רומח אש

רומח אש הוא כלי ירייה שהומצא בסין, בין ראשוני כלי הנשק החמים בהיסטוריה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומח אש הקדום היה נשק דמוי רומח, שכלל רומח סיני מסורתי, שמחוברת אליו שפופרת מלאה באבק שרפה וקליע. ברגע הירייה, הרומח היה משחרר קליע קטן או חץ מורעל יחד עם הלהבה.

טווח הירי של רומח אש היה מטרים בודדים, בהיותו נשק מחובר לרומח מסורתי, היה זה כלי נשק קצר טווח, כאשר מטרת הירי נועדה לספק עדיפות בקרב פנים אל פנים.

תוך תקופה קצרה, ראו הממציאים את הערך של שפופרת אבק השריפה, ותכננו רומח אש בנפרד מהרומח המסורתי.

דיאגרמות, איורים וספרים מהמאה ה-10, מראים רומח אש בשימוש צבאי, אבל השימוש היעיל ביותר ברומח אש היה בתחילת עד אמצע שושלת סונג, כאשר פלשו עמי הצפון לתוך סין.

כלי הנשק קצרי טווח האלו, שנועדו לשימוש חד פעמי היו פעמים רבות מוחזקים ליד חומות העיר, ונתנו למגנים הסינים עדיפות טקטית ופסיכולוגית, במיוחד בעת שנורו בצרורות. הם היו כלי נשק אידיאליים נגד אויבים המנסים לפרוץ את חומות העיר, ועזרו להחזיק את האויבים מעבר לשער העיר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומחי האש הראשונים נראו בסין במהלך המאה ה-10, ועד שנת 1260 לערך הם כבר התפתחו למגוון רחב של צורות ושימושים. למרות שהם בדרך כלל מוזכרים בשימושם של איכרים מורדים, חיילי צבא סדירים בתקופת שושלת סונג (960 - 1279) גם השתמשו בהם. הם היו זולים ונפוצים, והיו בשימוש כמה מאות שנים, ונשארו בשימוש זמן רב לאחר שושלת מינג (1368 - 1644). פיתוח אבק שרפה עבור רומחי אש, איכותי מספיק שיהיה ביכולתו לפצוע ואף להרוג על ידי הקליע, היו צעד מפתח בפיתוח רובים אמיתיים. כלי הנשק הזה סלל את הדרך עבור פיתוחים נוספים של כלי נשק מבוססים על אבק שרפה, והוא האב הקדמון הישיר של הרובים, התותחים המודרניים והרקטה.

נשק דומה לרומח אש חזר לפעולה במלחמת העולם השנייה. במלחמה זו המציאו היפנים נשק נ"ט לשימושו של המתאבד. רימון נ"ט בעל ראש קרב גדול חובר למוט במבוק ארוך ושימש לניגוח כלי משוריין על ידי החייל שהיה אמור להסתער עליו. השימוש בכלי נשק זה נעשה לקראת סוף המלחמה כשהיפנים היו נואשים וניסו כל אמצעי לחימה שיכול היה לתת מענה ולו גם חלקי נגד העדיפות המספרית והטכנולוגית של בעלות הברית.