רוזה פארקס

רוזה פארקס
Rosa Louise McCauley Parks
	רוזה פארקס בעצרת מחאה במונטגומרי וברקע מרטין לותר קינג, 1955
לידה	4 בפברואר 1913; טסקיגי, אלבמה, ארצות הברית
פטירה	24 באוקטובר 2005 (בגיל 92); דטרויט, מישיגן, ארצות הברית
שם לידה	Rosa Louise McCauley
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות וודלואן
מקום מגורים	דטרויט
השכלה	אוניברסיטת המדינה של אלבמה
השקפה דתית	הכנסייה המתודיסטית המאוחדת
בן או בת זוג	Raymond Parks
פרסים והוקרה	היכל התהילה הלאומי לנשים (1993); פרס צלחת הזהב (1995); מדליית ספינגארן (1979); International Freedom Conductor Award (198); פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1981); פרס NAACP Image לשחקנית משנה בסדרת דרמה (2000); מדליית החירות הנשיאותית (1996); פרס קאנדס (1984); מדליית הזהב של הקונגרס (1999); היכל התהילה של נשות מישיגן (1983); היכל התהילה של נשות אלבמה; מדליית הכבוד של האליס איילנד ;
חתימה

רוזה לואיז פארקס (באנגלית: Rosa Louise Parks‏; 4 בפברואר 1913 – 24 באוקטובר 2005) הייתה אפרו-אמריקאית פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח תושבת העיר מונטוגומרי בירת אלבמה. התפרסמה בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה ולהעמדתה לדין. הדבר הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, ולקביעת בית המשפט העליון של ארצות הברית שחוקי ההפרדה הגזעית נוגדים את החוקה האמריקאית. בעקבות כך בוטל החוק המקומי שחייב הפרדה בין הגזעים בתחבורה הציבורית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזה פארקס נולדה בעיירה טסקיגי שבאלבמה בשם רוזה לואיז מקולי (באנגלית: Rosa Louise McCauley) ועבדה במשך שנים כתופרת. ב-1932 נישאה לריימונד פארקס, ספר ממונטגומרי. לאחר נישואיה, עסקה פארקס בעבודות שונות. בעידוד בעלה השלימה את לימודיה התיכוניים ב-1933. באותה תקופה, רק 7% מן האוכלוסייה האפריקאית-אמריקנית הייתה בעלת השכלה תיכונית. חוקי ג'ים קרואו הטילו מגבלות רבות על השתתפותם של שחורים בבחירות, אך פארקס הצליחה להירשם בספר הבוחרים.

בדצמבר 1943 הפכה פארקס פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. היא הצטרפה לסניף מונטגומרי ונבחרה כמזכירת נשיא הסניף. היא המשיכה בעבודתה זו עד 1957. בסביבות 1944 החלה פארקס לעבוד בבסיס חיל האוויר האמריקני מקסוול, ליד מונטגומרי. הפרדה גזעית הייתה אסורה בבסיס, ופארקס נסעה לעבודתה באוטובוס מעורב; לאחר שנים תיארה חוויה זו כ"פוקחת עיניים". מאוחר יותר עבדה פארקס כתופרת ועוזרת בביתו של זוג לבן, קליפורד ווירג'יניה דור (Durr). בני הזוג היו בעלי חשיבה ליברלית מבחינה פוליטית, והתיידדו עם פארקס. ב-1955 עודדו אותה ללמוד בבית הספר העממי היילנדר (Highlander Folk School) שבטנסי (לימים מרכז החינוך והמחקר היילנדר), מוסד חינוכי שיועד לשכבות העממיות, השכבות הנמוכות ובעלות החינוך הבסיסי יותר, והתמקד בסיפוק חינוך והדרכה על זכויות עובדים, צדק חברתי ושוויון גזעי. המחנכת והאחראית על חיילים משוחררים, ספטימה קלארק, הדריכה את פארקס במוסד זה.

פעילותה כנגד גזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1944 עמדה פארקס בראש יוזמה להגנתה של ריסי טיילור, אישה שחורה מאלבמה שנאנסה באונס קבוצתי על ידי חבורת גברים לבנים, אשר למרות הודאות שלהם בנושא לא נחקרו או הואשמו בפשע. היא הקימה את "הוועדה למען צדק שוויוני עבור גב' ריסי טיילור (CEJRT)", שהפך עד מהרה לארגון עם סניפים ברחבי ארצות הברית, ותמכו בו פעילים ופעילות שחורים מובילים של התקופה, שהעלו את הסוגיה לעיתונות והפעילו קמפיין שמכוון לגרום למושל אלבמה צ'ונסי ספארקס - שהיה גזען מוצהר - לפתוח בחקירה. על אף שהמקרה לא הצליח להביא לצדק עבור טיילור, ההתארגנות הכלל-ארצית בקהילות שחורות וב-NAACP הניחה אבני יסוד לפעולות שהגיעו מאוחר יותר, כדוגמת חרם האוטובוסים של מונטגומרי כעשור לאחר מכן.^[1]

באוגוסט 1955 נחרדו רבים מהרצח האכזרי של אמט טיל (Emmett Till). טיל היה נער אפריקאי אמריקאי שנרצח במיסיסיפי בגיל 14, מכיוון ששוחח עם אישה לבנה. ב-27 בנובמבר 1955 השתתפה פארקס בעצרת המונית במונטגומרי, במחאה על הרצח.

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-1 בדצמבר 1955, סירבה פארקס להוראת נהג האוטובוס בו נסעה, לפנות את כיסאה לאדם לבן. היא נעצרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי ואי ציות לחוק המקומי, והוטל עליה קנס. באותם ימים החוק במונטגומרי קבע כי יש להושיב בנפרד שחורים ולבנים באוטובוס וכי חלה חובה על הנוסעים לציית להוראות הנהג בעניין,^[2] כאשר היה מקובל להושיב את הלבנים בחלק הקדמי של האוטובוס. פארקס אומנם ישבה בחלקו האחורי של האוטובוס, אולם היה נהוג שכאשר החלק הקדמי התמלא, הנהג פנה לשחורים והורה להם לפנות את מקומם ללבנים. פארקס לא הייתה הראשונה שהורשעה בעבירה זו: עשר שנים קודם לכן הורשעה איירין מורגן בגין אותה עבירה, והערעור על הרשעתה הוביל לאיסור על הפרדה גזעית בתחבורה הבין-מדינתית. בשונה מפארקס, המקרה של מורגן לא ייצג סירוב לא-אלים, ומורגן לא הייתה מקושרת לתנועה לשחרור השחורים ולכן, כנראה, המקרה שלה לא הצית את התגובות שבאו בעקבות המעצר של פארקס.^[3] כמו כן, תשעה חודשים לפני המעצר של פארקס, הייתה קלודט קולווין הראשונה במונטגומרי שנעצרה על סירוב להישמע לחוקי ההפרדה הגזעית באוטובוסים. מנהיגי התנועה השחורה במונטגומרי החליטו שקולווין אינה דמות מספיק טובה לייצג את המאבק כי הייתה רק בת חמש-עשרה, ונכנסה להריון מחוץ למסגרת הנישואים, והחליטו לחכות למקרה "פוטוגני" יותר. כזה היה המעצר של פארקס, שהייתה מקושרת לתנועה לשחרור שחורים ונחשבה משכילה ומכובדת חברתית.^[4]^[5]

בעקבות מעצרה הוביל הכומר מרטין לותר קינג את חרם האוטובוסים של מונטגומרי אשר בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. הערעור על הרשעתה של פארקס נידון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בנובמבר הכריעו השופטים כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית.

פארקס הפכה לסמל בתנועה לזכויות האזרח. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היא עברה לדטרויט והייתה פעילה במפלגה הדמוקרטית.

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל תרומתה זכתה רוזה פארקס לאזכרת שמה בהיכל התהילה לנשים של מישיגן בשנת 1983. ב-1996 העניק לה הנשיא ביל קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית וב-1999 הוענקה לה מדליית הזהב של הקונגרס על פעילותה נגד גזענות.

ב-1994 ביקש חבר הקו קלוקס קלאן לאפשר לארגונו לאמץ קטע מדרך בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי בארצות הברית. במסגרת האימוץ, אמור היה הארגון לדאוג לנקיון הדרך, שבה אמורים היו להיות מוצבים שלטים הנושאים את שמו. בתחילה סירבה המדינה לבקשה, אבל לאחר פסיקת בית-משפט פדרלי שהסירוב אינו חוקתי, הוכרחה המדינה בשנת 2000 להציב את השלטים. בית המחוקקים של מיזורי החליט בתגובה לשנות את שם הדרך לדרך רוזה פארקס, והקו קלוקס קלאן ויתר על זכותו לטפח דרך זו.

אירוע השוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 נשדדה רוזה פארקס בביתה בדטרויט על ידי אדם ממוצא אפרו-אמריקאי בשם ג'וזף סקיפר, שהכה אותה וגנב ממנה 53 דולר. השודד זיהה אותה ושאל אם היא רוזה פארקס, אך גם לאחר שאישרה שזאת אכן היא, השודד לא חזר בו. מקרה זה עורר סערה רבה בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.

פטירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזה פארקס נפטרה ב-24 באוקטובר 2005 כשהיא בת 92.

ב-27 באוקטובר 2005 החליט סנאט ארצות הברית כי ארונה של פארקס יוצב ברוטונדה של הקפיטול, כדי לאפשר לציבור הרחב לחלוק לה כבוד אחרון. הצעה זו אושרה גם על ידי בית הנבחרים של ארצות הברית ב-28 באוקטובר. בכבוד זה זכו רק 31 אנשים בהיסטוריה של ארצות הברית (לרבות פארקס). פארקס היא האישה הראשונה שזכתה בכבוד זה, האישיות השחורה השנייה שזוכה בכבוד זה (אחרי ג'ייקוב צ'סטנט) וכן האישיות השנייה שאינה עובדת מדינה או נבחרת ציבור שזכתה בכבוד זה (אחרי פייר שארל ל'אנפן). הקודם שזכה בכבוד זה היה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן.

ב-27 באוקטובר החליטה עיריית מונטגומרי, אלבמה, כי כל המושבים הקדמיים באוטובוסים בעיר יקושטו בסרטים שחורים לזכרה.

לאחר מותה, נלקח ארונה של פארקס לכנסייה האפריקנית המתודיסטית האפיסקופלית סנט פול שבמונטגומרי, וב-29 באוקטובר הועבר לאוטובוס מאותו דגם של האוטובוס בו סירבה פארקס לפנות כיסאה ללבן והובא לוושינגטון.

ב-30 באוקטובר הורה נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש על יום אבל לאומי, ועל הורדת כל דגלי ארצות הברית לחצי התורן.

למעלה מ-50,000 איש עברו לפני ארונה של פארקס בקפיטול וחלקו לה כבוד אחרון ב-31 באוקטובר, ובאותו יום הועבר הארון למוזיאון צ'ארלס ה. וורייט להיסטוריה של השחורים באמריקה שבדטרויט, מישיגן שם הוצג הארון עד 2 בנובמבר.

ב-2 בנובמבר נערך טקס הלוויה בכנסיית טמפל הגדולה שבדטרויט. בשל מספר הנואמים הרב נמשך הטקס שבע שעות, במקום שלוש השעות המתוכננות, ומסע הלוויה לבית הקברות נעשה בחשיכה וברכב, במקום במרכבה כפי שתוכנן. טקס ההלוויה שודר במספר רב של תחנות טלוויזיה.

פארקס נקברה בבית הקברות וודלואון שבדטרויט, בין קברי בעלה ואמה, בקפלה שלאחר טקס הלוויה שונה שמה ל"קפלת החופש על שם רוזה פארקס".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום רוזה פארקס
קלודט קולווין – האפרו-אמריקאית הראשונה במונטגומרי שסירבה לפנות את כסאה באוטובוס לאדם לבן.
דורותי קאונטס – אחת מהתלמידים האפרו-אמריקאים הראשונים שלמדו ב"תיכון הארי הארדינג" בשארלוט (קרוליינה הצפונית)
יולנדה קינג – פעילת זכויות אזרח ובתו של מרטין לותר קינג

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל נוריס, גם אני אמריקאי, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 221, אוקטובר 2016
רוזה פארקס, בתוך: רוזלין הורטון וסלי סימונס. נשים ששינו את העולם, הוצאת מטר, 2009, תרגום: ענבל שגיב, עמודים 149-146 (הספר בקטלוג ULI).

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליסבת' קייזר, רוזה פארקס (קטנות-גדולות), תל אביב: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: עטרה אופק (הספר בקטלוג ULI).
קייט פנקהרסט, סיפורן של נשים מופלאות ששינו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת (הספר בקטלוג ULI).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזה פארקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
רוזה פארקס מתוך רשימת מאה האנשים החשובים ביותר של המאה העשרים מאת TIME
רוזה פארקס - סיפור מקוצר בדרך ויזואלית (עברית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על רוזה פארקס‏, 7 בדצמבר 2011
רוזה פארקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Recy Taylor, who fought for justice after being raped by six white men, dies at 97, Associated Press, January 2, 2018
^ Montgomery City Code, Section of the city code requiring segregation on buses, Alabama Department of Archive and History, chapter 6 senctions 10,11, ‏1952
^ Before Rosa Parks, There Was Irene Morgan
^ "Claudette Colvin, The Montgomery Bus Boycott
^ "Her circumstances would make her an extremely vulnerable standard-bearer." ISBN 0-671-68742-5 p. 123

[1] Recy Taylor, who fought for justice after being raped by six white men, dies at 97, Associated Press, January 2, 2018

[2] Montgomery City Code, Section of the city code requiring segregation on buses, Alabama Department of Archive and History, chapter 6 senctions 10,11, ‏1952

[3] Before Rosa Parks, There Was Irene Morgan

[4] "Claudette Colvin, The Montgomery Bus Boycott

[5] "Her circumstances would make her an extremely vulnerable standard-bearer." ISBN 0-671-68742-5 p. 123

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]