רימון (שבועון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רימון
שער הגיליון הראשון, 1 באוגוסט 1956
שער הגיליון הראשון, 1 באוגוסט 1956
תדירות שבועון עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד שירות הביטחון הכללי עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1956–1958 (כשנתיים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רימון הוא שמו של שבועון שהחל לצאת לאור בישראל בשנת 1956 ביוזמה ובמימון של השב"כ, כשבועון מתחרה לשבועון "העולם הזה", ונסגר כעבור שנה וחצי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"העולם הזה" היה כלי ביטוי אנטי-ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ומפלגתו מפא"י. כן תקף השבועון את שירותי הביטחון, שאותם כינה "מנגנון החושך". עורך השבועון, אורי אבנרי, היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. "העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים".[1]

איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, חשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית. לכן, החליט לממן בשנת 1956, מתקציב שירותי הביטחון, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון". הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון".

הגיליון הראשון יצא באוגוסט 1956. עורכו הראשי של "רימון" היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה העיתונאי חזי לופבן. עם הכותבים בשבועון נמנו דוד אבידן, אהד זמורה, יעקב אגמון, מרדכי נאור ואריה אבנרי. השבועון היה בעל נימה סנסציונית, והודפס בצבע - דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה. "רימון" נהנה גם ממידע שסיפקו לו שירותי הביטחון. בשבועון נכללו גם התקפות ישירות על "העולם הזה" ועורכו, אורי אבנרי. רימון ביקר גם האנציקלופדיה העברית בעריכת ישעיהו לייבוביץ, לאור ערכים שונים שראו כבעלי הטייה לטובת תנועת החרות ובפרט ערכים שכתב אליעזר ליבנה. בטאון תנועת חרות, העיתון "חרות", התפלמס עם ביקורת זו וציין ש"רימון" הוא "ביטאון הש.ב."[2]

שלמה טנאי, עורך "רימון", טען בשיחה ב-4 בספטמבר 1956 שתפוצת העיתון גבוהה מתפוצת "העולם הזה". אך העיתון לא שרד. "רימון" נפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה", ונתפס בציבור כעיתון של הממסד, מה שבאופן אירוני חיזק את "העולם הזה" כעיתון אנטי־ממסדי. בסופו של דבר, תוכניתו של איסר הראל נכשלה, ו"רימון" נסגר באפריל 1958.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]