שאפור בח'תיאר
 | |
| לידה |
1914 אספהאן, המדינה הנשגבת של פרס  |
|---|---|
| נרצח |
6 באוגוסט 1991 (בגיל 77 בערך) סירן, צרפת |
| מדינה |
המדינה האימפריאלית של איראן |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| השכלה |
סורבון |
| מפלגה |
החזית הלאומית האיראנית, התנועה הלאומית של ההתנגדות האיראנית |
| חתימה |
 |
  | |
שאפור בח'תיאר (בפרסית: شاپور بختیار; 26 ביוני 1914 – 6 באוגוסט 1991) היה פוליטיקאי איראני, מתנגד למשטר השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. כיהן כראש הממשלה האחרון שמונה על ידיו בזמן המהפכה ב-1979. לאחר החלפת ממשלתו קצרת הימים, יצא לגלות בצרפת, שם נרצח.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאפור בח'תיאר נולד ב-1914 בדרום מערב פרס. סבו מצד אמו היה ראש ממשלה פעמיים תחת שלטון השאה אחמד שאה קג'אר. אמו מתה כשהוא היה בן 7, ואביו הוצא להורג על ידי משטר רזה שאה פהלווי ב-1934.
בח'תיאר למד בבית ספר תיכון באספהאן, ואחר כך בבית ספר צרפתי בביירות. עם סיום לימודיו התיכוניים עבר ללמוד באוניברסיטה בצרפת. היה פעיל במלחמת האזרחים הספרדית למען הכוחות הרפובליקניים, התנדב לצבא הצרפתי ובתקופת מלחמת העולם השנייה היה פעיל בתנועת ההתנגדות הצרפתית. ב-1945 קיבל תואר דוקטור במדעי המדינה מהסורבון.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1946 חזר לאיראן, והיה מנהל מחלקת העבודה במחוז אספהאן ואחר כך בח'וזסתאן. ב-1953, בזמן ממשלת מוסאדק, מונה לסגן שר העבודה. אחרי הדחת מוסאדק בהפיכת 1953 היה ממתנגדי משטר השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. הוא היה חבר בחזית הלאומית. הוא וחבריו דגלו בפעולה בלתי אלימה, וקראו לדמוקרטיזציה במסגרת מלוכה חוקתית. למרות מתינותם השאה הוציא את החזית מחוץ לחוק, וכלא רבים מחבריה. בח'תיאר היה כלוא לסירוגין במשך 6 שנים. ב-1977 הוקמה החזית הלאומית מחדש, ובח'תיאר עמד בראש המפלגה הגדולה שבה.
בסוף 1978 עמד משטרו של השאה פהלווי בפני התפוררות, ובניסיון לרצות את מתנגדיו הוא מינה ב-4 בינואר 1979 את בח'תיאר לראש הממשלה. בחת'יאר, שחשש מהשתלטות הקומוניסטים או האסלאמיסטים על המדינה, קיבל את התפקיד, למרות שהדבר עלה לו בגירוש מהחזית הלאומית.
ב-16 בינואר עזב השאה את איראן ויצא לגלות. בח'תיאר הורה על שחרור כל האסירים הפוליטיים, ביטל את הצנזורה על העיתונים, מיתן את השלטון הצבאי, הורה על פיזור הסאוואכ וקרא לאופוזיציה לאפשר לו לארגן בחירות חופשיות תוך שלושה חודשים. בח'תיאר לא הצליח לזכות בתמיכה משמעותית. רק מיעוט קטן באוכלוסיה תמך בו - נאמני השאה ותומכי הדמוקרטיה.
ב-1 בפברואר התיר בחת'יאר את שובו של האייתוללה ח'ומייני מהגלות.
ח'ומייני כינה את בח'תיאר בוגד ומשתף פעולה עם השאה וסירב לשתף עמו פעולה. ב-4 בפברואר מינה ח'ומייני ממשלה משלו בראשות מהדי באזרגאן. ב-11 בפברואר הגיע שיא המהפכה כאשר כוחות הצבא הודיעו על נייטרליות, ואיפשרו לנאמני ח'ומייני להשתלט על המדינה ולהפיל את ממשלת בח'תיאר. המשטר החדש גזר דין מוות על משפחת השאה ועל שורה של פקידי ממשלה, בהם גם בח'תיאר.
בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1979 נמלט בח'תיאר מהמדינה והגיע לפריז, שם קיבל מקלט מדיני. מפריז הנהיג את תנועת ההתנגדות הלאומית (NAMIR) כנגד משטרו של חומייני. עמד בראש ניסיון לביצוע הפיכה באיראן נגד המשטר האיסלאמי החדש, אולם ניסיון זה נכשל כשהשלטונות באיראן חשפו אותו ב-9–10 ביולי 1980. זמן קצר אחר כך, ב-18 ביולי, נעשה ניסיון התנקשות בחייו. חוליה של חמישה מתנקשים ניסתה לפגוע בו בביתו בפרברי פריז, אולם במקום זאת, הרגה שוטר ושכן.
בח'תיאר נרצח באוגוסט 1991 כאשר שלושה מתנקשים דקרו אותו ואת מזכירו למוות בביתו. למרות השמירה המשטרתית עליו, גופותיהם נמצאו רק אחרי 36 שעות. שניים מהרוצחים הצליחו להימלט לאיראן. השלישי נתפס בשווייץ, הוסגר לצרפת ונשפט למאסר עולם. הוא קיבל חנינה ושוחרר ב-2010, והתקבל באיראן כגיבור[1].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שאפור בח'תיאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שאפור בח'תיאר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דודי כהן, רוצח ר"מ איראן לשעבר התקבל כגיבור בטהרן, באתר ynet, 19 במאי 2010
