שארטרז (ליקר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שארטרז
Chartreuse
סוג ליקר עשבי תיבול עריכת הנתון בוויקינתונים
אחוז אלכוהול 55 אחוז נפח אלכוהול עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן קרטוזיאנים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצא צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מועד הכנה ראשוני 1764 עריכת הנתון בוויקינתונים
צבע ירוק, צהוב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שארטרזצרפתית: Chartreuse) הוא ליקר על בסיס עשבי תיבול המיוצר בצרפת מיין מזוקק ומתובל ב-140 סוגי עשבים לערך. הליקר נקרא על שם מנזר "גראנד שארטרז"[1] (הנמצא בהרי שארטרז, הנקראים על שם המנזר), בו הוא מיוצר על ידי נזירים מהמסדר הקארטוזיאני.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לליקר ישנם שני סוגים עיקריים: ירוק וצהוב. ההבדל ביניהם הוא כמשתמע – בצבע, אך גם במידת האלכוהול בנפח. בעוד שבשארטרז הירוק ישנם 55% אלכוהול, הצהוב, אשר מקבל את צבעו מתבלין הזעפרן, מכיל 40% או 43% אלכוהול "בלבד" והוא בעל ארומה וטעם מעודן ומתוק יותר.

סוגים אחרים של הליקר הם שארטרז VEP – אשר מיוצר באותם תהליכים ותרכובות כמו הליקר המקורי, אך בנוסף הוא מיושן בחביות עץ אלון אשר מעניקות לו איכות מיוחדת. סוג זה קיים הן בצבע ירוק והן בצבע צהוב. כמו כן ישנו סוג בשם "שיקוי הצמחים של הגראנד שארטרז" (Elixir Végétal de la Grande-Chartreuse), למעשה השיקוי המקורי, אשר מיוצר מ-130 סוגי עשבים ארומטיים ורפואיים, שיחדיו יוצרים ליקר חזק (בעל 71% אלכוהול בנפח) ומאוד "אפקטיבי".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת, הליקר הומצא לראשונה בשנת 1605, כאשר המרשל של הארטילריה של המלך אנרי הרביעי, פרנסואה חניבעל ד'אסטרה, הביא לנזירים הקארטוזיאנים באזור פריז שבצרפת מתכון של "שיקוי לחיים ארוכים". משקה זה היה חזק ביותר ובעל 71% אלכוהול בנפח. המתכון הגיע לבסוף להנהגת המסדר, במנזר גראנד שארטרז בהרים שמצפון לעיר גרנובל. אז החל ייצור השארטרז. בשנת 1737, לאחר שנים של שיפור ופיתוח, שופר המתכון על ידי האח ז'רום מובק והוחל בייצור נרחב יותר. הליקר נהיה פופולרי במהירות, ובשנת 1764 הנזירים עיצבו אותו למוצר חדש ומעודן יותר, בעל 55% אלכוהול "בלבד" – שארטרז ירוק. בשנת 1793, במהלך המהפכה הצרפתית, גורשו הנזירים מצרפת והדבר הוביל להפסקת הייצור של המשקה. מספר שנים לאחר מכן הם הורשו לחזור למנזר. האגדה מספרת, שעד שנת 1838 ייצרו הנזירים מן המשקה רק עבור עצמם. בשנה זו עצרו למנוחה במנזר פרשים של הצבא הצרפתי, טעמו מן המשקה והוציאו את שמו לתהילה. באותו זמן פותחה גרסה מתוקה ומעודנת יותר של המשקה – שארטרז צהוב. בשנת 1903 גורשו הנזירים שוב, וכל רכושם, כולל המנזר, הולאם על ידי הממשלה.

בספר משנת 1900: "The Practical Hotel Steward", נכתב כי שארטרז ירוק מכיל "קינמון, פפרמינט, פרחי ארניקה ועוד"[2].

עם זאת, הנזירים לא קפאו על שמריהם, וכאשר מצאו מקום מפלט בספרד, הם התחילו לייצר את הליקר שם, על פי המתכון הסודי שהביאו. ההבדל היחיד היה בתווית נוספת על הבקבוק אשר ציינה כי הוא "יוצר בספרד על ידי האבות הקארטוזיאנים".

באותו זמן, ניסתה הממשלה הצרפתית לייצר את המשקה שוב ושוב על פי המתכון. התוצאה הייתה הרת אסון. ב-1927 פשטה חברת הייצור של המשקה את הרגל. קבוצה של אנשי עסקים מקומיים מווארון (Voiron) שבאזור הרי שארטרז קנתה את מניות החברה במחיר אפסי והעניקה אותן במתנה לנזירים הקארטוזיאנים בספרד.

יחד עם המניות שברשותם, שבו הנזירים לצרפת והחלו שנית בייצור המשקה במושבו המקורי. אף על פי שעל פי החוק הצרפתי הם נחשבו לשוהים בלתי חוקיים, כאשר מפולת בוץ החריבה את המזקקה ב-1935, שלחה הממשלה הצרפתית מהנדסים צבאיים לבנות את המזקקה מחדש בווארון, היכן שהייתה גישה לפסי רכבת על מנת לאפשר את ההפצה של המשקה ביתר קלות. לאחר מלחמת העולם השנייה, העניקה הממשלה מחדש לנזירים את אזרחותם.

כיום מיוצר המשקה מתערובת עשבים אשר נעשית על ידי שלושה נזירים במנזר בווארון. משקאות אלכוהוליים אחרים מיוצרים גם הם במנזר זה. המתכונים המדויקים של הסוגים השונים הם סוד מסחרי. עם זאת, ניתן להבחין באזוב כמרכיב עיקרי במשקה.

קוקטיילים על בסיס שארטרז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליקר ייחודי זה נעשה שימוש על פי רוב בקוקטיילים ובבישול, אולם ניתן להגישו גם בצורתו ה"נקייה", בכוסות ליקר.

חלק מן הקוקטיילים המומלצים מובאים להלן:

  • מוס שארטרז: חלק אחד של שארטרז ירוק בתוך כוס שוקו חם
  • שארטרז תפוזים: חלק אחד שארטרז ירוק, 6 חלקים מיץ תפוזים, קרח
  • הלטאה הצורחת: 2 חלקים שארטרז ירוק, חלק אחד טקילה, הרבה קרח
  • שאטל: חלק אחד שארטרז צהוב, חלק אחד ויסקי סינגל מאלט, להגיש עם קרח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שארטרז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד יובל בן-עמי, מסע אל הדממה, באתר הארץ, 2 בינואר 2020
  2. ^ John Tellman, The practical hotel steward, Chicago, The Hotel Monthly, 1900