רובה חצי-אוטומטי
רובה חצי-אוטומטי, או רובה מִטַעֵן, הוא רובה המנצל את אנרגיית הרתע או את לחץ הגזים בקנה הנוצרים בעת ירי כדור, על מנת לגרוף כדור נוסף אל בית הבליעה.
רובה כזה מוזן בדרך כלל ממחסנית ולעיתים רחוקות יותר מתוף כדורים או משרשיר.
פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב הרובים האוטומטיים והחצי-אוטומטיים מבוססים על בריח נדרך גז. בעת היריה מופנים חלק מהגזים המצטברים בקנה לדחוף אחורה את הבריח ובאמצעות קפיץ מחזיר הוא גורף כדור נוסף מהמחסנית ונדרך בשנית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף המאה ה-19 ומלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור הרובים החצי-אוטומטיים ברובים הבריחיים שפותחו בשלהי המאה ה-19. לרובים אלה הייתה מחסנית פנימית, אולם הזנת הכדור מהמחסנית אל בית הבליעה הצריכה את הרובאי לדרוך את הרובה בין כל כדור וכדור (דבר שגרם לרובאים לא מספיק מיומנים לעיתים "לצאת מהכוונות" בעת הדריכה).
הרובה החצי-אוטומטי הראשון היה "רובה מונדרגון" (אנ') אשר הומצא על ידי הגנרל המקסיקני מנואל מונדרגון בשנת 1882 ואשר נרשם כפטנט בשנת 1897. רובה זה היה בעל יכולת טעינה עצמית, אך עדיין ירה בבודדות ולא בצרורות כמו מכונת ירייה.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העולם השנייה בלט בשימוש רובה M1 גאראנד החצי-אוטומטי של ארצות הברית לצד שימוש בתתי-המקלעים החדשניים. הגאראנד נחשב לאחד הרובים הטובים של המלחמה, ובלט על רקע הלי אנפילד הבריטי ורובי המאוזר K98 הגרמניים, שניהם רובים בריחיים. מצד הצבא האדום, היה ה-SVT-40 הרובה החצי-אוטומטי הנפוץ ששירת לאורך כל המלחמה. לאחר תחילת מבצע ברברוסה, בשנת 1941, החלו הגרמניים בפיתוח רובה חצי אוטומטי משלהם (המבוסס על ה-SVT-40), רובה זה היה ה-Gewehr 41 (שנחשב לבעייתי ולא מוצלח) ויותר מאוחר ה-Gewehr 43.
אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר מלחמת קוריאה מרבית הרובים החצי-אוטומטיים הוחלפו ברובי סער כמו ה-AK-47 הסובייטי וה-M14 וה-M16 האמריקאיים שהיו נפוצים במלחמת וייטנאם ובשאר מלחמות המחצית השנייה של המאה.
בצה"ל שירת הרומ"ט (רובה מטען) FN FAL הבלגי שהיה רובה חצי-אוטומטי משנות ה-50 של המאה ה-20 עד החלפתו במלחמת יום כיפור ברובי הסער M16 ומאוחר יותר בגליל ובתבור.
בשוק הנשק האמריקאי, בה התיקון השני לחוקת ארצות הברית מאפשר מכירה ורכישה של כלי נשק לשימוש אישי, יש ביקוש רב לרובים חצי-אוטומטיים להגנה עצמית, ציד וירי ספורטיבי, וזאת עקב מגבלות בחוק על נשק אוטומטי מלא. חברות רבות מציעות גרסאות חצי-אוטומטיות של רובי סער צבאיים לשוק האזרחי האמריקני ואלה זוכות לפופולריות רבה בקרב הקונים. גרסאות הקרבין החצי-אוטומטיות של התבור TAR-21 והתבור X-95 (מיקרו-תבור) אף זכו בפרס "רובה השנה" של איגוד הרובאים הלאומי של ארצות הברית.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח באנגלית לרובה כזה הוא Semi-Automatic Rifle, שמכונה בקיצור semi-auto. התרגום התקין לשונית הוא "רובה אוטומטי למחצה" אך הביטוי "רובה חצי-אוטומטי" השתרש ללא תקנה. רובה כזה מכונה באנגלית גם Self-Loading Rifle ועל כן המונח העברי שנבחר לתיאור רובה כזה הוא "רובה מִטַעֵן", כלומר: רובה הטוען את עצמו. שם זה היה נפוץ עד שנות ה-70 של המאה ה-20 כשם נרדף לרומ"ט FN FAL והשימוש בו דעך מאוד בעקבות החלפת ה-FN FAL ברובי הסער גליל ו-M-16, שמסוגלים גם לירי אוטומטי מלא.
