קרנף צר-שפה

קרנף צר-שפה
מצב שימור
	מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מפריטי פרסה
משפחה:	קרנפיים
סוג:	דיצרוס
מין:	קרנף צר-שפה
תת-מינים
	D. b. michaeli; D. b. longipes; D. b. minor; D. b. bicornis;
שם מדעי
	Diceros bicornis; ‏ליניאוס 1758
תחום תפוצה

קרנף צר-שפה, קרנף שחור או קרנף מצוי (שם מדעי: Diceros bicornis), מין יונק יחיד בסוגו דיצרוס שבסדרת מפריטי הפרסה. הקרנף צר-השפה מצוי במרכז אפריקה ובמזרחה כולל קניה, טנזניה, קמרון, דרום אפריקה, נמיביה וזימבבואה.

הקרנף ידוע גם כקרנף שחור, אף שלמעשה מראהו אפור-לבן. שמו זה ניתן לו כדי להבחינו מהקרנף הלבן (Ceratotherium simum; ידוע גם כקרנף רחב-שפה). שמות אלו עלולים להטעות, שכן לשני המינים צבע דומה. מקור שמו של הקרנף הלבן הוא מתרגום שגוי של weit ("רחב" באפריקנס), ולא מצבעו.

שמו המדעי של הקרנף צר-השפה בנוי מהסוג דיצרוס (Diceros) - דו־קרן (מיוונית di=דו ו־ceros פירושו קרן) ושם המין bicornis - פירוש זהה אך בלטינית ("bi" - דו ו־"cornis" - קרן).

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גובהו של קרנף צר-שפה בוגר 143–160 ס"מ ואורך גופו 2.86–3.05 מטר. לו זנב באורך של כ־70 ס"מ. משקל הזכר הוא בין 800 ל־1,400 ק"ג, לעיתים חריגות עשוי להגיע אף ל־2,820 ק"ג. הנקבות קטנות מהזכרים. בראשו שתי קרניים עשויות קרטין, הגדולה מביניהן נמצאת בקצה הקדמי של חוטמו ומגיעה לאורך של כ־50 ס"מ, אף שבמקרים יוצאי דופן אורכה עשוי להגיע ל־140 ס"מ. לעיתים מתפתחת קרן שלישית קטנה. קרניים אלו משמשות להגנה, להפחדה ולעקירת שורשים ושבירת ענפים במהלך אכילה. צבע עורו תלוי בעיקר בתנאי האדמה המקומית ובהתנהגות ההתפלשות של הקרנף, כך שלמעשה הקרנפים בדרך כלל אינם שחורים בצבעם.

הקרנף צר-השפה קטן בהרבה מהקרנף רחב-השפה ולו פה מחודד המשמש אותו לתפוס עלים וענפים באכילתו. לעומתו לקרנף רחב-השפה יש שפתיים רבועות לאכילת עלים. ניתן להבחין בין קרנף צר-שפה לקרנף רחב-שפה גם על פי גולגולתו ואוזניו הקטנות יותר.

עורו העבה העשוי שכבות של הקרנף צר-השפה מגן עליו מקוצים. ראייתו של הקרנף צר-השפה גרועה והוא נסמך יותר על שמיעה והרחה. אוזניו גדולות ומסתובבות למשמע רעש, ואפו גדול ובעל יכולת חישה טובה מאוד לזיהוי טורפים.

התנהגות ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנף צר-השפה הוא אוכל עשב וניזון מעלים, ענפים, עשבים, פירות וכו'. תזונתו מסייעת בהפחתת כמות הצמחים העציים ובכך מאפשרת צמיחת עשבים לרווחתם של בעלי חיים אחרים. הקרנף צר-השפה ידוע כאוכל עד 220 מינים שונים של צמחים. הוא מסוגל לחיות עד חמישה ימים בהיעדר מים בתקופה של בצורת. בתי הגידול של הקרנף צר-השפה מגוונים וכוללים מדבריות בנמיביה, אזורים מיוערים ברמות בקניה וסוואנות.

הם תרים אחר מזון בבוקר ובערב. בשעות החמות ביותר במהלך היום לרוב הם נחים בחוסר פעילות, ישנים ומתפלשים בבוץ. התפלשות בבוץ היא חלק חיוני בחייהם של הקרנפים צרי השפה, והיא מסייעת בקירור טמפרטורת הגוף שלהם במהלך היום ובהגנה על גופם מפני טפילים. אם בוץ אינו זמין במקום הם יתפלשו בעפר. שתיית מים נעשית בדרך כלל בשעות שלאחר מכן.

הקרנף צר-השפה חי לרוב בבדידות למעט אמהות וגורים או קרנפים המתקבצים יחד לצורכי רבייה. לעיתים הם מתקהלים לקבוצות קטנות לתקופות קצרות. הזכרים פחות חברותיים מהנקבות אף שלעיתים הם יאפשרו את נוכחותם של קרנפים אחרים. הם לא טריטוריאליים כל כך ולעיתים קרובות עשויים לעבור דרך טריטוריות של קרנפים אחרים. תחומי המחייה משתנים בהתאם לעונה ולזמינות המזון והמים. בדרך כלל תחום המחייה שלהם קטן, וחיים בצפיפות גדולה בבתי גידול שבהם יש שפע של מזון ומים זמינים ולהפך במקרים שבהם המשאבים הזמינים דלים. בסרנגטי תחומי המחייה משתנים בין גודל של כ־43 קמ"ר לבין 133 קמ"ר, בעוד שבנגורונגורו שטחם של תחומי המחייה נע בין 2.6 ל־44 קמ"ר. בנוסף נצפו אזורים שקרנפים צרי שפה נוהגים לפקוד אותם ולנוח בהם, המכונים "בתים" ושבדרך כלל נמצאים במקום גבוה.

קרנפים צרי שפה עשויים להיות תוקפניים מאוד. מפאת כושר ראייתם הלקוי אם הם מריחים סכנה, עשויים להתנפל על הגורם המאיים. נצפו אף קרנפים אשר התנפלו על גזעי עצים או תלי טרמיטים, אף שלרוב הם אינם תוקפניים כלפי פרטים אחרים ממינים אלו. הם עלולים לתקוף גם בני אדם וכלי רכב. לרוב הם מתנפלים רק לשם הטעייה אחד כלפי השני. זכרים עשויים לעיתים להילחם באמצעות דחיפת ראש בראש או בהיאבקות עם הקרן. הם נוהגים להימנע ממפגש עם זכרים אחרים כשהדבר אפשרי. נקבות אינן תוקפניות אחת כלפי השנייה.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנפים צרי שפה משתמשים בצורות תקשורת רבות. מפאת ראייתם הגרועה והעדפתם לחיים לבד, לעיתים קרובות הם משתמשים בסימוני ריח לזיהוי קרנפים אחרים או בתקשורת קולית. שפת גוף וסימנים חזותיים הם מרכיבים פחות חשובים בתקשורת של קרנפים ממין זה.

הם נוהגים לסמן באמצעות שתן שיחים, אזורים בסביבת בורות מים ואזורים שבהם מצוי מזון. בתקופת הרבייה נוהגות הנקבות להשתין לעיתים תכופות. ההפרשה נעשית באותה הנקודה ששימשה קרנפים אחרים המצויים בסביבת תחנות ההזנה, בסביבת ערוצי מים ובאזורים אחרים. סימונים אלו חשובים מאוד לזיהוי של כל פרט את משנהו. בהתקרב קרנף לנקודה שכזו, הוא יריח כדי לזהות את הקרנפים הנמצאים בסביבה ויוסיף את סימנו שלו. לעיתים הם ישפשפו את ראשם או קרנם על גזעי עצים לסימון.

בנוסף הובחנו סוגים שונים של קולות מורכבים שמשמיע הקרנף צר-השפה לתקשורת. כך למשל במהלך קרב הקרנף נוהם ומחצצר. נחירות ארוכות עשויות להצביע על כעס. עיטושים הנשמעים כקריאות מצביעים על התראה מסכנה. עיטושים קצרים וקימוט נחירים עשויים לבוא בתגובה לבהלה מפנים חדשות. קולות בטונים גבוהים עשויים להצביע על פחד.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרנפים צרי שפה בוגרים החיים בטבע נוהגים לחיות בבדידות, ומתקבצים רק לצורך רבייה. ההזדווגות לא נעשית בתבנית עונתית, אך ההמלטות נוטות להעשות לקראת סוף עונת הגשמים בסביבות יבשות.

נקבה המחפשת זכר נוהגת להפריש נוזלים שמאפשרים לזהות אותה ככזאת. התנהגות מקובלת למציאת בת זוג לרבייה נעשית כאשר הזכר מקפל את שפתו, מקמט את אפו וראשו מורם כדי לזהות ביתר קלות פרומונים שאותם משחררת הנקבה. לפעמים בן זוגה של הנקבה "מנקה" את גלליה ומפזרם, ובאופן זה מקשה על זכרים אחרים לגלות את עקבות הריח שלה.

ישנן התנהגויות המקובלות לפני ההזדווגות הכוללות חרחורים והתנצחות באמצעות הקרניים. התנהגות נפוצה נוספת היא כשהקרנף מחרחר ומנדנד ראשו מצד אל צד ואז רץ שוב ושוב. הזוג נשאר יחד במשך שניים-שלושה ימים, ולעיתים אף מספר שבועות. הזוג מזדווג מספר פעמים ביום במהלך תקופה זו, ומשך ההזדווגות כחצי שעה.

משך ההריון 15–16 חודש. הגור הנולד שוקל כ־35-50 ק"ג ויכול לנוע סביב יחד עם אמו רק כעבור שלושה ימים. הם נגמלים מיניקה בסביבות גיל שנתיים. הגור ואמו נשארים יחדיו כ־2-3 שנים עד ללידתו של הגור הבא; הצאצאים עשויים להישאר עם אמם זמן רב יותר וליצור קבוצות קטנות. לעיתים נאכלים הגורים על ידי צבועים ואריות. נקבות הקרנף צר-השפה מגיעות לבגרות מינית בהגיען לגיל 4–6, בעוד שזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל 7–9. תוחלת חייהם בתנאים טבעיים (ללא סכנת ציד) עשויה להגיע ל־35-50 שנה.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 1900 נאמד מספר הקרנפים צרי השפה בכמה מאות אלפים שחיו ביבשת השחורה. במהלך החצי השני של המאה ה-20 מספרם של הקרנפים צרי השפה התדלדל באופן חמור, מכ־70,000‏^[2] בסוף שנות השישים לכדי עשרת אלפים עד חמישה עשר אלף בשנת 1981. בתחילת שנות התשעים ירד מספרם למתחת ל־2,500 ובשנת 1995 דווח על קיומם של 2,410 פרטים בלבד. על פי קרן הקרנף הבינלאומית האוכלוסייה האפריקנית הכוללת התאוששה במידת מה לכדי 3,610 פרטים בשנת 2003‏.^[3] בנמיביה ובדרום אפריקה, שתי מדינות שבהן נעשתה השקעה רבה בתוכניות שימור, חלה עלייה במספר הקרנפים בתקופה שבין 1980–2001. על פי דוח של איגוד השימור העולמי מיולי 2006, סקר שנערך על תת-המין המערב אפריקני (D. b. longipes), שבעבר נפוץ היה בסוואנות של מערב אפריקה ושמספרם עמד על 10 פרטים בלבד ב־2002, לא איתר פרטים ממנו ותת המין הוגדר אפוא כנכחד.^[4]

הקרנפים צרי השפה נדחקו אל סף הכחדה מחמת ציד בלתי חוקי שנעשה במטרה להשיג את קרנם ומפאת אובדן של בתי גידול. קרנו של הקרנף צר-השפה משמשת באסיה לצורכי רפואה מסורתית, הגם שהוכח כי הקרן חסרת ערך רפואי. במזרח התיכון נעשה שימוש בקרן לצרכים טקסיים, והיא מגולפת כך שתשמש כידית לפגיון מסורתית. הביקוש לקרנים גבר בשנות השבעים ואוכלוסיית הקרנף צר-השפה הצטמצמה ב־96% בין השנים 1970 ל־1992.

תת־מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם ארבעה תת-מינים של הקרנף צר-השפה:

קרנף צר-שפה דרום-מרכזי (Diceros bicornis minor) - תת-המין הנפוץ ביותר, שבעבר תחום תפוצתו השתרע ממרכז טנזניה דרומה דרך זמביה, זימבבואה ומוזמביק עד לצפון מזרח דרום אפריקה. בשנת 1980 הוערך מספרם של הקרנפים מתת מין זה ב־9,090, בשנת 1995 ב־1,300 וב־2001 ב־1,651. כיום הם נפוצים בעיקר בדרום אפריקה שם נאמד במספרם בשנת 2001 ב־1,094 פרטים.
תת המין הדרום־מערבי (D. b. bicornis) - מותאמים יותר לחיים בסוואנות הצחיחות והחצי־צחיחות של נמיביה, דרום אנגולה, מערב בוטסואנה ומערב דרום אפריקה. ב־2001 נאמד מספרם ב־943 פרטים, כש־94.7% מהם חיים בנמיביה.
תת המין המזרח־אפריקאי (D. b. michaeli) - תפוצתו ההיסטורית כללה את סודאן, אתיופיה וסומליה דרומה דרך קניה עד צפון-מרכז טנזניה. כיום תפוצתו מוגבלת בעיקר לקניה ולטנזניה. בשנת 2001 נאמד מספר הקרנפים מתת מין זה שחיו בטבע ב־498, ונוסף אליהם עוד 172 שחיו בשבי ברחבי העולם.
תת המין המערב־אפריקאי (D. b. longipes) - תת-המין שנכחד. בעבר נפוץ היה ברוב הסוואנה של מערב אפריקה. עד לאחרונה, רק פרטים מעטים שרדו בצפון קמרון, אך ביולי 2006 הכריז איגוד השימור העולמי על תת-המין כנכחד זמנית, ובהערכה ב-2011 הוגדר תת-המין כנכחד.