רנה בוסקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רנה בוסקה
René Bousquet
לידה 11 במאי 1909
מונטובן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 8 ביוני 1993 (בגיל 84)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • Toulouse Capitole University
  • Faculté de Droit de Toulouse עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק La Dépêche du Midi, Banque de l'Indochine עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד Prefect of Marne (19401942) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אביר בלגיון הכבוד
  • מסדר פרנציסקה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רנה בוסקה (מימין, במעיל הפרווה)

רנה בוסקהצרפתית: René Bousquet; ‏ 11 במאי 19098 ביוני 1993) היה מדינאי צרפתי אשר שימש כמזכיר הכללי של המשטרה בממשל וישי. ביצע פשעי מלחמה בגירוש אלפי יהודים ואזרחים נוספים אל מחנות ההשמדה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה בוסקה נולד בעיר מונטובן שבחבל טארן וגארון. לאחר לימודי משפטים, החל את הקריירה שלו כראש מועצת המדינה בטארן וגארון. במרץ 1930, בוסקה וחבר נוסף הפכו לגיבורים לאומיים כשהצילו באופן אישי עשרות אנשים מטביעה במהלך הצפות בדרום מערב צרפת. על מעשה זה עוטר באות לגיון הכבוד ובמדליית זהב.

בוסקה הפך לבן חסותו של הסנאטור הסוציאליסטי הרדיקלי מוריס סארו. הוא עבר לתפקיד ראש השירות הטכני, האחראי על השיקום של אזורים מוצפים בדרום המדינה. בגיל 22 בלבד, התמנה למספר שתיים במשרד הפנים. בשנת 1935 התמנה למנהל משרד שר החקלאות. ב-1936 שימש בתפקיד בכיר בביטחון הלאומי. בשנת 1938 שימש כסגן מושל מועצה מקומית במחוז מארן וב-1939 הפך למזכיר הכללי של משטרת אזור שאלון-אן-שמפאן.

פשעיו במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניעת צרפת ב-1940, התמנה בוסקה למושל אזור שאלון-אן-שמפאן והיה למושל האזורי הצעיר ביותר. הוא הצליח לעזור לשבויי מלחמה להימלט, ולהפחית את המס הכללי של גרמניה על מחוז מארן.

באפריל 1942, כשהאס אס השתלט על ענייני הביטחון באזורי הכיבוש, מינה אותו ראש ממשלת וישי פייר לאוואל למזכיר הכללי של המשטרה. בוסקה הצליח להשיג למשטרה הצרפתית אוטונומיה מהרשות הגרמנית תוך הבטחה לשתף איתם פעולה. הוא ריכז את כל שירותי המשטרה תחת סמכותו האישית, והחל בדיכוי היהודים באמצעות הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, שבראשו עמד הקומיסר דה פלפואה.

בוסקה ניהל את המשא ומתן שהוביל לעסקת "אוברג-בוסקה" באוגוסט 1942, שבה הכירו באוטונומיה של המשטרה והז'נדרמריה הצרפתית, שלא ייאלצו לתת בני ערובה או אסירים לשירות הגרמני. למרות זאת, כעבור שלושה ימים נדרשו הצרפתים לתת 70 בני ערובה כנקמה על רצח גרמנים.

ביולי 1942 הכין בוסקה בשיתוף עם מפקד האס אס והמשטרה בצרפת, קרל אוברג, את "מבצע רוח האביב" (המוכר כמצוד ולודרום ד'איבר), שהיה גל מעצרים המוני בפריז שבוצע על ידי המשטרה, למטרת צמצום האוכלוסייה היהודית, שילוחה למחנה דראנסי ומשם להשמדה באושוויץ. בוסקה ביטל באופן אישי צווי הגנה מפני מעצרים שהיו למספר קבוצות של יהודים, בעיקר לילדים מתחת לגיל 18 ולהורים לילדים מתחת לגיל 5. באמתלה של "לא להפריד משפחות", הורה פייר לאוואל כי ילדים יהודים מתחת לגיל 16 ייכללו בשיירות הגירוש, ובכך התעלה אפילו על דרישתם של הנאצים. בוסקה התחייב באופן אישי כי יגורשו גם ילדים מתחת לגיל שנתיים. כל הילדים גורשו בנפרד מהוריהם. לאחר שכמה קרדינלים מחו על המעצרים, איים בוסקה לבטל את הקלות המס עבור בתי הספר הקתוליים[1].

בינואר 1943 ארגן בוסקה יחד עם קרל אוברג פשיטה מסיבית במרסיי, הידועה כ"קרב מרסיי", שבמסגרתו גירשו המשטרה הצרפתית והגרמנית 30,000 איש מן הנמל הישן והחריבו את האזור שנחשב על ידי הגרמנים כ"קן טרור" מסוכן. בוסקה הציע את שירותיו במהלך הפעולה והצליח לשלוח 2,000 בני אדם אל מחנות ההשמדה. פעולה זו סימלה את שיתוף הפעולה המכוון של המשטרה הצרפתית עם הנאצים.

באפריל 1943 נפגש בוסקה עם מפקד האס אס היינריך הימלר, שהתרשם ממנו והכריז עליו בתור "משתף פעולה יקר במסגרת שיתוף הפעולה של משטרת צרפת".

ב-2 בדצמבר 1943 נרצח מוריס סארו על ידי אנשי מיליס (המיליציה הצרפתית משתפת הפעולה). בוסקה קבע לעצור את העבריין, והמיליס דרשו מהנאצים לפטר אותו. לאחר שהמיליס שחררו את המבצעֵ והרסו את משרדיו של בוסקה, הוא התפטר מתפקידו ב-31 בדצמבר 1943[2]. הוא הוחלף על ידי מפקד המיליס, ז'וזף דארנן. ב-1944 האשימה אותו העיתונות משתפת הפעולה, שבעת כהונתו בממשל וישי פעל לטובת תנועת ההתנגדות, הרזיסטאנס.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוסקה היה בבוואריה בזמן כניעתה של גרמניה. הוא חזר לצרפת ונפגש עם לאוול ועזר לו להתכונן למשפטו.

בוסקה היה הצרפתי האחרון להישפט על ידי בית הדין העליון בצרפת, בשנת 1949. הוא זוכה מהאשמה של "פגיעה באינטרסים של הביטחון הלאומי", אולם הוכרז באופן אוטומטי כאשם בשל תפקידו בממשל וישי. הוא קיבל את העונש המינימלי של חמש שנות מאסר במסגרת משפט "ההשפלה הלאומית" (משפט שנועד להעניש על עבירת השפלת המדינה), "לאור השתתפותו בהתנגדות נגד הכובש"[1].

בוסקה הוצא אל מחוץ לשירות הציבורי, אולם עשה קריירה בבנק גדול ובעיתונים (בין היתר כחבר הנהלת העיתון היומי לה דפש). בשנת 1957 הוחזר לו אות לגיון הכבוד ובינואר 1958 זכה לחנינה. באותה שנה החל בקריירה פוליטית בבחירות למועצה המחוקקת של מחוז מארן, שהוא נתמך על ידי תנועת "האיחוד הסוציאליסטי הדמוקרטי של ההתנגדות"[1].

בוסקה תמך בפרנסואה מיטראן ועזר לו בבחירות בשנת 1974. לאחר בחירתו של מיטראן כנשיא צרפת בשנת 1981, נפגש איתו לשיחות פוליטיות בארמון האליזה. השיחות הופסקו בשנת 1986, כאשר הראיות נגד בוסקה החלו להתגלות. המשטרה סגרה את הפרשה על ידי שליחת התיק לבית משפט שכבר לא היה קיים, דבר שעורר זעם ציבורי. הפדרציה הבינלאומית לזכויות האדם הצהירה כי זו הייתה "החלטה פוליטית ברמות הגבוהות ביותר כדי למנוע את פתיחת הפרשה". בשנת 1989 הגישו צייד הנאצים סרז' קלרספלד וארגונים שונים תלונה נגד בוסקה על פשעים נגד האנושות בנוגע לגירוש להשמדה של 194 ילדים. הוא הואשם על ידי בית המשפט בשנת 1991[3]. ב-8 ביוני 1993 נורה בוסקה למוות על ידי חולה נפש שחדר לדירתו, מספר שבועות לפני פתיחת משפטו[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רנה בוסקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]