שאנל (חברה)
שגיאות פרמטריות בתבנית:חברה מסחרית
שימוש בפרמטרים מיושנים [ אנשי מפתח ]
 | |
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים | קוקו שאנל |
| תקופת הפעילות |
1900,  צרפת (בתור "בית שאנל") – הווה |
| חברות בנות | שאנל מספר 5 - קו הבישום צרפתי |
| מיקום המטה |
ניי-סיר-סן  |
| ענפי תעשייה |
Wholesale, תעשיית הביגוד, תכשיט |
| מוצרים עיקריים |
בושם, women's clothing, אביזר אופנה, תכשיט, תכשיט אופנה |
| הכנסות | 7.8 מיליארד אירו (לשנת 2019) |
| רווח תפעולי |
5,776,000,000 דולר אמריקאי (נכון ל־2022) |
| רווח | 5.9 מיליארד אירו (לשנת 2016) |
| אנשי מפתח |
בהווה: פייר ורטהיימר (אנ') (בעלים-שותף) ז'ק ורטהיימר (אנ') (בעלים-שותף) קרל לגרפלד (קריאייטיב דירקטור) קוקו שאנל (מעצבת ומייסדת) |
| עובדים | 11,506 (נכון לשנת 2023) |
|
www | |
  | |
שאנל (בצרפתית: Chanel) הוא בית אופנה צרפתי. החברה יוסדה במקור על ידי קוקו שאנל, ונמצאת כיום בבעלותם של האחים הצרפתים ממוצא יהודי אלן וז'ראר ורטהיימר, נכדיו של איש העסקים היהודי-צרפתי פייר ורטהיימר (אנ')[1] שהיה שותפה של קוקו שאנל חרף ניסיונותיה לנשלו מן השותפות בזמן מלחמת העולם השנייה[2][3].
שאנל הוא מותג המתמחה בעיצוב אופנה מסוג Haute couture ומסוג Ready-to-wear והפך לסמל סטטוס של המעמד הגבוה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1909 עד שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1900 הקימה קוקו שאנל את "The House Of Coco Chanel"
בקומה מתחת לעסקו של אטיין בלסאן שהיה המאהב שלה לתקופה קצרה. שאנל מכרה כובעים שעיצבה לאנשי החברה הגבוהה. לאחר מכן הכירה שאנל את ארתור בוי קאפל והייתה הפילגש שלו. ב-1913 מימן קאפל את החנות העצמאית הראשונה של שאנל שנקראה "Chanel Modes". ב-1915 פתחה עוד שתי חנויות בקלבדוס ובביאריץ שהחלו למכור בגדי ספורט אלגנטיים לנשים. התפרצותה של מלחמת העולם הראשונה השפיעה קשות על אירופה כולה ועל תחום הטקסטיל בפרט. באותו זמן פתחה שאנל חנות מול מלון ריץ ועיצוביה התפרסמו בכול צרפת. בשנת 1917 פרסם המגזין הרפרס בזאר שפריטי האופנה של שאנל הם פריטי חובה לכל אדם, דבר שעורר עניין בבגדיה.
שנות ה-20 עד שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות העשרים עיצבה שאנל חליפות לנשים שכללו שניים ושלושה פריטים ונחשבה פורצת דרך בתחום זה. החליפות נחשבו נוחות ואופנתיות וכונו "Chanel Suit". בשנת 1921 ביקשה שאנל מהבשם ארנסט ביואיקס שיפיק בושם עבור בית האופנה שלה. הוא הכין עבורה שש דוגמיות ושאנל בחרה בניחוח החמישי ומכאן שמו של הבושם שנקרא שאנל מספר 5. שאנל היה בית האופנה הראשון שיצר בושם משלו, הבושם זכה להצלחה רבה והפך לניחוח המזוהה עם בית האופנה שאנל. שאנל נהגה לתת דוגמית של הבושם ללקוחותיה הקבועים כדי להגביר את הפרסום של הבושם. לאחר הצלחת הבושם החליטה שאנל להרחיב את עיסוקיה בתחום הבישום וחברה לאיש העסקים תיאופיל בדר שהיה המייסד של גאלרי לפאייט ולאיש העסקים פייר ורטהיימר. הם הקימו את חברת הבישום Parfums Chanel שהייתה 70 אחוז בבעלותו של ורטהיימר, 20 אחוז של בדר ו-10 אחוז של שאנל. למרות הצלחתו של העסק שאנל לא הסתדרה עם שותפיה ובשנת 1924 שכרה עורך דין כדי לערער על החוזה אך לא הצליחה והחוזה נותר ללא שינוי.
עליית הנאציזם לצד האנטישמיות של קוקו שאנל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן מלחמת העולם ה-2, קוקו שאנל שהייתה ידועה בעמדותיה האנטישמיות החליטה לנצל את עליית המשטר הנאצי באירופה, ובצרפת בפרט, כדי לקבל שליטה בלעדית על החברה "שאנל" משותפיה היהודים, משפחת ורטהיימר- מנהלי "Parfums Chanel" המפיקה את קו הבישום הרווחי ביותר שלה ("שאנל מספר 5").[4][5][4] כל זאת בזכות מעמדה של קוקו שאנל בתור בת הגזע הארי ותומכת מוצהרת של היטלר.[6][7] משפחת ורטהיימר שחזו את הסנקציות נגד היהודים, העבירו מבעוד מועד את חברת הבישום שלהם לחבר משפחה מרקע נוצרי בשם פליקס אמיו, איש עסקים צרפתי שלאחר תום המלחמה השיב את בעלות החברה אל חיק חבריו במשפחת ורטהיימר.[4][5]
בשנות השלושים הרחיבה שאנל את עיצוביה כדי שיתאימו לסוגי נשים שונות בחברה. שאנל עיצבה בגדי ערב ואף הציגה קולקציה של תכשיטי יהלומים. במהלך מלחמת העולם השנייה ספגה החברה קשיים כלכליים שגרמו לשאנל לסגור את תחום הביגוד, והשאירה רק את תחומי הבישום והתכשיטים פעילים. קוקו שאנל עברה להתגורר במלון ריץ יחד עם בן זוגה באותו זמן שהיה קצין מודיעין נאצי בשם האנס גונתר פון דינקלג. בשנת 1940 ברחה משפחתו היהודייה של ורטהיימר לארצות הברית מפני הנאצים. העסק היה אמור להיסגר בגלל פלישת הנאצים לצרפת וסגירת בתי העסק היהודיים אך לאחר שקוקו שאנל הוכיחה שהעסק לא מפריע מבחינה פוליטית לשלטון הנאצים היא קיבלה אישור להשאיר אותו פעיל. קוקו שאנל הייתה משתפת פעולה עם הנאצים ואנטישמית מוצהרת. לאחר המלחמה המוניטין שנוצר לקוקו שאנל בצרפת היה גרוע עקב שיתוף הפעולה שלה עם המשטר הנאצי ובשנת 1944 החליטה קוקו שאנל ובן זוגה הגרמני להגר אל שווייץ לגלות של שמונה שנים עד להירגעות הרוחות.
שנות ה-50 עד שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשחזרה שאנל לצרפת בשנת 1953 גילתה שבזמן שלא הייתה פרץ בית האופנה כריסטיאן דיור של המעצב כריסטיאן דיור. העיצובים החדשים שלו החמיאו לחיטובי האישה בניגוד לעיצוביה של שאנל שנחשבו נעריים. בעיצוביו השתמש דיור בכ-20 מטרים של בד מה שסימל את סוף קיצוב הבד בתקופת המלחמה. שאנל והאחים ורטהיימר חזרו לעבוד יחד ואף הביעה חרטה על שיתוף הפעולה עם הנאצים והשלושה שיתפו פעולה עם מעצב תכשיטים כדי לעצב קולקציית תכשיטים חדשה שתמשוך את התהילה חזרה לבית האופנה שלהם. בפברואר 1955 השיקה שאנל קולקציית תיקי יד עם רצועות בצבע זהב או רצועות עור, דבר שעורר סערה בקרב קהל הקונות. באותו זמן עלה ערך מותג הבישום שאנל בבשמים לגברים. על קולקציית בגדי האביב של שאנל בשנת 1957 זכתה שאנל בפרס האוסקר לאופנה. באותה שנה קנו ורטהיימר את חלקו של בדר בעסק והגדיל את בעלותו ל-90 אחוז. בשנת 1965 מת פייר ורטהיימר ובנו ז'אק מילא את תפקידו כמנהל החברה, בתקופתו החברה ירדה לשפל משום שז'אק לא היה מעוניין בחברה כמו אביו אלא התעסק בגידול סוסים. שנה לאחר מכן עיצבה שאנל את המדים לתחרות אולימפיק איירליינס שבבעלותו של אריסטוטלס אונאסיס.
ב-10 בינואר 1971 מתה קוקו שאנל מהתקף לב בגיל 87, היא עבדה עד יומה האחרון. לאחר מותה קנה אלן, בנו של ז'אק ורטהיימר את שארית מניותיה של שאנל בחברה מקרובי משפחתה. בשנת 1974 השיק בית האופנה שאנל את הבושם "Cristalle" שעוצב עוד בחייה של שאנל. ב-1974 החל אלן ורטהיימר לנהל את החברה תחת אביו. הוא היה נחוש להשיב את בית הבישום לתהילת העבר שלו והגביר שוב את מכירותיו של שאנל 5. לאחר מכן חיפש אלן מעצב ראשי שיחליף את שאנל ויביא את החברה לשיאים חדשים והצליח לשכנע את המעצב קרל לגרפלד לעזוב את בית האופנה קלואי ולעבוד בשאנל. עד שנת 2019 היה קרל לגרפלד המעצב והמנהל האומנותי של המותג שאנל. בשנת 2019 מת קרל ממחלה לא ידועה ועבד עד יומו האחרון. קרל היה ידוע בתור אדם בעל דעות מוקצנות ושנויות במחלוקת ובתור גזען, אנטישמי והומופוב.
שנות ה-80 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1983 החל לגרפלד לעבוד בתור המעצב הראשי של שאנל. סגנונו הזכיר מאוד את עיצוביה של שאנל ובכך הצליח לגרפלד לשמר את ההיסטוריה של שאנל ולהכניס את המותג לאופנה המודרנית. במהלך שנות השמונים נפתחו יותר מ-40 חנויות של שאנל ברחבי העולם. בשנת 1986 יצא בושם לזכרה של שאנל שנקרא "Coco". בשנת 1987 הוציאה החברה את השעון הראשון שלה. עד סוף שנות השמונים העביר אלן ורטהיימר את המשרד הראשי של שאנל לניו יורק. החברה הפכה למובילה בתחום הבישום והשיווק של מוצריה אך נפגעה מהמיתון של תחילת שנות ה-90. לקראת סוף שנות התשעים התאוששה החברה ואף התרחבה עם פתיחתם של עוד חנויות. בשנת 1999 השיקה החברה את קו מוצרי הטיפוח לפנים הראשון שלה שנקרא "PRÉCISION". באותה שנה השיקה החברה גם קולקציה ראשונה של משקפי שמש. בשנת 2001 השיקו את שעון היוניסקס הראשון של שאנל. החברה התפתחה והקימה סניפים אשר מציעים רק מוצרי אקססוריז במקביל להקמת קו הלבשה תחתונה לגברים. עד סוף שנת 2002 נפתחו למעלה מ-25 חנויות של שאנל בארצות הברית.
החל משנת 2019 החברה מיוצגת בישראל על ידי אלפא קוסמטיקה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של שאנל (בשפות מרובות)
שאנל, ברשת החברתית פייסבוק
שאנל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
שאנל, ברשת החברתית אינסטגרם
שאנל, ברשת החברתית LinkedIn
שאנל, סרטונים בערוץ היוטיוב- צח יוקד, קוקו, הסוכנת הנאצית: האם קוקו שאנל גויסה לשירות הנאצים?, באתר nrg, 15 באוגוסט 2011
- איתי יעקב, קרל לגרפלד אנטישמי? "גרמניה השמידה יהודים כדי לקלוט פליטים", באתר Xnet, 13 בנובמבר 2017
נירית אנדרמן, מנאצים ועד צ'רצ'יל, זה הסיפור המסריח מאחורי שאנל מספר 5, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
.svg){kind=icon}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ World's Richest Jews Jerusalem Post
- ^ צח יוקד, קוקו, הסוכנת הנאצית: האם קוקו שאנל גויסה לשירות הנאצים?, באתר nrg, 15 באוגוסט 2011
- ^ נירית אנדרמן, מנאצים ועד צ'רצ'יל, זה הסיפור המסריח מאחורי שאנל מספר 5, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
- ^ 1 2 3 Mazzeo, Tilar J (2010). The Secret of Chanel No. 5. HarperCollins. ISBN 9780061791017.
- ^ 1 2 Thomas, Dana. "The Power Behind The Cologne". The New York Times: 24 February 2012. Retrieved 18 July 2012
- ^ Font, Lourdes (2009-07-02), "Chanel, Coco", Oxford Art Online, Oxford University Press, נבדק ב-2018-11-10
- ^ Vaughan, Hal (2011). Sleeping with the Enemy: Coco Chanel's Secret War. New York: Knopf. ISBN 9780307592637.