רצח העם האשורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שטחים ורודים: ריכוזי אוכלוסייה אשורית; נקודות אדומות: עיירות שנפגעו בטבח; נקודות ירוקות: עיירות שקיבלו פליטים; נקודות כחולות: ערים גדולות באזור

רצח העם האשוריסורית: ܩܛܠܐ ܕܥܡܐ ܣܘܪܝܝܐ, קטלא דעמא סורייא), הידוע גם כסַיְפָא (ܣܝܦܐ, "הסיף"), הוא הכינוי למעשי הטבח ההמוניים באוכלוסייה האשורית בתחומי האימפריה העות'מאנית ובפרס, על ידי חיילים עות'מאניים במהלך מלחמת העולם הראשונה, במקביל לרצח העם הארמני ורצח העם היווני. המשלחת האשורית להסכמי לוזאן דיווחה על כ-275,000 מקרי מוות, ושהמספרים עלולים להגיע עד 300,000 בשל האזורים האשורים המיושבים שלא נספרו. חוקרים אחרים מעריכים את המספרים בכ-150,000.

בדומה לרצח העם הארמני ולרצח העם היווני, טורקיה של ימינו מכחישה גם את רצח העם האשורי.

אירועים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה האשורית מנתה כמיליון בני אדם בתחילת המאה העשרים, והייתה מרוכזת בעיקר באזורי איראן, עיראק וטורקיה של היום. כמו אוכלוסיות נוצריות אחרות, גם לאשורים התייחסו כאזרחים מסוג ב' ומנעו מהם לעבוד במשרות ציבוריות חשובות.

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הופעלה כלפי אשורים רבים אלימות על ידי שבטים מקומיים, בעיקר כורדים, שבמקרים מסוימים אף הכריחו אותם להתאסלם, כדוגמת טבח באדר חאן ב-1840 וטבח דיארבקיר ב-1895. כוחות ההאמידיה (הכפופים לצבא העות'מאני) קיבלו אישור מהסולטאן להרוג אשורים וארמנים בחופשיות, ואלו היו פעילים בעיקר באורפה ודיארבקיר.

הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה העות'מאנית החלה לטבוח באשורים בסוף המאה ה-19, תקופה בה הייתה במערכת יחסים טובה עם הבריטים, שהגנו עליה מפני מאמצי האימפריה הרוסית להעביר לחסותה קהילות אורתודוקסיות עות'מאניות. ב-1914 האימפריה העות'מאנית החלה בגירוש וטבח של אוכלוסיות ארמניות ואשוריות, ולאחר שהתקיפה את רוסיה והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, האימפריה גם הכריזה על "מלחמת קודש" נגד הנצרות. גרמניה, בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, תמכה במלחמת הקודש, ומימנה את המלחמה באימפריה הרוסית.

תמונה מ-1915 המתארת את חורבות הכפר האשורי של Gulpashan (אנ') (מערב אזרבייג'ן, איראן) לאחר שנחרב על ידי הצבא העותמאני הפולש.

האוכלוסייה האשורית של צפון מסופוטמיה גורשה בכוח ונטבחה בין השנים 1914–1920 בידי הצבא המוסלמי עות'מאני יחד עם קבוצות חמושות מוסלמיות אחרות, כולל קבוצות כורדיות, צ'צ'ניות, וצ'רקסיות, וקבוצות ערביות מקומיות לא חמושות. בניגוד לרצח העם הארמני, לרצח העם האשורי היה אופי פחות מתוכנן ויותר ספונטני, מבלי שהייתה פקודה מיוחדת לביצועו. בערים מסוימות כל הגברים נשחטו והאחרים נשלחו לגלות, ובמסעותיהם מבתיהם רבים נהרגו מרעב, מחלות, והתנכלויות של שבטים מקומיים. באזורים מסוימים נשים סבלו מניצול מיני המוני.

לפי ההיסטוריון דייוויד גאנט, האפיון המרכזי היה התמקדות באוכלוסייה האשורית הכפרית, ובשבטי האשורים המורדים בהרים, שם מקרי ההרג היו נרחבים יותר, בעוד שממקרי הטבח בערים עצמם יש מספר גדול יותר של ניצולים. גאנט מסיק מכך שהמטרה הייתה השתלטות והחרמה של הקרקעות. כפרים שלמים, רכוש וחוות הושמדו לחלוטין כדי למנוע את חזרתם של האשורים הביתה. יחידות צבא עות'מאניות קיבלו משימה לגרש את האשורים מהאקארי (אזור באימפריה העות'מאנית, כיום חלק מטורקיה ועיראק) ומהחלקים הפרסיים של האימפריה.

מעשי ההרג בוצעו בדקירות, עריפות ראשים, הטבעות, יריות וסקילות. עדי ראייה טוענים כי קצינים מקומיים החזיקו "אוסף" של חלקי גוף כמו אוזניים, אפים, ו"חלקי גוף נשיים". באזורים מסוימים רק הגברים נטבחו והנשים נאנסו או נמכרו. כ-65,000 אשורים מתו מרעב ומחלות בדרכם הרגלית לפרס.

התנגדות אשורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח על הרצח שפורסם בוושינגטון טיימס ב-26 במרץ 1915.

במרץ 1918, חיילים כורדים מהצבא העות'מאני התנקשו באחד מהמנהיגים האשורים החשובים של אותה תקופה, מר שימון בנימין. האשורים הגיבו בהתקפות מוצלחות נגד חיילים עות'מאנים, שכללו בין השאר השתלטות על מבצר עליו פיקד סימקו שיקאק, המפקד העות'מאני שהיה אחראי על ההתנקשות בשימון בנימין, אם כי סימקו עצמו הצליח להימלט. אשורים היו מעורבים בהתנגשויות נוספות בטורקיה, בעיקר נגד כוחות כורדיים וצ'רקסיים הנאמנים לאימפריה, אך התנגשויות אלו נשארו במספרים נמוכים ולא תמיד הביאו לתוצאות חיוביות מצד האשורים.

איליא פטרוס היה בין המנהיגים של התנגדות הצבאית ולאחר סיום מלחמת העולם הראשונה פעל להכרזת אוטונומיה לאשורים, אך ללא הצלחה.

הכרה ברצח העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באפריל 2001, מושל ניו יורק, ג'ורג' פטאקי, טען כי מעשי האימפריה היוו רצח עם נגד אשורים נוצרים.
  • בדצמבר 2007, האיגוד הבינלאומי לחוקרי ג'נוסייד הכיר באופן רשמי ברצח העם האשורי יחד עם רצח העם היווני.
  • באפריל 2008, מושל ניו יורק, דייוויד פטרסון, הכיר ברצח העם.
  • במרץ 2010, בית הנבחרים של שוודיה (הרשות המחוקקת) הכיר ברצח העם האשורי, יחד עם רצח העם הארמני ורצח העם היווני.
  • במאי 2013, רצח העם הוכר על ידי הפרלמנט של מדינת ניו סאות' ויילס באוסטרליה.
  • במרץ 2015, ארמניה הכירה ברצח העם האשורי.
  • באפריל 2015, הפרלמנט של הולנד ושל אוסטריה הכירו ברצח העם האשורי והיווני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח העם האשורי בוויקישיתוף