ק.סי.וו
.jpg) | |
| לידה |
21 באוקטובר 1903 שושלת צ'ינג  |
|---|---|
| פטירה |
6 ביוני 1984 (בגיל 80) סוואנה, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| מפלגה |
קוומינטנג |
| פרסים והוקרה | |
|
קצין גבוה במסדר האריה הלבן (16 באוקטובר 1945) | |
  | |
ק.סי.וו (באנגלית: K. C. Wu; בסינית: 吳國楨; 21 באוקטובר 1903 - 6 ביוני 1984) היה ראש העיר של שאנגחאי, ולאחר מכן כיהן בממשלת פרובינציית טאיוואן.
השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ק. וו נולד במרכז סין וגדל בבייג'ינג, שם שירת אביו בצבא. הוא למד בבית הספר התיכון ננקאי, יחד עם ג'ואו אנלאי שהיה חברו לכיתה. המשיך ללמוד באוניברסיטת צינג-הואה. בשנת 1923, הוא קיבל תואר שני בכלכלה מ Grinnell College ובשנת 1926, תואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת פרינסטון.
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחזר לסין ב -1926, החל וו את הקריירה בשירות הממשלה, תחילה כגובה מיסים בהנקוב (חלק מווהאן) עבור טו-יין, מצביא שליט מקומי. בשנת 1931 התחתן עם אדית הואנג, בתו של ג'ין הואנג. נולדו להם ארבעה ילדים.[1] בשנת 1932, הוא נבחר להיות ראש העיר של הנקוב. כאשר נהר היאנגצה עמד להציף בשנת 1936 את העיר, וו פיקח על בניית מערכת סכרים אשר הצילה את העיר.[2]
עם נפילתה של הנקוב לידי הכוחות היפניים באוקטובר 1938, במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, ברחו וו ומשפחתו לצ'ונגקינג. ב -1939 מינה אותו צ'יאנג קאי-שק לראש עיריית צ'ונגקינג, תפקיד שמילא עד 1942. הוא כיהן כסגן שר החוץ בשנים 1943–1945, תוך אינטראקציה עם ג'ואו אנלאי כחלק מהחזית המאוחדת נגד היפנים.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ק. וו הפך לראש עיריית שאנגחאי, וכיהן בתפקיד זה עד שהקומוניסטים הסינים כבשו את העיר ב -1949.[2] בעודו ראש עיריית שאנגחאי, וו פגש את רוברט מק קורמיק ואשתו מרילנד מהעיתון שיקגו טריביון. כשהמצב בשאנגחאי נעשה פחות יציב, שלח וו את שתי בנותיו לגור עם משפחת מק'ורמיק באילינוי.[3]
לאחר עזיבת סין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות העברת הממשלה הלאומנית לטייפה, כיהן וו כמושל טאיוואן בין השנים 1949 ל -1953. וו ניסה להנהיג מידה רבה יותר של ממשל עצמי לעם הטייוואני, שיאפשר בחירה של פקידים מקומיים מסוימים בהצבעה דמוקרטית. וו ניסה לקצץ באכזריות המשטרה. וו התנגד לחוגים שמרנים רבים שהיו בממשלה הלאומנית, כולל צ'יאנג צ'ינג-קואו וצ'ן צ'נג. רעיונותיו הדמוקרטיים הליברליים והרגע הקריטי של איום לפלישה קומוניסטית, לא הלכו יד ביד .[4]
הסכסוך של וו עם צ'יאנג החמיר. וו הגיש את התפטרותו לצ'יאנג, אך הוא נדחה. באפריל 1952 היה חשד לניסיון התנקשות בוו. באפריל 1953 וו התפטר (בהצלחה) מתפקידו כמושל וב־24 במאי 1953 הוא עזב את טייוואן בחופזה ל"סיור הרצאות ".
משפחתו של וו עזבה לארצות הברית, למעט בן אחד שלא הורשה לצאת מטיוואן. בשנת 1954, הופיע בטייוואן גל של האשמות על השחיתות של וו. באותו הזמן, צ'יאנג קאי שק דחה את מקורביו של וו מהממשלה. הם גם גירשו רשמית את וו מהקואומינטאנג.[5] בעקבות יציאתו של בנו מטייוואן, וו החל לדבר על הבעיות הרציניות שישנן בממשלת טייאוון. באותה שנה כתב וו מאמר במגזין "לוק", שכותרתו הייתה: "הכסף שלך בונה מדינת משטרה בטייוואן".[6] מלחמת המילים בין וו למשטרו של צ'יאנג החריפה עוד יותר, כולל החלטה נגדו של האספה הלאומית. מאוחר יותר בשנת 1954, פרצה גם מלחמת מילים בין וו והו שי, שגם הוא היה באותה העת בארצות הברית.
באותה תקופה ניסתה ארצות הברית לכרות ברית עם ממשלת טאיוואן כדי להבטיח שרשרת צבאית חזקה שתעמוד נגד הקומוניזם. לכן, הרעיון של לחימה במדינת המשטרה-טייוואן, לא היה בסדר היום של ארצות הברית.
ק. וו חי בארצות הברית, שם שימש פרופסור להיסטוריה סינית באוניברסיטת ארמסטרונג אטלנטיק סטייט בסוואנה, ג'ורג'יה. בתקופתו בארצות הברית, הוא כתב עבודות שונות, כולל ניתוח מפורט על התרבות הסינית בהקשר של המיתולוגיה וההיסטוריה המוקדמת בספרו המורשת הסינית.[7]
וו נזכר בעיקר בתפקידו החיוני בהיווצרותה של טייוואן המודרנית הליברלית ואמונותיו האנטי-קומוניסטיות האופייניות לחבר בקואומינטאנג. אך הוא נזכר גם ברטוריקה האנטי-קואומינטאנג האמיצה שלו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Obituaries: Edith Huang Wu"; Savannah Morning News, August 25, 2002.
- ^ 1 2 "Man on the Dike". Time. 7 Aug 1950.
- ^ Kerr, George H. (1965). Formosa Betrayed. Boston: Houghton Mifflin.
- ^ Kerr, George H. (1965). Formosa Betrayed. Boston: Houghton Mifflin.
- ^ Han Cheung (12 March 2017). "Taiwan in Time: War of words across the Pacific". Taipei Times. p. 8. Retrieved 12 March 2017.
- ^ "Your Money is Building a Police State in Taiwan" by K.C. Wu; Look, June 29, 1954.
- ^ The Chinese Heritage by K. C. Wu; 1988, Random House Value Publishing,