקסית היוונית למען הצלת יהודי אתונה וסביבתה ועודד את גופי הממשל ותנועות ההתנגדות לעשות כן. על פועלו זה, הוענק לארכיבישוף דמסקינוס אות "חסיד אומות העולם".[65]
- בסוף שנת 1943, עם כניסת הכוחות הנאציים לאתונה, הורה אנגלוס אוורט מפקד משטרת אתונה, על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר תחת שמות נוצריים בהן צוין סעיף הדת של מחזיק התעודה כנוצרי. בכך תרם להצלת יהודים רבים מקהילת העיר. על מעשיו אלו הוקירה אותו מדינת ישראל והוענק לו בשנת 1969 אות "חסיד אומות העולם" מטעם מכון "יד ושם".[66] אנגלוס העיד על עצמו כי שאב את ההשראה[67] לפעולותיו מדבריו ומעשיו של הארכיבישוף דמסקינוס. 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר.
- 900 מיהודי לאריסה הצליחו להימלט לכפרים מבודדים, או לטורקיה ודרכה עלו לארץ ישראל. האוכלוסייה, הכנסייה והמחתרת היווניות סייעו ליהודים בהמלטות וחלקם אף הסתירו יהודים בבתיהם.
- 746 מתוך 882 יהודי וולוס נמלטו לכפרי הסביבה ההרריים והוסתרו בידי המקומיים. דוגמה לכך הם בני הזוג מריה ואפוסטולוס ווליוטיס, שהוכרו בשנת 2016 כחסידי אומות העולם.[39]
- בספטמבר 1943 כבשה גרמניה הנאצית את האי היווני זקינתוס. בחסות הפרטיזנים היוונים, התפזרו היהודים, כ 300 במספר, ברחבי האי. מפקד האי מטעם הנאצים, הקולונל ליט, הורה לאסוף את כל יהודי האי ולהעבירם להשמדה. לצורך כך העביר ליט לראש עיריית זקינטוס, לוקאס קארר פקודה בה ציווה לרשום את שמות היהודים וכתובתם. ראש העיר התייעץ בארכיבישוף של האי כריסוסטומוס דמטריו ויחד החליטו למסור למפקד האי דף בו היו רשומים שני שמות: הראשון היה שמו של הארכיבישוף והשני שמו של ראש העיר. לשאלת המפקד ענו השניים "אנו היהודים הראשונים באי, אם ברצונך לקחת את היהודים שלנו אנו הולכים אתם". לפי דבריו של כריסוסטומוס, הארכיבישוף דמסקינוס היווה עבורו דוגמה. מפקד האי ויתר על הפעולה וכך, פרט לשלושים איש שמתו ברעב, ניצלו היהודים בזקינתוס. בשנת 1978 הוענק לכריסוסטומוס דמטריו וללוקאס קארר אות חסיד אומות העולם.[68]
- ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס סייע ליהודים. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להימלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות.
- חסידי אומות עולם מיוון כוללים את אליס, נסיכת באטנברג, שהחביאה באתונה את האלמנה היהודייה רחל כהן יחד עם שניים מחמשת ילדיה. על כך קיבלה בשנת 1994, 24 שנים לאחר מותה, את התואר חסידת אומות עולם מיד ושם. פהקיואס דמטריוס היה עורך דין שהציל משפחה יהודית באתונה. במרץ 1944, החלה סופיה קריטיקו להחביא את דוד קזנסקיואת שלושת ילדיו בביתה למרות עונש המוות שלו היה צפוי כל מי שהחביא יהודים או סייע להם.
- נכון לשנת 2018, מוסד יד ושם מנה 347 חסידי אומות עולם שמוצאם מיוון.[69]
בנוסף ליוונים, פעלו אנשים נוספים להצלת יהודים שחיו ביוון:
- ביולי 1944 הצליח הקונסול הטורקי ברודוס סלאחטין אולקומן, להציל 42 יהודים, בטענה שהם אזרחים טורקים או בעלי זיקה לטורקיה. הגרמנים סימנו את אולקומן כאויבם, והפציצו את הקונסוליה הטורקית ברודוס. בהפצצה נהרגה אשתו ההרה. אולקומן הוכרז כחסיד אומות העולם בשנת 1990 והוא מופיע על בול של דואר ישראל המוקדש לחסידי אומות העולם.
- סבסטיאן רומרו רדיגאלס היה דיפלומט ספרדי, משפטן בהכשרתו, שבמסגרת שרותו בימי השואה ביוון, הציל כ-500 יהודים, רובם אזרחי ספרד, תוך כדי מאבק עיקש מול השלטונות הנאצים וממשלת ארצו בימי הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו שליט ספרד הפשיסטית. הוא הצליח לשחרר כ 350 יהודים עם אזרחות ספרדית מסלוניקי, ולהעביר אותם לישראל דרך מרוקו ומצרים. 144 היהודים נוספים הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב 2014 הוכר רומרו רדיגאלס כחסיד אומות העולם בטקס שהתקיים בגן חסידי אומות העולם ביד ושם, בין השאר בנוכחתם של נכדתו ושל שגריר ספרד בישראל.[70][71]
- במהלך המלחמה, כמעט 2,000 יהודים, בעיקר מיוגוסלביה ומיוון, מצאו מקלט באלבניה השכנה. רוב היהודים האלה ניצלו, האלבנים הצילו את היהודים על ידי הסתרתם בכפרים ההרריים והעברתם לנמלי הים האדריאטיים, שמהם ברחו לאיטליה. יהודים אחרים הצטרפו לתנועות התנגדות ברחבי אלבניה.
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודי סלוניקי באושוויץ נזכרים בספרו של פרימו לוי, הזהו אדם.
אחד הפרקים בספר מר מאני של אברהם ב. יהושע עוסק בחייל נאצי בכרתים שפוגש משפחה יהודית בזמן כיבוש האי. הסופרת מיכל שלו מספרת את סיפור הצלתם של יהודי האי זקינתוס בספרה רחמים.
הזמר יהודה פוליקר הוא בנם של זוג ניצולי שואה יוצאי העיר סלוניקי. ב-1988 הוציא פוליקר יחד עם יעקב גלעד את התקליט אפר ואבק שעסק בנושא השואה וזכרה. הסרט בגלל המלחמה ההיא עוקב אחר הפקת התקליט ומעמת את האמנים, בני הדור השני לשואה, עם הוריהם וסיפוריהם. הסרט מציג את דרכי ההתמודדות השונות של שני הדורות. הוא כולל שיחות של יהודה פוליקר עם אביו, ז'אקו פוליקר, שנולד בסלוניקי ואיבד את כל משפחתו באושוויץ.
הסרט ניצחון הרוח הוא שיצא בשנת 1989 על פי סיפור חייו של המתאגרף מסלוניקי שלמה ארוך, ששרד את השואה על ידי השתתפות כפויה בקרבות שארגנו קצינים נאצים, במחנה הריכוז אושוויץ. הסרט יום ראשון מעונן הוא סרט דרמה יווני של הבמאי מנוסוס מנוסאקיס שיצא לאור בשנת 2015. הסרט מתבסס על ספר בשם זהה של ג'ורג' סקמפרדוניס. עלילת הסרט מתרחשת בסלוניקי תחת הכיבוש הנאצי. במרכז הסרט עומדים סיפורם של ג'ורג' הנוצרי ואסטריאה היהודיה והוא מתאר גם את הרדיפה, ההתעללות ושליחת היהודים בעיר למחנות ההשמדה ברכבת.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, 1965
- יהדות יוון בחורבנה: פרקי זכרונות, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תל אביב, 1988.
- ברכה ריבלין, השואה ביוון, בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך.
- יוסף בן, יהודי יוון בשואה ובהתנגדות, 1941-1944, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תל אביב, ה'תשמ"ה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוון, באתר יד ושם
- על יהודי יוון לאחר השואה, באתר יד ושם
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פאני חיים, האישה הצעירה הבוכייה מיואנינה, באתר יד ושם, 2021
- ^ 1 2 שואת יהודי יוון, אתר חב"ד יוון (ארכיון)
- ^ Lt. Col. E Bauer. The history of world war 2, Orbis, London, 1984, pp 155
- ^ 1 2 3 4 הקהילה היהודית ביוון, "שואת יהודי יוון", באתר www.kis.gr (באנגלית).
- ^ דף זיכרון לקולונל פריזיס
- ^ [1]
- ^ דניס מקסמית', מוסוליני, הוצאת עם עובד, 1984, עמ' 330
- ^ 1 2 3 הקהילה היהודית בקומוטיני, "סקירה היסטורית", באתר "הספרייה היהודית המקוונת" (באנגלית).
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 86
- ^ מיכאל בר-זוהר, עמוד 85.
- ^ מיכאל בר-זוהר, עמוד 90.
- ^ 1 2 3 משה מוסק, "כפשע בינם לבין המוות - יהודי בולגריה", באתר "יד ושם".
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 93.
- ^ 1 2 מיכאל בר-זוהר, עמודים 132-131.
- ^ 1 2 ריבייר טובה, "סיפור המשפחה שלי-קוואלה וקומוטיני", באתר מסעות יוון-בעקבות הקהילות היהודיות.
- ^ 1 2 נסים יושע, "השועל הבלקני – על חלקה של בולגריה בהשמדת יהודים", באתר "יד ושם".
- ^ 1 2 הקהילה היהודית בקוואלה, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
- ^ הקהילה היהודית בקוואלה, באתר חב"ד יוון (באנגלית).
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 86, בהתבסס על נתוני המעצרים שלוקטו ממשרד הפנים הבולגרי.
- ^ מיכאל בר-זוהר, עמודים 93-92.
- ^ תיאור שמסר בן הקהילה היהודית בפלובדיב שהועסק בעבודות כפייה באזור.
- ^ Holocaust memorials in Greece vandalized, באתר JTA 10 באפריל 2017.
- ^ שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי: בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית (1869 - 1936), ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, תשע"ד 2014, עמ' מבוא
- ^ 1 2 שאלוניקי - סלוניקי, בית התפוצות
- ^ אודות יהודי יוון בשואה, באתר lib.cet.ac.il
- ^ Yitschak Kerem, Le Monde sépharade, Volume I, p. 924–933
- ^ מולכו ונחמה, עמ' 59
- ^ 1 2 מולכו ונחמה, עמ' 70
- ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ בשביל הזיכרון: 80 שנה להשמדת יהדות סלוניקי | ישראל היום, באתר www.israelhayom.co.il
- ^ Jewish Museum of Thessaloniki: The Book, 2017
- ^ 1 2 3 אתונה, באתר בית התפוצות
- ^ 1 2 3 4 הדסה קלימן, קהילת אתונה, אתר "זכור", מכללה ירושלים
- ^ אודות יהודי יוון בשואה
- ^ 1 2 קהילת יהודי לאריסה, "סקירה היסטורית", באתר "הספרייה היהודית המקוונת" (באנגלית).
- ^ 1 2 3 יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "שואת יהודי יוון", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ 1 2 ירון אמיתי, יוון והאיים, הוצאת כתר, ירושלים, עמוד 246.
- ^ "אוסף הרב משה פסח", באתר יד יצחק בן-צבי.
- ^ 1 2 ביום שלישי יתקיים ביד ושם טקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבני הזוג אפוסטולוס ומריה ווליוטיס ז"ל מיוון, באתר יד ושם
- ^ קהילת יהודי רודוס "תקופת השואה", באתר המוזיאון היהודי ברודוס (באנגלית).
- ^ ניר (שוקו) כהן, הסוד של תושבי אריקוסה: להציל משפחה יהודית אחת, באתר ynet, 15 באפריל 2015
- ^ אנטישמיות ביוון: בית כנסת הוצת בקורפו, אתר רשות השידור, 19 באפריל 2011.
- ^ אריה דרזי, יהדות יוון, באתר "מסעות יוון" - בעקבות הקהילות היהודיות.
- ^ קהילת יהודי כרתים, סקירה היסטורית, באתר "עץ החיים - חאניה" (באנגלית).
- ^ 1 2 אודות השואה, "שואת יהודי יוון", באתר יד ושם.
- ^ 1 2 עולמות שחרבו-קהילות בשואה, "קהילת יהודי קסטוריה", באתר החברה קדישא.
- ^ הקהילות היהודיות ביוון, "קהילת יהודי קסטוריה", באתר המוזיאון האמריקני להנצחת השואה (באנגלית).
- ^ תקציר-יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "שואת יהודי יוון", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ 1 2 קהילת יהודי טריקלה, "סקירה היסטורית", באתר "הספרייה היהודית המקוונת" (באנגלית).
- ^ מישל צרפתי, "דף יזכור להנצחת קהילת פלורינה", באתר jewishgen.org (באנגלית).
- ^ תקציר-יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "שואת יהודי יוון", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ Mazower, Mark, Inside Hitler's Greece: The Experience of Occupation, 1941-44, Yale University Press, United States, 1995, pages 226-228.
- ^ Mazower, Mark, page 377.
- ^ .Mazower, Mark, page 229
- ^ Mazower, Mark, page 227.
- ^ ריאיון עם נינו ברזילי ניצול שואה, "תקופת המעצר במחנה הריכוז חיידרי", באתר "קולות מן השואה" (באנגלית).
- ^ יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "גירוש יהודי אתונה", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ קהילת יהודי רודוס, "תקופת השואה", באתר המוזיאון היהודי ברודוס (באנגלית).
- ^ קליינמן יהודית וראובן דפני, "מכתבי פרידה של קורבנות השואה", באתר יד ושם (באנגלית).
- ^ מחנה הריכוז חיידרי, "היהודים בחיידרי", באתר הרשות המקומית חיידרי (ביוונית).
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 לאה איני, "יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי | אש בדרכים שורפת, באתר הארץ, 8 באפריל 2010
- ^ גדעון רפאל בן מיכאל, יהדות יוון בשואה, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ (ארכיון)
- ^ http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Holocaust/greekbishop.html מכתבו של דמסקינוס (באנגלית)] באתר Jewish Virtual Library
- ^ הארכיבישוף דמסקינוס - קרן ראול ולנברג לחקר השואה.
- ^ פועלו של אוורט להצלת יהודים בתקופת השואה, באתר יד ושם (באנגלית)
- ^ אורט אנגלוס, מרכז המידע - יד ושם.
- ^ אסא כשר, האומץ לפרגן, מעריב, 06.01.1995.
- ^ LEORA GOLDBERG, The miraculous story of the Jews of Zakynthos, Jerusalem Post
- ^ רשימת חסידי אומות עולם שמוצאם מיוון (בשפה האנגלית), באתר יד ושם
- ^ מתוך אתר יד ושם
- ^ ידיעה באתר יד ושם
![[1]](https://abravanel.files.wordpress.com/2009/10/war-memorial_greek-jews.jpg){kind=link}