שבט שמעון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בול המוקדש לשבט שמעון

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.

ברכות לשבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת יעקב לבניו מובאת בפרשת ויחי שבסוף ספר בראשית (פרק מ"ט), ובה יעקב מוסר לבניו אסופת אמירות אישיות כאשר חש שמותו קרב. שמעון קיבל ברכה משותפת עם לוי. ”שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”.

ברכת משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה איננה כוללת ברכה לשמעון. לפי רש"י, משה סירב לברך את שבט שמעון בגלל מעשה זמרי, נשיא שבט שמעון, בפרשת השיטים, אולם רמז לשבט שמעון בברכת יהודה: "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה...".

השבט במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן משוערת של "פטדה" - Olivine (peridot)‎
דגל שמעון על פי המדרש

אבן החושן של השבט היא פִּטְדָה. רבינו בחיי[1] מזהה אותה עם פראשמ"א (ירקן) ומרקד"י. צבע שתיהן הוא ירוק, אלא שהראשונה היא לטושה - מבהיקה ונוצצת ואילו השנייה נופלת ממנה, הן בצבע הירוק והן ב"זיו אורה". האבן ניתנה לשבט שמעון מפני שהוריקו פניו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכל מי שחטאו משבט שמעון עם בנות מואב הוריקו פניהם. דרשו חז"ל שהיא סימן לעבירה הדרוקן: "ת"ר ג' מיני הדרוקן הן של עבירה עבה ושל רעב תפוח ושל כשפים דק"[2].

לפי המדרש, הדגל של שבט זה היה ציור של העיר שכם על רקע ירוק[3]. סמל זה ניתן לו בגלל קנאותו לדינה בת יעקב, ובגלל הנקמה אשר ערכו שמעון ולוי באנשי שכם שחטפוה.

החודש המקושר לשבט שמעון הוא אייר[4] או אב[5] או אלול[6].

נשיאי השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נשיאי שבטי ישראל

במפקד הראשון[7] מוזכר הנשיא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. ובמניין הנשיאים שחילקו את הארץ, בסוף ספר במדבר[8], שמואל בן עמיהוד.

המרגל שנשלח מטעם שבט שמעון, בין שנים עשר המרגלים שהלכו לתור את הארץ, היה שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי[9].

המסע במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט שמעון במחנה שבט ראובן, שהיה מדרום למשכן. היה שני במחנה זה.

  • במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש.
  • במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש.

המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה.

קנאותו של שבט שמעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל קנאותו הרבה לא קיבל שבט שמעון נחלה משל עצמו אלא בתוך שבט יהודה. כמו כן גם משה רבנו לא נתן להם ברכה אלא כללם בברכת יהודה.[דרוש מקור] על פי חז"ל שבט שמעון היו מלמדי תינוקות. אולי הסיבה לכך משום שבנחלתם המדברית קשה להיות חקלאי, המקצוע המרכזי באותם ימים.

קנאותו של שבט שמעון באה לידי ביטוי ברמיזת התורה לכך ששמעון הוא האחראי למכירת יוסף: (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: (ספר בראשית, פרק מ"ב)

הסיבה שיוסף אוסר דווקא את שמעון מעידה על איבה מיוחדת בין השניים, וכן רומזים לעובדה זו שלושת הפסוקים הקודמים בכך שהם חוזרים שלוש פעמים על השורש שׁמ"ע (בכל פסוק פעם אחת).[דרוש מקור: לפי איזה פרשן?]

וכן דברי המדרש בבראשית רבה:[10] "לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם מפני שהוא דחפו לבור".

קנאתם של בני שמעון נתקלת בקנאת בני לוי, לאחר חטא נשיא בית אב לשמעוני, זמרי בן סלוא. זמרי נהרג על ידי פנחס הכהן (מצאצאי לוי) שמקנא את קנאת ה'. מובן שמדובר בשני מקרים הפוכים. בשניהם יש התמקדות בסוגיית התבוללות ביושב הארץ. במקרה הראשון מגינים בני שמעון על אחותם, ובשני, דווקא נשיא משבטם הוא ראש לחוטאים.

אולי לאור מעשה זה, שבט שמעון, הוא השבט שמספרו פחת בסכום הגבוה ביותר במהלך מסע בני ישראל במדבר. במהלך 40 השנה לאחר חטא המרגלים איבדו בני שמעון 37,100 אנשים. ההסבר המסורתי לירידה הקיצונית במניין שבט שמעון הוא כי עיקר המגפה על חטא בעל פעור פגעה בשבט זה. אולי מפני שהם חנו בצד הקרוב למואבים, אולי מפני שהייתה להם חיבה יתרה כלפיהם, או מפני שמנהיגיהם עודדו אותם[11] [12].

רשימות היוחסין של השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על משפחותיו של השבט מעידות שלוש רשימות יוחסין, ואלו הן[13]:

א. רשימת יוחסין לפי: בראשית, מ"ו, י' וגם: שמות, ו', ט"ו

שמעון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ימואל
 
ימין
 
אהד
 
יכין
 
צחר
 
שאול בן הכנענית


ב. רשימת יוחסין לפי: במדבר, כ"ו, י"בי"ד

שמעון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נמואל
 
ימין
 
יכין
 
זרח
 
שאול


ג. רשימת יוחסין לפי: דברי הימים א', ד', כ"דכ"ז

שמעון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נמואל
 
ימין
 
יריב
 
זרח
 
שאול
 
 
שלם
 
 
מבשם
 
 
משמע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמואל
 
זכור
 
שמעי


רשימת היחס הראשונה משקפת את השלב הקדום יותר בתולדות השבט, לפני שנכחדו משפחות אֹהַד וְצֹחַר. שתי הרשימות הבאות משקפות שלבים מאוחרים יותר, ולפי הרשימה השלישית, משפחת שאול בן הכנענית (משפחה שהתערבבה בכנענים או משפחה כנענית שנבלעה בשמעון), היא החשובה במשפחות השבט. על משפחה זו נמנה שִׁמְעִי, שנאמר עליו: "וּלְשִׁמְעִי בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר, וּבָנוֹת שֵׁשׁ, וּלְאֶחָיו, אֵין בָּנִים רַבִּים" (דה"א ד כז). על קשרים בין משפחות שמעון למשפחות יהודה, אנו למדים מהשם יָמִין. איש בשם זה נמנה כבן שני לשמעון, ואפשר שיש לזהותו עם ימין בן רָם בכור יְרַחְמְאֵל (דברי הימים א', ב', כ"ז), שהיה משבטי הנגב שנמנה אחר-כך על שבט יהודה. את צֹחַר יש להשוות כנראה אל צֹחַר בן חֶלְאָה אשת אַשְׁחוּר שנמנה עם שבט יהודה (ברשימה השלישית). משפחת זֶרַח (בן רביעי לשמעון ברשימות השנייה והשלישית) היא כנראה אותה משפחה גדולה וחשובה שנמנתה גם על יהודה וגם על עשו (בראשית, ל"ו, י"ז, דברי הימים א', א', ל"ז). קשר נוסף לשבט יהודה היה באמצעות חַמּוּאֵל (מהרשימה השלישית) אשר נזכר בשם חָמוּל בן פֶרֶץ משבט יהודה (בראשית, מ"ו, י"ב, דברי הימים א', ב', ה'). ישיבתו של שבט שמעון בספר המדבר קשרה אותו גם אל שבטי ישמעאל, מכיוון שמִבְשָׂם ומִשְׁמָע (מהרשימה השלישית) נחשבו גם כבני ישמעאל.(בראשית, כ"ה, י"גי"ד). על קשרי חיתון של שמעון עם המדיינים, מעיד הסיפור על זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נשיא בית אב לשמעוני, וכָּזְבִּי בַת צוּר המדיינית בבַעַל פְּעוֹר (במדבר, כ"ה). מתברר כי שמעון הוא שבט מורכב מבחינה אתנית, ורוב קשרי המשפחה שלו היו עם משפחות יהודה, השבט שבתוכו נחל את נחלתו. אבל, מכיוון שישב באזור הספר הדרומי של ארץ-ישראל, התערבבו בו גם משפחות משכני ישראל.

נחלת השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלות שבטי ישראל
ערך מורחב – התנחלות השבטים

מהעדויות הארכאולוגיות נמצא שבראשית תקופת ההתנחלות, התרכזה רוב אוכלוסיית המתנחלים, באזור הר מנשה. באזור זה נדדו, ובהמשך גם התיישבו, משפחות ובתי אב שהיוו גרעינים לשמונה משבטי ישראל. מסלול נדודיהן כלל את עבר הירדן המזרחי, ספר המדבר של השומרון והעמקים המזרחיים. חלק עיקרי מהמתיישבים שנכנסו לכנען ממזרח, נקראו בשם בני יעקב, והם היוו את הבסיס ליצירתה של ברית שבטי ישראל. מקורם היה בצפון מסופוטמיה - חרן וארם נהרים, ובמאה ה-13 לפנה"ס היו שלבים ראשונים לכניסתם והתיישבותם בהר מנשה. במחצית השנייה של המאה ה-12 לפנה"ס ותחילת המאה ה-11 לפנה"ס, החל תהליך שילובם של הערים הכנעניות בהר מנשה: שכם, חפר ותרצה, והן הוכנסו לרשימות היוחסין של שבט מנשה, במעמד שווה למעמדם של "בני יעקב" המקוריים. בגלל הצפיפות הרבה של היישובים בהר מנשה, החלה תנועה של משפחות וגרעיני שבטים (בעיקר דרומה), וכך נוצרו התנחלויות של השבטים: אפרים, בנימין, יהודה, שמעון, לוי, יששכר ואשר[14].

שבט שמעון התיישב במיקום הדרומי ביותר מכל שבטי ישראל, באזור הנגב, בתוך נחלת שבט יהודה (יהושע י"ט א). נחלת השבט גבלה בצפון בנחלת שבט יהודה והשבט המקביל לו מעבר הירדן המזרחי הוא שבט ראובן שהתיישב במיקום הדרומי ביותר מזרחית לירדן, מצידו השני של ים המלח. נחלתו כללה מספר ערים, בהן: באר שבע, עתר, בית המרכבות, חצר שועל, רמון ועשן.

בהמשך, בתקופה שלאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, ככל הנראה שבט שמעון נטמע בתוך שבט יהודה. אולם עוד בימי חזקיה שבט שמעון היה עצמאי במידה מסוימת ואנשיו אף הלכו לכבוש נחלה במבוא גדר (כנראה אזור הערבה), ולהכרית עמלקים בהר שעיר[15].

מפה של שבט שמעון משנת 1658

למעשה, אין במקרא תיאור מדויק של נחלת שבט שמעון וגבולותיה, אלא רק רשימה של הערים המתייחסות לשבט[16]. רשימה זו מופיעה פעמיים: פעם אחת ביהושע, י"ט, א'ט', תוך כדי תיאור נחלת השבטים, ופעם שנייה בדברי הימים א', ד', כ"חל"ב, בסמוך לרשימת היוחסין של שמעון. כמו כן, מוצאים את רשימת ערי שמעון פעם נוספת, בתיאור מחוז הנגב של שבט יהודה ביהושע, ט"ו, כ"ול"ב. לדעת כמה חוקרים (אולברייט ואחרים), שלוש הרשימות הן בעיקר שלושה נוסחים של רשימה אחת, והשינויים שביניהם נובעים מטעויות סופרים. אבל יש כמה שינויים, שאינם מסתברים כטעויות סופרים, ונראה כי שלוש הרשימות משקפות שלושה שלבים בתולדות השבט ונחלתו. הקדומה ביותר היא כנראה רשימת ערי שמעון עד מלכות דוד (דברי הימים א', ד', כ"חל"ג). רשימת הערים מיהושע, י"ט, א'ט', שייכת כנראה לתקופת התרחבות הממלכה בימי דוד או מחציתם הראשונה של ימי שלמה, שאז בני השבט התפשטו מערבה והגיעו עד שָׁרוּחֶן. בשתי רשימות אלו עדיין יש קיום עצמאי לנחלת שמעון; אבל הרשימה השלישית ביהושע, ט"ו, כ'ל"ב שמבליעה את ערי שמעון בתוך נחלת יהודה, משקפת כנראה את ימי רחבעם, אחרי מסע שישק. קביעה זו מסתמכת על כך שהעיר שרוחן נהרסה במסע שישק, ולכן היא חסרה ברשימה, וכמו כן, נחלת שמעון התבטלה מבחינה מנהלית וערי שמעון נכללו בתוך מחוז הנגב של ממלכת יהודה, במהלך ארגון הממלכה וחלוקתה למחוזות אחרי פילוג הממלכה והתאוששותה ממסע שישק. העלמות עצמאותה של נחלת שמעון משתקפת בקריאת אזור ישיבתם בשם נגב יהודה (שמואל א', כ"ז, י', שמואל ב', כ"ד, ז'). שלבים אלו בתולדות השבט, משתקפים כנראה בברכת יעקב ובברכת משה. ב"ברכת יעקב" נרמז מצבם של שבטי שמעון ולוי, בדברים: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" בראשית, מ"ט, ז'; ואילו בשלב מאוחר יותר המתבטא ב"ברכת משה" דברים, ל"ג, לוי הוא שבט של כהנים (ללא נחלה שבטית), ואילו שמעון לא נמנה בכלל בין השבטים.

טבלת השוואה בין שלוש רשימות ערי שבט שמעון
דברי הימים א', ד', כ"חל"ב יהושע, י"ט, א'ט' יהושע, ט"ו, כ"ול"ב
בְּאֵר-שֶׁבַע בְּאֵר-שֶׁבַע בְּאֵר-שֶׁבַע
שֶׁבַע שְׁמַע
מוֹלָדָה מוֹלָדָה מוֹלָדָה
חֲצַר גַּדָּה
חֶשְׁמוֹן
בֵּית פָּלֶט
חֲצַר שׁוּעָל חֲצַר שׁוּעָל חֲצַר שׁוּעָל
בִּזְיוֹתְיָה
בִּלְהָה בָּלָה בַּעֲלָה
עִיִּים
עֶצֶם עֶצֶם עֶצֶם
תּוֹלָד אֶלְתּוֹלַד אֶלְתּוֹלַד
בְּתוּאֵל בְּתוּל כְּסִיל
חָרְמָה חָרְמָה חָרְמָה
צִיקְלָג צִקְלַג צִקְלַג
בֵּית מַרְכָּבוֹת בֵּית-הַמַּרְכָּבוֹת מַדְמַנָּה
חֲצַר סוּסִים חֲצַר סוּסָה סַנְסַנָּה
בֵּית בִּרְאִי בֵּית לְבָאוֹת לְבָאוֹת
שַׁעֲרָיִם שָׁרוּחֶן שִׁלְחִים
עֵיטָם אֲמָם
עַיִן עַיִן עַיִן
רִמּוֹן רִמּוֹן רִמּוֹן
תֹּכֶן עֶתֶר
עָשָׁן עָשָׁן

מכיוון שיש רק רשימת ערים המיוחסות לשבט, ואין תיאור מדויק של נחלת שבט שמעון, נראה שנכון יהיה לדבר על אזור שבו שכנו בני שמעון בתקופה מסוימת, כנראה בסמיכות לתושבים אחרים, שלא מבני השבט. בחלק מן היישובים, הם שכנו כתושבי קבע ובישובים אחרים הם ישבו כנוודים למחצה[17]. התפתחות גדולה באה על אזור שמעון בתקופת ממלכת יהודה, עם פיתוחו ויישובו של הנגב כולו. לתקופה זו שייכת ההתפשטות הגדולה של שמעון מערבה עד לִמְבוֹא גְדֹר (גרר, לפי תרגום השבעים), וכן הגירת משפחות של שמעון לְהַר שֵׂעִיר, שמימי דוד היה תחת שלטון ישראלי (דברי הימים א', ד', ל"חמ"ג). להתפתחות הגדולה של הנגב בתקופה זו, יש עדות במחקר הארכאולוגי והיא באה גם לידי ביטוי בתיאור מחוז הנגב הגדול של יהודה ב:יהושע, ט"ו, כ"אל"ב. אולם מחוז זה מאחד בקרבו לא רק את שמעון אלא גם את חבלי הנגב האחרים, כגון נגב כלב, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שנהפכו כולם לחלק אחיד ובלתי נפרד של יהודה[18].

נוכחות בני שבט שמעון בנחלת מנשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובלעות שמעוניות בנחלת מנשה. נחלת שבט שמעון נמצאת בדרום הארץ, אולם יש עדויות על הימצאות בני השבט בקרב נחלת מנשה. יש הטוענים, שמכיוון שמרבית בני השבט היו נודדים ורועי צאן, חלק מתהליך נדידתם היה צפונה, בחודשי הקיץ השחונים. הטענה השנייה, שחלק מבני השבט, נשאר באזור ההתיישבות הראשונית של "בני יעקב"[14], אולם יישוביהם היו מפוזרים, והתקיימו כמובלעות בנחלת מנשה, אך הם שמרו על מסורת השתייכותם לשבט שמעון.

  • סיפור המלחמה בשכם. שמעון ולוי נוקמים את אונס אחותם דינה והורגים בתושבי שכם ובוזזים את העיר (בראשית, ל"ד). בפרק זה, מוזכר המושג "בְנֵי יַעֲקֹב", ואכן זה מתאים למחקרו של אדם זרטל[14], הטוען שבאזור זה התיישבו בתי אב שנקראו "בני יעקב", שבהמשך התיישבו גם במחוזות נוספים. א. אלט[19] רואה את הפרשה במסגרת התהליך הכללי של נוודים מן המדבר, שבאים לרעות באזורים מיושבים בעונות השחונות. הסיפור מתרחש בתקופת הנדודים באזור מנשה, לפני שהתחיל תהליך ההתנחלות. בין אנשי שכם לבינם, נוצרת מערכת יחסים מורכבת, שמובילה להתקפה על העיר, טבח תושביה וביזת רכושה.
  • הרפורמות הדתיות של אסא. בדברי הימים ב', ט"ו, ח'ט', בקטע המספר על הרפורמות הדתיות של אסא, נכתב: " וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וּמִן-הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם; וַיְחַדֵּשׁ, אֶת-מִזְבַּח ה', אֲשֶׁר, לִפְנֵי אוּלָם ה'. וַיִּקְבֹּץ, אֶת-כָּל-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַגָּרִים עִמָּהֶם, מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן: כִּי-נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל, לָרֹב, בִּרְאֹתָם, כִּי-ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ ". הרשימה אפרים-מנשה-שמעון וההגדרה של שלושת השבטים האלה כ"ישראל", (בניגוד ליהודה ובנימין), מעוררים את הרושם הברור שלדעת הסופר נמנה שמעון על "שבטי הצפון".
  • הרפורמות הדתיות של יאשיהו. המלך יאשיהו נזכר כמי שביצע רפורמה דתית רחבת היקף. הרפורמה כללה את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז כל פולחן ה' בירושלים תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. בדברי הימים ב', ל"ד, ה'ז' נאמר על יאשיהו כי: " וַיְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה, וְאֶת-יְרוּשָׁלִָם. וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן, וְעַד-נַפְתָּלִי, בחר בתיהם (בְּחַרְבֹתֵיהֶם), סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים ".

אף על פי שיש להתייחס בהסתייגות מסוימת לספרי דברי-הימים כאל מקור היסטורי, הרי צירופם של שני כתובים אלה, אינו מאפשר לפתור את העניין כלאחר יד. מסתבר אם כך, שלכותבי אותם פסוקים, הייתה ידיעה על אזור צפוני שבו ישבו אנשי שבט שמעון, ולכן הם מוזכרים יחד עם מנשה ואפרים.

  • ספר יהודית. מסורת נוספת על ישיבתם של בני שמעון בישראל נשתמרה גם בספר יהודית, אף על פי שיש מקום לפקפק במהימנות נתוניו[20]. בספר, אותו מייחסים לתקופה הפרסית, נמצאים רמזים נוספים לקורותיהם של בני שמעון בתקופה מאוחרת יותר. הספר מייחס את יהודית ואת עוזיה בן מיכא, מראשי בתוליה, עירה של יהודית (שלפי התיאור שכנה באזור דותן ויבלעם) – על שבט שמעון[21]. הספר מביא את שושלת היוחסין של יהודית, המגיעה עד שלמיאל בן צורישדי שהיה נשיא שבט שמעון בתקופת הנדודים במדבר ועד שמעון – אבי השבט: "ובימים ההם ישבה בעיר יהודית בת מררי, בן עזי, בן יוסף, בן עזיאל, בן חלקיה, בן חנניה, בן גדעון, בן רפיה, בן אחיטוב, בן אליה, בן מלכיה, בן אליאב, בן נתנאל, בן שלמיאל, בן צורישדי, בן שמעון בן ישראל" (יהודית ח, א). בהמשך מתפללת הגיבורה – יהודית, ואומרת: "ה' אלהי אבי שמעון" (יהודית ט, ב). גם ראש העיר בתוליה, שבה מתרחשת העלילה, עוזיה בן מיכא, מיוחס לשבט שמעון: " ראשי עירם אשר היו בימים ההם עזיה בן מיכא משבט שמעון וחברי בן עתניאל וכרמי בן מלכיאל" (יהודית ו, טו). מכיוון שכל הכתובים המייחסים את תושבי בתוליה לשמעון, משיחים לפי תומם ואינם מוסיפים דבר לעלילת הספר או למסר שלו, מותר להניח שהם מתבססים על מסורת כלשהי[22].

גורלו של שבט שמעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון מופיע בתנ"ך, כבנו השני של יעקב, וכמעט בכל הרשימות, בהם נמנים שנים עשר שבטי ישראל, הוא מופיע במקום השני (בראשית, כ"ט, ל"ג, במדבר, א', כ'כ"ז). בהמשך נפגע מעמדו של השבט. בברכת יעקב למעשה ניתנת קללה לשבטים שמעון ולוי: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". בברכת משה, אין שמעון מופיע כלל. כוחו הראשוני של השבט נפגע, ואנו רואים שבמפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש (במדבר, א', כ"ב), ובמפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש. המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה. עדות נוספת להתמעטותו של השבט, אפשר ללמוד מרשימת אנשי המלחמה שבאים להמליך את דוד על כל ישראל – מתוך צבא כולל של 325,922 רק 7,100 נמנים עם שבט שמעון. בספרים במדבר, דברים ושופטים, מוזכרים קרבות רבים באזור הדרום, שכתוצאה מהם, נראה כי שבט שמעון נחלש והצטמצם. ראשיתו של עם ישראל לוטה בערפל, אבל נראה שלשבטי הדרום (ראובן, שמעון, לוי ויהודה) היו יחסי קרבה הדוקים, והם פעלו בשיתוף פעולה[23]. בשבע מתוך עשרים ואחת רשימות השבטים, מופיעים ארבעת בני לאה בראש הרשימה. למשל בבראשית, כ"ט, ל"בל"ה " וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה". דוגמה נוספת בדברי הימים א', ב', א', ארבעת הבנים מודגשים כקבוצה נפרדת על ידי האות "וו החיבור": " רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה". שיתוף הפעולה הצבאי בין יהודה ושמעון מוזכר בשופטים, א', ג'ד': " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם-אֲנִי אִתְּךָ, בְּגוֹרָלֶךָ; וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, שִׁמְעוֹן. וַיַּעַל יְהוּדָה, וַיִּתֵּן ה' אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם; וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ." שיתוף הפעולה הצבאי בין יהודה ושמעון מוזכר שוב בשופטים, א', י"ז: " וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶת-שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת; וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הָעִיר חָרְמָה". בספר במדבר, י"ד, מ"דמ"ה, בסיומה של פרשת המרגלים, מסופר: " וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה." אין ספק שמדובר בכישלון של בני ישראל. קרב נוסף מוזכר בבמדבר, כ"א, א'ג': " וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה". מדובר כאן בקרב בן שני שלבים, כאשר בשלב הראשון ישראל אמנם מפסיד, אך בשלב הסופי – נוחל ניצחון, אך כנראה במחיר יקר. קרב נוסף מוזכר בדברים, א', מ"ד: " וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה". קרב נוסף, התנהל נגד העמלקים, מוזכר בשמות, י"ז, ח'ט"ז, ונכתב שם "וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם", ובהמשך "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם." י"ה גרינבק[24] מעלה את הסברה שאין לנו אפשרות לקבוע האם אין גרסאות שונות לקרב מסוים שנערך בחרמה או שלפנינו שרידים של מסורות על קרבות רבים שנערכו כנגד העמלקים וכן עם ממלכות כנעניות שבדרום הרי יהודה. העיר חרמה שנמצאת בנחלת שבט שמעון, מוזכרת בקרבות אלה, ונראה ששבט זה שהתנחל באזור הנגב, הוא הנפגע העיקרי. המכות שהשבט ספג, שבעקבותיהן כמעט הוכחד שבט מישראל, הובילו לקריאה הדרמטית מדברים, כ"ה, י"ז: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". לסיכום: שבט שמעון ישב בנחלתו רק מספר עשרות שנים. לאחר השחיקה המצטברת בקרבות נגד הכנענים והעמלקים, נטמעו שרידיו של שבט שמעון בתוך יהודה, באזור שנקרא "נגב יהודה". אולם חלק מבני שמעון המשיכו לשמור על מסורת שבטית, ובהמשך גם כבשו שטחים במבוא גדר והר שעיר. גם בממלכת ישראל, נמצאו קבוצות שהמשיכו לשמור על השתייכותם השבטית, והם מוזכרים בימי המלכים אסא ויאשיהו, ולאחר זמן ממושך הם מוזכרים גם בספר יהודית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבינו בחיי, בפירושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'
  3. ^ במדבר רבה, פרשה ב', פסקה ז'.
  4. ^ רבי פינחס ברבי יעקב הכהן, קידוש ירחים לחודש אייר.
  5. ^ רבי יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, סוף שער ה'.
  6. ^ רבי אברהם בן עזריאל, ערוגת הבושם, חלק א' עמוד 289.
  7. ^ במדבר, א', ו'.
  8. ^ ל"ד, כ'.
  9. ^ במדבר, י"ג, ה'. המרגלים נחשבו גם כן כנשיאים בתוך שבטם, כמו שנאמר שם בפסוק ב': ”כֹּל נָשִׂיא בָהֶם”.
  10. ^ מדרש רבה, מהדורת וילנא, פרשה צא.
  11. ^ ירושלמי סוטה ז ד – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  12. ^ רש"י על במדבר כו יג, באתר he.wikisource.org
  13. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 132–136, ירושלים, 1982
  14. ^ 1 2 3 אדם זרטל, בארץ הפרזי והרפאים, בתוך: מנוודות למלוכה, בעריכת: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמודים 53–100, ירושלים, 1990
  15. ^ ספר דברי הימים א', פרק ד'
  16. ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמ' 27–30, באר שבע, 1990
  17. ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמוד 37, באר שבע, 1990
  18. ^ יוחנן אהרוני, לכסיקון מקראי ב' , עמוד 858, הוצאת דביר, 1965
  19. ^ A. Alt, Erwaegungen ueber die Landnahme der Israeliten in Palestina, KS I, Munchen, 1953, p. 135
  20. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 135, ירושלים, 1982
  21. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ'135, ירושלים, 1982
  22. ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמוד 105, באר שבע, 1990
  23. ^ H. G. Graf: Der Stamm Simeon, Ein Beitrag zur Geschifhte der Israeliten; - Jahresbericht ueber die koenigliche Saechsische Schule Meissen (Meissen, 1866), pp. 87-1
  24. ^ J. H. Groenbaek: Juda und Amalek, Ueberlieferungsgeschichtliche Erwaegungen zu Exodus 17 18-16; Studia Theologica 18(1964), Aarhurst, Denmark, pp 26-45.