רבן גמליאל החמישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבן גמליאל החמישי
לידה המאה ה־4 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה אחרי 393 לספירה
מדינה פרובינקיה סוריה-פלשתינה, האימפריה הביזנטית
תקופת הפעילות ?–380 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק נשיא הסנהדרין
אב הלל נשיאה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רבי יהודה נשיאה השלישי
נשיא הסנהדרין ה־19
365380
(כ־15 שנים)
אירועים בתקופתו בניית בית המקדש של יוליאנוס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבן גמליאל החמישי היה נשיא הסנהדרין בדור הרביעי לאמוראים, תלמידו של רבי אבהו. "אמר אבהו ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי וכו' ואסרתי לו וכו' דאדם קטן היה וביקש ר' אבהו לגודרו"[1].

סבו רבי יהודה נשיאה השני, היה תלמידו של רבי יוחנן (ר"ה כ' ע"א). אביו היה הלל השני, שתיקן את הלוח העברי.

בתוך כתביו של ליבאניוס, הרטוריקן המפורסם ביותר של המאה ה-4, ישנה התכתבות שהתקיימה בשנים 388–393 עם "פטריארך" בארץ ישראל, כפי הנראה נשיא הסנהדרין, אותו מזהה מנחם שטרן עם גמליאל החמישי. ליבאניוס פונה אליו במילים המעידות על כבוד רב והכרה בסגולותיהם של הנשיא עצמו ושל עמו. ניתן אולי להסביר רגשות אלה בתחושת האחווה לנוכח הסכנה שבה מצאו עצמם היהודים וה"הלנים" תחת עול הקיסרים הנוצרים. נראה כי הנשיא היה חבר קרוב של ליבאניוס ורוב ההתכתבות מכילה מכתבי המלצה, שבהם ליבאניוס מבקש טובה עבור חבריו, שכמה מהם היו מוכרים גם לנשיא. מתוך ההתכתבויות ניכר כי ליבאניוס מחשיב את הנשיא היהודי כבעל חינוך יווני. כמה מן המכתבים רומזים על כך שהנשיא הפעיל כוח והשפעה העולים אפילו על אלו של המושל האזרחי של פרובינקיה סוריה-פלשתינה[2]. מתוך אחד המכתבים, נראה כי המושל הילאריוס הודח בשל התנהגות בלתי נאותה וכי הנשיא היה מעורב בהדחה. ליבאניוס אינו מנסה לנקות את המושל מאשמה, אולם מפציר בנשיא לסייע לו. מכתב זה מעיד על כוחו העצום של גמליאל בארץ ישראל[3]. שטרן גם מזהה את גמליאל החמישי עם "הפטריארך גמליאל" הנזכר במכתב שכתב הירונימוס בשנות ה-90 של המאה ה-4[2], שבו הוא מציין כי הקיסר הביזנטי תאודוסיוס הראשון (מת בשנת 395) הוציא להורג קונסול רומי לשעבר (virconsularis) בשם הסיכיוס, שגמליאל זעם עליו משום שהוא השיג במרמה מסמכים אימפריאליים ששייכים לו[4].

את מקומו של רבן גמליאל החמישי מילא בנו, רבי יהודה נשיאה השלישי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה א'
  2. ^ 1 2 מנחם שטרן, Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, CXL. Libanius, pp. 580-581, 583
  3. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 597. Libanius, Epistulae, 1105
  4. ^ הירונימוס, מכתב 57: לפמאכיוס, עמ' 113, סעיף 3.


ערך זה הוא קצרמר בנושא רבנים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.