קרל הראשון, קיסר אוסטריה
 | |||||||||
| דיוקן רשמי מ-1917 | |||||||||
| לידה |
17 באוגוסט 1887 פֶּרְזֶנְבּוּיג, צִיסְלֵייְטַניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 1922 (בגיל 34) איי מדיירה, הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה  | ||||||||
| שם מלא | קרל פרנץ יוזף לודוויג הוברט גאורג אוטו מריה פון הבסבורג-לותרינגן | ||||||||
| שם לידה |
Karl Franz Josef Ludwig Hubert Georg Maria von Österreich  | ||||||||
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית | ||||||||
| מקום קבורה |
Igreja de Nossa Senhora do Monte | ||||||||
| השכלה | |||||||||
| בת זוג | זיטה, נסיכת בורבון-פארמה | ||||||||
| שושלת בית הבסבורג - לורן | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
קַרְל הראשון, קיסר אוסטריה (בשמו המלא: קַרְל פְרַנְץ יוֹזֶף לוּדְוִויג הוּבֶרט גֵּאוֹרְג אוֹטוֹ מָרִיָּה פוֹן הַבְּסְבּוּרְג-לותְרִינְגֶן, בגרמנית: Karl Franz Joseph Ludwig Hubert Georg Otto Marie von Habsburg-Lothringen, ובהונגרית: Károly Ferenc József; 17 באוגוסט 1887 – 1 באפריל 1922), היה המונרך האחרון מבית הבסבורג והקיסר האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית בין השנים 1916–1918. הוא היה האחרון שנשא בתואר "מלך הונגריה" (בשם קָארוּיֵ הרביעי) ובתארים הנגזרים: מלך בוהמיה וקרואטיה (בשם קַארֶל השלישי), ומלך גליציה ולודומריה. בנובמבר 1918 הודיע לו ראש ממשלתו שרצוי כי "יוותר על השתתפותו בענייני המדינה", אך הוא לא הודח רשמית. עד מותו ניסה לרכוש לגיטימציה על מנת לחזור לכס השלטון.
קרל ירש את הכתר האוסטרו-הונגרי בנובמבר 1916, בעקבות מותו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ובמהלכה של מלחמת העולם הראשונה. הוא ניסה ללא הצלחה להביא לשביתת נשק בין מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה דרך משא ומתן חשאי. כדי למנוע את התפרקותה של האימפריה ניסה קרל להפוך את אוסטרו-הונגריה לפדרציה שבה לכל המיעוטים האתניים יוענק ייצוג שווה. ניסיונות אלו כשלו ובסיומה של מלחמת העולם הראשונה האימפריה קרסה לנוכח תסיסה אזרחית שנבעה מלאומיות בדלנית כמו גם עקב מחסור חריף במזון (שהוביל למהומות), האינטרס של מדינות ההסכמה להביא לפירוק אוסטרו-הונגריה ועוד.
קרל מעולם לא הודח מכסאו, ולכן המשיך לטעון לבעלות על הכתר גם לאחר התפרקות האימפריה ויציאתו לגלות. הוא ניסה לשוב לכס ההונגרי בשני ניסיונות הפיכה, שכשלו עקב ההתנגדות מצד העוצר ההונגרי, מיקלוש הורטי, שבפועל שלט על הונגריה. הורטי הגלה את קרל ומשפחתו אל איי מדיירה, מושבה של הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה. קרל נפטר עקב אי-ספיקה נשימתית באיי מדיירה, שנה אחת לאחר שהוגלה, בעודו בן 34 בלבד. בשנת 2004 הוכרז קרל כמבורך הכנסייה הקתולית בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ההכרזה נבעה בעיקרה מאדיקותו הדתית של קרל בחייו וניסיונותיו להביא לסיום מלחמת העולם הראשונה, שבמסגרתם הוא פעל לצד האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר.
באימפריה האוסטרו-הונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרל נולד בטירת פֶּרְזֶנְבּויג (Persenbeug) שבאוסטריה תחתית, ציסלייטניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו היו אוטו פרנץ, ארכידוכס אוסטריה ומריה יוזפה, נסיכת סקסוניה, בתם של גאורג, מלך סקסוניה ומריה אנה, נסיכת פורטוגל, והיה אחיינו של פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה. במקור לא היה קרל מיועד לרשת את הכתר, מצב שהשתנה לאחר סדרת משברי ירושה. ב-1889, רודולף, נסיך הכתר של אוסטריה, בנו ויורשו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, התאבד ביחד עם הברונית מרי וטסרה אשר עמה ניהל פרשת אוהבים. ירושת העצר עברה לידי אחיו של פרנץ יוזף וסבו של הנסיך קרל, קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה. קרל לודוויג נפטר ב-1896 וירושת העצר עברה פעם נוספת לידיו של פרנץ פרדיננד. פרנץ פרדיננד נישא לסופיה, דוכסית הוהנברג, בת לאצולה זוטרה. מעמדה של סופיה והתעקשותו של פרנץ להינשא לה הובילו לשפל ביחסים בין פרנץ פרדיננד והקיסר פרנץ יוזף. לבסוף הקיסר פרנץ יוזף הכריז, כעונש על פרנץ פרדיננד, שכל צאצאיו לא יהיו בעלי לגיטימציה לרשת את הכתר. משמעות ההחלטה של הקיסר הייתה שירושת הכתר עברה לאחר פרנץ פרדיננד לאחיו הצעיר, אוטו פרנץ, וממנו לבנו של האחרון, קרל.
אביו של קרל, אוטו פרנץ, נהג לשתות משקאות חריפים, היה אלכוהוליסט ולאורך חייו נודע במספר רומנים מחוץ לנישואיו שהובילו לשערוריות. אמו של קרל, מריה יוזפה, הייתה לעומתו אישה קתולית אדוקה, ופעלה להרחיק את בנה מהשערוריות המשפחתיות. עוד בילדותו של קרל נהגה אמו לקחת אותו למיסה קתולית בכנסייה מדי יום. מכיוון שבעת שהוכר כיורש העצר העתידי היה קרל כבר נער בשנות העשרה המאוחרות לחייו, הוא היה מבוגר מכדי להישלח לקריירה מסורתית לבני אצולה בשורות הצבא האוסטרו-הונגרי. על כן הוריו הסכימו שבנם ישלח ללמוד לימודים אזרחיים באוניברסיטת קארל בפראג (הקרויה על שמו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה). בפראג למד קרל משפטים ומדעים פוליטיים והחל לטפח אידיאלים פוליטיים-חברתיים שהבדילו אותו מהבסיס המלוכני השמרן-אדוק. קרל טען כי יש להביא לרפורמות לשיפור חיי האזרח הפשוט על בסיס ערכים אוניברסליים. הוא המשיך לשמר אדיקותו עבור המסורת הדתית-הקתולית.
ב-1906 אוטו פרנץ נפטר מעגבת בגיל 41. מותו הביא לכך שקרל היה השני בסדר ירושת הכתר, אחרי דודו פרנץ פרדיננד. עקב מות אביו והתקרבותו לירושת הכתר, הקיסר פרנץ יוזף הורה להתחיל להסדיר את חינוכו ואת סדר יומו של היורש המיועד עבור הכנתו לקראת תפקיד הקיסרות. קרל הוצא מלימודיו באוניברסיטה ללא ההזדמנות לסיים תואר אקדמי ונשלח במהרה לשירות בצבא האוסטרו-הונגרי לפי החינוך המסורתי עבור יורשי העצר. בשנת 1911 נישא לזיטה, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ומריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל, ולזוג היו 8 ילדים. החתונה הוסדרה בידי פרנץ יוזף, אשר במקור שידך בין קרל וזיטה. נישואיהם היו מאושרים והם היו דומים בדעותיהם הפוליטיות ובאדיקותם הדתית. קרל עדיין לא קיבל חינוך סדיר בפוליטיקה השלטונית ונותר מחוץ למעשיות השלטון. הרחקתו מלימודי המנהל והמשטר וכן מהפעילות הפוליטית בחצר המלוכה נבעה בעיקר מההנחה שהוא יוכל ללמוד זאת בעת שלטונו של פרנץ פרדיננד.
סדר הירושה השתנה כאשר ב-28 ביוני 1914 פרנץ פרדיננד נרצח בידי גברילו פרינציפ, שהיה חלק מארגון היד השחורה – ארגון טרור סלאבי-לאומני אשר נתמך בידי ממלכת סרביה. לאחר הרצח הפך קרל ליורש העצר. הקרע ביחסי אוסטרו-הונגריה וסרביה ומשבר יולי, שהתרחש בעקבות הרצח, כמו גם מערכת הבריתות הצבאיות בין המעצמות האירופאיות, היו מבין הגורמים הישירים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. במסגרת המלחמה נאבקה אוסטרו-הונגריה לצד הקיסרות הגרמנית ובהמשך גם האימפריה העות'מאנית וממלכת בולגריה כחלק ממעצמות המרכז.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| |
| קרל הראשון, 1917 | |
| מקום קבורה |
Igreja de Nossa Senhora do Monte |
|---|---|
| מדינה |
אוסטריה, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה) |
| השכלה | |
| בן או בת זוג |
זיטה, נסיכת בורבון-פארמה (21 באוקטובר 1911–1 באפריל 1922) |
| צאצאים |
אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה, אליזבת, ארכידוכסית אוסטריה (1922–1993), אדלהייד, ארכידוכסית אוסטריה, פליקס, ארכידוכס אוסטריה, רודולף, ארכידוכס אוסטריה (1919–2010), רוברט, ארכידוכס אוסטריה-אסטה, קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה, שרלוטה, ארכידוכסית אוסטריה |
| השתייכות |
 הצבא האוסטרו-הונגרי. |
| תקופת הפעילות | 1914–1918 (כ־4 שנים) |
| דרגה |
 פלדמרשל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הקורפוס ה-20 מפקד הארמייה ה-12 מפקד קבוצת ארמיות הארכידוכס קרל המפקד העליון של הצבא האוסטרו-הונגרי | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
|
מסדר גיזת הזהב מסדר העיט השחור פור לה מריט | |
| | |
בהוראת הקיסר, נשלח קרל לקראת המלחמה ללמוד על המנהל הצבאי במטה הכללי האוסטרי (AOK; Armee ober kommando). ראש המטה האוסטרו-הונגרי, קונרד פון הצנדורף, סירב לאפשר לו להתערב בתכנונים אסטרטגיים עם פרוץ המלחמה. במקום זאת, קרל נשלח תחילה לבקר בחזית בשם הקיסר, צפה במצעדים צבאיים וחילק עיטורים. בהמשך נשלח קרל, בהיותו בדרגת קולונל, אל קרב גליציה כקצין קישור עבור צבא הקיסרות הגרמנית[1]. בהמשך הוא נשלח לשרת במטה הצבא בטשן (צ'שין כפי שהיא ידועה בפולנית), תחת פיקודו של הארכידוכס פרידריך, דוכס טשן. בהמשך הועלה קרל לדרגת סגן-פילדמרשל והיה מעורב במתקפת גורליצה-טרנוב, שהייתה למתקפת נגד של מעצמות המרכז בחזית גליציה[2].
במהלך ההשתלטות של צבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה על נחלות האימפריה הרוסית, קודם נרטיב לפיו צבאות מעצמות המרכז משחררות את יהודי מזרח אירופה מעול שלטון הצאר הרוסי שכפה עליהם מגורים בתחום המושב. בהמשך לנרטיב זה בירך קרל את יהודי העיירה צ'רנוביץ עם שחרורה מידי השלטון הרוסי (העיירה נכבשה בתחילת המלחמה בידי הצבא הרוסי) בגלויה ובה כתב: "יהודים סבלו מאוד תחת השלטון הרוסי. האוכלוסייה היהודית פטריוטית מאד ואנו לא נשכח זאת לעולם"[3].
במהלך מתקפת גורליצה-טרנוב נגד הרוסים בגליציה, התברר לקרל עד כמה היה הצבא האוסטרו-הונגרי תלוי במקבילו הגרמני עבור המלחמה. לאחר הניצחון של מעצמות המרכז במתקפה, החלה הנסיגה הגדולה של הצבא הרוסי. באביב 1916 מונה קרל למפקד הקורפוס ה-20, שהיה חלק מהארמייה ה-11 בפיקוד ויקטור דנקל בחזית האיטלקית, והשתתף עם הקורפוס שבפיקודו במתקפת טרנטינו. ב-4 ביולי 1916 מונה קרל למפקד הארמייה ה-12 בחזית המזרחית, וב-13 באוגוסט 1916 הוא מונה למפקד קבוצת ארמיות הארכידוכס קרל (הקבוצה כללה את הארמייה הראשונה ואת הארמייה השביעית של האימפריה האוסטרו-הונגרית) בחזית המזרחית, והשתתף עימה בבלימת מתקפת ברוסילוב הרוסית.
קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוליטיקה, משברים ותסיסה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת דצמבר 1916 הוכתר קרל למלך הונגריה בחסות פרנץ יוזף לקראת מינויו לקיסר האימפריה. בטקס הכתרתו הוא הבטיח כי ישמר את חוקתה הקיימת של הממלכה, אשר אישרה את עקרון הדואליזם הקיסרי ובכך אישר קרל את שימור מעמדם המיוחס של ההונגרים (יחד עם זה של האוסטרים הגרמנים) בתוך המדינה הרב לאומית. בכך ויתר למעשה על ההזדמנות להפוך את הפלך ההונגרי של המלוכה הכפולה למבנה פוליטי פדרליסטי יותר עם מעורבות רבה יותר של אוכלוסיית העמים הסלאביים. מבקריו רואים זאת כאחת הטעויות האסטרטגיות הפוליטיות הגדולות שלו. עם מותו של הקיסר פרנץ יוזף ב-21 בנובמבר 1916 הוכתר קרל לקיסר. במקביל התמנה גם לגנרל-פלדמרשל, ולמפקדו העליון של צבא אוסטרו-הונגריה במהלך המלחמה. קרל ניסה, ללא הצלחה, להפחית את ההשפעה הגרמנית על האימפריה האוסטרו-הונגרית[4].
בשנים הראשונות של המלחמה, הייתה אוסטריה דיקטטורה למעשה ללא כל ייצוג עממי. לאחר רצח פרנץ פרדיננד, הפרלמנט האוסטרי (בניגוד להונגרי) פוזר באמצעות צו חירום, מתוך חשש שלא ניתן יהיה להבטיח את פעולתו בזמן המלחמה. במאי 1917, כינס קרל את הרייכסראט (המועצה הקיסרית; הבית התחתון של הפרלמנט האוסטרי), מהלך שנתפס כאמצעי לפיוס מבקרי השלטון, ובכך הוא החזיר את הליך הייצוג העממי.
אחת מפעולותיו הראשונות של קרל בהיותו קיסר הייתה כניסה לשיחות שלום חשאיות עם צרפת; כאשר גיסו, סיסטו, נסיך בורבון-פארמה, אחיה של אשתו, אשר היה קצין בצבא בלגיה, שימש כמתווך. כאשר דבר השיחות הודלף באפריל 1918, התנער קרל ממעורבות במגעים עד אשר ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו חשף את ההתכתבות החשאית. הדבר גרם לאוסטריה להסתבך דיפלומטית עם בעלות בריתה ונדרשה ממנה מעורבות רבה יותר במלחמה מצד האימפריה הגרמנית בת בריתה שעליה נשענה. באותה העת, חלק נרחב מהתסיסה האזרחית נבע ממחסור אספקה, דיכוי פוליטי, צנזורה ממשלתית, קשיי המלחמה, עיצומים מסחריים מצד מדינות ההסכמה ועוד[5]. בתוך הממשל עלתה השאלה לגבי האפשרות להסדיר מונופול ממשלתי על חלוקת הייבולים בין תושבי האימפריה, הצעה שנתמכה בעיקר בידי גורמים סוציאליסטים[6].
מספר פוליטיקאים מהאופוזיציה (כגון נשיא צ'כוסלובקיה לעתיד, טומאש מסריק) יצאו לגלות כדי להימלט מרדיפות מצד רשויות השלטון האוסטרים. כמה צירים הועמדו לדין ונכלאו בגין חתרנות פוליטית; הסגן ססארה בטיסטי האיטלקי אף הוצא להורג באשמת בגידה. בניגוד לכוונותיו של הקיסר, הרייכסראט המחודש הפך כעת לזירה עיקרית בהסלמות הסכסוכים הלאומיים והתפוררות המלוכה. ממשלות הוקמו ופוזרו ללא הרף וללא בסיס פוליטי יציב בציסלייטניה. המצב הסלים עוד יותר בקיץ 1918. המתקפה האוסטרית בחזית האיטלקית הסתיימה בסטטוס קוו, ומיצוי היכולות הצבאיות של אוסטרו-הונגריה היה ברור לעולם בכלל.
קריסת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב הפוליטי היה לא יציב והחמיר כתוצאה ממחסור קטסטרופלי במשאבים בסיסיים. באוקטובר 1918 נכשל המשא ומתן בין השלטון הקיסרי לבין הצירים ונציגי התנועות הלאומיות של האימפריה. ב-16 באוקטובר, פרסם קרל מניפסט לאומי וקרא לנציגי הלאומים להקים אסיפות לאומיות בארצותיהם בתוך האימפריה. כוונת הקיסר הייתה להפוך את מחצית האימפריה האוסטרית למדינה פדרלית עם אוטונומיה נרחבת לקבוצות הלאומיות השונות. עם זאת, ניסיון מאוחר זה לפדרליזציה של האימפריה ההבסבורגית כבר לא נתפס בידי רוב הבדלנים כהזמנה לרפורמה במלוכה, אלא כהזדמנות להשגת ריבונות עתידית, כאשר האפשרות להיפרד מהמלוכה הייתה למציאותית יותר. בכך, המניפסט האיץ את קריסת סמכותה של המלוכה. באפריל, נמנע רעב כבד של תושבי וינה רק הודות לאספקת יבולים מוולאכיה הכבושה בממלכת רומניה דרך נהר הדנובה[7].
אוסטריה תססה בשנים אלה כתוצאה מדרישתן של הקבוצות האתניות שהרכיבו אותה להשתחרר ממרותה ולקבל עצמאות. דרישות אלה מצאו הד ב"ארבע עשרה הנקודות" שהציג נשיא ארצות הברית וודרו וילסון על מנת לשקם את אירופה שלאחר המלחמה. קרל הביע נכונות לכנס מחדש את הפרלמנט, והציע לכל טריטוריה המוכנה לכך שותפות בקונפדרציה שתקום בשטחי האימפריה. אולם היה זה צעד קטן מדי ומאוחר מדי; הקבוצות האתניות השונות ראו את העצמאות כאפשרית, ולא נטו להתפשר על פחות מעצמאות מלאה.
ב-14 באוקטובר 1918 כתב מזכיר המדינה של ארצות הברית רוברט לאנסינג לקיסר שארצו וכלל מדינות ההסכמה לא יסתפקו בפחות מעצמאות לצ'כיה, סלובקיה ועמי סרביה הדרומית (יוגוסלביה), כך שאפילו אוטונומיה לא תספק אותן. ב-23 באוקטובר 1918 נסעה המשפחה הקיסרית להונגריה, שם המצב היה עדיין יציב יחסית לווינה, על מנת להבטיח לעצמם את המשך הנאמנות של ממשלת הונגריה. הם התיישבו באחוזותיהם בגודולו (Gödöllö), מכיוון שהמצב התוסס בבודפשט היה מסוכן לשלומם. ב-26 באוקטובר חזרו הזוג הקיסרי לווינה בחיפזון, לאחר שקיבלו את הידיעה כי הצבא מתמוטט. כסימן לכך שהם לא פשוט עוזבים את הונגריה, הם השאירו בתחילה את ילדיהם שם.
באותו יום ביטל הקיסר קרל את הברית הצבאית עם הקיסרות הגרמנית, וב-27 באוקטובר מינה ממשלה חדשה עם היינריך לאמאש כראש ממשלת אוסטריה. ממשלה אמפריאלית אחרונה זו איבדה למעשה את האימפריה, שכן האסיפות הלאומיות שהוקמו כבר הסדירו סמכותן מעל הרשויות המקומיות מטעם האימפריה. ב-30 באוקטובר, אחרי שכל נציגי הלאומים האחרים הכריזו על ביטול שבועת השתייכותם למלוכה ההבסבורגית, הכריזו גם נציגי אוסטריה הגרמנית על התנתקותם מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. כתוצאה מכך, בימים שלאחר קריסת הממשל המרכזי של האימפריה פעלו בווינה שתי ממשלות: הממשלה הקיסרית בהנהגתו של לאמאש, שכמעט לא היה מסוגל להפעיל כל סמכות שלטונית שהיא, וממשלת אוסטריה הגרמנית, ישות פוליטית רפובליקנית ללא חוקה ועם גבולות לא מוגדרים רשמית.
ב-31 באוקטובר הודיעה ממשלת הונגריה שהיא מסיימת את האיחוד הפרסונלי עם הקיסרות האוסטרית, והאימפריה הגיעה למעשה לקִצה, כאשר כל קבוצה בדלנית מבססת עצמאות בשטחה על בסיס ממשל מקומי. מכיוון שקרל סירב להתפטר, הוא שוכנע על ידי 'ממשלת הפירוק' הקיסרית תחת לאמאש לחתום על מסמך בארמון שנברון, ב-11 בנובמבר 1918, בו הוא הצהיר כי ויתר על השתתפותו בענייני המדינה. מסמך זה סימן רשמית את סוף שלטונה של מלוכת הבסבורג. עם היפרדות האימפריה החלו מאבקים פנימיים חדשים, ורבים מחוקי החירום לשעת המלחמה שהובילו לתסיסה האזרחית, כגון הגבלת מזון, צנזורה על התקשורת ואחרים, נותרו בספרי החוקים במדינות החדשות[8].
קרל וזיטה בילו את ימיה האחרונים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית בארמון שנברון, שנתפס כמעוז האחרון של הסמכות ההבסבורגית. כמה חדרים הוכנו בחיפזון לזוג הקיסרי, מכיוון שהדירות הקבועות של המשפחה הקיסרית היו חלק מאתר בנייה באותה העת (נקבע כי ארמון שנברון יעבור שיפוץ יסודי לאחר מותו של הקיסר הקשיש פרנץ יוזף, אך העבודות נעצרו והארמון נותר במצב חצי בנוי עקב המלחמה). לאחר שקרל חתם על המסמך לוויתור על השתתפותו בענייני המדינה, הזוג הקיסרי איבד את תומכיהם האחרונים. מנהיגה הרפובליקני של אוסטריה הגרמנית, קרל רנר, פנה לקרל באומרו: "מר הבסבורג, המונית מחכה[9]."
לאחר תום הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ניסיונות ההפיכה בהונגריה להשבת הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב הפוליטי בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצהרת הוויתור של קרל על סמכויות השלטון נעשתה במקביל לחתימת הסכם הכניעה הגרמני ב-11 בנובמבר 1918. קרל הודיע לקציניו שהוא משחרר אותם מחובת נאמנותם האישית אליו והודיע שהוא מעניק לעמו את הרשות להחליט לגבי צורת הממשל העתידית. באותו יום עזבה המשפחה המלכותית את וינה. ב-13 בנובמבר פרסם קרל הודעה זהה לעם ההונגרי. הוא הקפיד להדגיש שלא הודח מעולם. המשפחה המלכותית עזבה לשווייץ והתמקמה בטירת פרנז'ן (Prangins), על גדות אגם ז'נבה.
על אף הוויתור על סמכויותיו, קרל מעולם לא התפטר באופן רשמי ולא ויתר על טענתו לכתר[10]. ב-1921 דרש קרל משליט הונגריה, מיקלוש הורטי, ששלט כעוצר (כלומר ממלא מקומו של המלך בהיעדרו), את כתר הונגריה, בטענו שתוארו של הורטי אינו חוקי כאשר יש מלך חוקי להונגריה. הסיעה השמרנית-מלוכנית הפוליטית בהונגריה שלטה במדינה מאז 1920 וראשיה הכריזו על הקמתה המחודשת של ממלכת הונגריה, אך לנוכח שהותו של קרל בשווייץ, הורטי מונה לכהן כעוצר בהיעדר הריבון. עם שיבתו של קרל להונגריה, שמירת העוצרות בידי הורטי נתפסה בעיני המלוכנים ההונגרים כבגידה במלוכה.
הורטי אחז בסמכויות רודניות והיה ביכולתו לפזר את הפרלמנט, למנות שרים ולפקד על הכוחות המזוינים. הוא נסמך חוקית על תמיכת הפרלמנט בהתנגדותו להחזרת את קרל לכס המלוכה. עוד בנובמבר 1919 הוא ארגן פגישה עם קרל בניסיון לשכנעו שלא ישוב לטעון לכתרו בבודפשט. נראה שצעד זה נבע מאיומן של המדינות השכנות של הונגריה (צ'כוסלובקיה וממלכת יוגוסלביה שאך-זה זכו לעצמאות) לפלוש להונגריה אם יעלה קרל על כס המלוכה שם. נוסף על השכנות המיידיות של הונגריה, ממלכת איטליה והאימפריה הבריטית התנגדו גם כן לשיבת קרל למלוכה. חששן היה שעם שיבת קרל למלוכה תחל הונגריה לטעון מחדש לנחלותיה בגבולות שקדמו לחוזה טריאנון. באותה העת, בשביל למנוע את התממשות הטענות הטריטוריאליות הללו, ממלכת רומניה, ממלכת יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה היו בתהליך הקמת ברית "ההסכמה הקטנה". שר החוץ הצ'כוסלובקי אדווארד בנש טען כי הונגריה הפכה למרכז פעילות עבור ראקציה פרו-מלוכנית, שאיימה על הסדר המדיני החדש במרכז אירופה[11]. במקביל לכך, היה מאבק בין תושבים הונגרים ותושבים אוסטריים על הריבונות בחבל בורגנלנד המסוכסך בגבול בין הונגריה ואוסטריה הגרמנית.
גורמים פוליטיים אזרחיים רבים ברחבי הונגריה עדיין תמכו בקרל ובשיבתו לכתר ויחדיו נודעו בכינוי "קרליסטים". בהונגריה, התמיכה העממית במלוכה הייתה גדולה יותר מאשר באוסטריה, ונוסף על כך הממשלה ההונגרית מעולם לא הכריזה על ביטול מוסד המלוכה. היו חברי אצולה הונגרים רבים שתמכו גם כן בשיבת קרל למלוכה, כגון אלברט אפוני. קצינים שונים בצבא שהזדהו עם התרבות הגרמנית, כמו גם הכנסייה הקתולית, תמכו בשיבת המלוכה גם הם[12]. הורטי וראש הממשלה פאל טלקי ניסו לפתור ללא הצלחה את שאלת המלוכה דרך הפרלמנט במסגרת מאמציהם להביא לפשרות פוליטיות. התסיסה האזרחית גברה עם חתימת חוזה טריאנון, שלאחריו שלח קרל מכתב חריף להורטי בו הדגיש את נכונותו לכתר לפי חוק ולפי זכות דתית. על אף המכתב, הורטי נשאר מבוצר בעמדתו ובהמשך טען כי עדיין לא היה זה הזמן המתאים עבור השבת קרל למלוכה ההונגרית.
מהלך ניסיונות ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1920 ניסה קרל מספר פעמים להיכנס להונגריה ללא הצלחה דרך שימוש בדרכונים מזויפים. ב-24 במרץ 1921 ניסה פעם נוספת להיכנס להונגריה בעודו מחופש ובשימוש דרכון ספרדי מזויף שהשיג מקשר פורטוגזי. הוא עזב את שווייץ ועבר לצרפת וממנה נסע לווינה ברכבת לילית. משם נסע לתחנת גבול על הגבול האוסטרי-הונגרי. קרל תכנן להיפגש עם הורטי עוד באותו היום, אך שמר על תוכניותיו בסודיות מוחלטת כך שמקורביו ותומכיו מתוך הונגריה עצמה לא ידעו על הגעתו. קרל על כל מקרה מיהר לנוע לבודפשט וקיווה שרוב הפוליטיקאים נמצאים מחוץ לבירה עקב העובדה שהיה זה חג הפסחא באותה העת. קרל קיווה שללא התנגדות ישירה מתוך הבירה יוכל לפעול במהרה ולהסדיר ממשלה חדשה של תומכיו.
פגישה בין קרל והורטי אורגנה לבסוף ובדלתות סגורות קרל המשיך לטעון לכתר ההונגרי והוסיף בפני הורטי כי יש לו תמיכה מצד הממשלה הצרפתית. מאוחר יותר כתב הורטי שהציע לקרל לוודא עם ראש ממשלת צרפת, אריסטיד בריאן, שהאחרון מבטיח לשמור על ריבונותה של הונגריה לנוכח האפשרות של התערבות חיצונית אילו ישוב קרל לכתר. הורטי עוד טען כי אם תתמוך צרפת בהונגריה יעביר בשמחה את סמכויות המלוכה לידי קרל[13]. הורטי הציע לקרל שייעזר בתומכיו המלוכניים להקים כוח צבאי שינוע לכבוש את וינה. קרל יצא מבודפשט אך לא עזב את הונגריה ועם הזמן התפשטה השמועה על כך שהוא נמצא במדינה. דיפלומטים צ'כוסלובקים ויוגוסלבים החלו ללחוץ על הורטי שיפעל נגד קרל וההנהגה היוגוסלבית אף איימה בהתערבות צבאית בתוך הונגריה. 'ההסכמה הקטנה' לחצה גם על בריטניה וצרפת שיצאו בהצהרות רשמיות לפיהן הן מתנגדות להשבתו של קרל אל הכתר ההונגרי. בהתחשב במצב הממשלה ההונגרית החלה לפעול במהרה להוציא את קרל מהונגריה.
כוחות המשטרה ההונגרית החלו לנוע לעבר העיירה בה שהה קרל והוא לבסוף הסכים לצאת מהונגריה. ביציאתו מהמדינה רשם מניפסט בו הדגיש את עמדתו בעניין הכתר ופרסם אותו ברחבי העיתונים. שבועיים בלבד לאחר שיצא משווייץ כדי להשיב לעצמו את הכתר ההונגרי, קרל שב לגלותו בשווייץ. שיבתו הקצרה של המלך הובילה למשבר פוליטי חדש בהונגריה. היו שהאשימו את קרל, מבין יריביו הפוליטיים, בערעור ריבונותה של הונגריה, ולנוכח המשבר ראש הממשלה טלקי התפטר. ממשלה חדשה הוקמה בראשות תומכו של הורטי ומתנגדו של קרל, אישטוואן בתלן. כל השרים מהממשלה הקודמת שתמכו בקרל באופן כלשהו, לא הוכללו בממשלה החדשה. חלק מהקרליסטים קידמו השתלטות צבאית בעוד הזמן היה נגדם; הפשרה הטריטוריאלית במערב הונגריה עם אוסטריה הורידה מבסיס התמיכה בהם ו'ההסכמה הקטנה' הפכה לברית צבאית רשמית.
ב-21 באוקטובר החל ניסיון ההפיכה השני, כאשר קרל טס משווייץ להונגריה ונחת בשופרון, בסיס תומכיו. מחסור במידע לוגיסטי הוביל לעיכוב בהוצאתו לפועל של המבצע. ממשלה מלוכנית זמנית הוקמה בשופרון בראשותו של אישטוואן ראקוצי. בבוקר 22 באוקטובר הגיעה הידיעה על הגעתו של קרל לאוזניו של הורטי. קרל האמין כי צרפת עדיין תתמוך בטענתו לכתר ולא תאפשר פלישה להונגריה מצד שכנותיה כדי לשמר את סדר הכוחות החדש שבוסס בסופה של המלחמה. החל גיוס הצבא ההונגרי בראשות הורטי והקבינט בבודפשט יצא בהכרזה רשמית לפיו קרל הוא פרסונה נון גראטה (אישיות בלתי רצויה) בהונגריה. יוגוסלביה החלה בגיוס מחודש של צבאה וצ'כוסלובקיה דרשה באופן מידי שהצבא ההונגרי יוטל תחת פיקוח מדינות ההסכמה. במקביל לכך החלה תנועת הקרליסטים לעבר בודפשט.
ראקוצי התקשר לבתלן ודרש שהורטי יוותר על סמכויותיו. שני ראשי הממשלות היריבות לא הצליחו להגיע לשום הסכם או פשרה ושיחתם הסתיימה במבוי סתום. קרל התקדם עם תומכיו על מסילות הברזל במערב הונגריה לעבר הבירה ובערב 22 באוקטובר פגש אותו שר בממשלתו של בתלן והעניק לו מכתב מידי הורטי. במכתב טען הורטי בפני קרל שהוא מוביל את הונגריה למלחמת אזרחים ושיגרום לפלישה מצד מדינות ההסכמה. קרל היה מבוצר בעמדתו והתעלם מהמכתב. הקרליסטים הגיעו לשערי בודפשט, שהוגנה רק בידי כוחות מתנדבים לא מאורגנים ומוצב צבאי. בתלן התכונן לקראת נסיגת הממשלה מהבירה אך המתקפה המתוכננת של הקרליסטים על העיר מעולם לא הגיעה.
מחד היו לקרליסטים יתרון על הצבא הסדיר במספר החיילים שלהם ובתומכיהם, אך מאידך הארגון הלא-סדיר שלהם הוביל לנתק וביטול שרירותי של פקודות שונות כמו גם מאבקים בתוך ההנהגה. אחד ממפקדי הקרליסטים בגד בקרל והחליף מחנה בפנייתו לעזרת הורטי וממשלת בתלן. היה זה באותה העת שפרצה לראשונה התכתשות צבאית בתוך כל ניסיון ההפיכה. באותה הנקודה קרל הורה על הפסקת אש מצד אנשיו כדי להימנע משפיכות דמים בין הונגרים[14]. כוחותיו של קרל החלו להתפזר ורבים עברו מחנה. נכון ל-24 באוקטובר ניסיון ההפיכה של קרל כשל ונכפה עליו להתפטר מהכתר באופן רשמי. לנוכח התפטרותו של קרל, מדינות ההסכמה מנעו מחברי 'ההסכמה הקטנה' לדרוש פיצויים וויתורים מהונגריה ומנעו התערבות צבאית חיצונית בתוכה[15].
גלות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרל, ששהה בהונגריה, נכלא יחד עם אשתו (שהייתה הרה עם בנו השמיני) במנזר טיהאן, ומשם שוחרר אל גלותו הסופית באי מדיירה, אליו הגיע בספינת מלחמה בריטית. משפחתו הצטרפה אליו ב-2 בפברואר 1922. הוא מת באי, כתוצאה של הצטננות, אשר התפתחה לברונכיטיס ולדלקת ריאות, אליהן הצטרפו שני אירועים של התקף לב, ונקבר שם, בעוד לבו הוסר ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית של בית הבסבורג בווינה.
לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום הערכת ההיסטוריונים (וכותבים אחרים כגון הסופר אנטול פראנס) היא שקרל ניסה ככל יכולתו להציל את ארצו ועמו מתוצאות מלחמת העולם הראשונה ורבים רואים בחיוב את ניסיונו לחתור לשלום. עם זאת שוררת תמימות דעים לגבי היותו חלש וחסר יכולת של ממש להאבק מול הכוחות שעמדו מולו.
ב-3 באוקטובר 2004 הוכרז קרל כמבורך על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בדברי הבירוך הודגש שיתוף הפעולה שלו בחתירה לשלום תוך היענות לבקשתו של האפיפיור בזמן מלחמת העולם הראשונה, בנדיקטוס החמישה עשר.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1911 נשא לאשה את זיטה, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ומריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל, ממנה נולדו לו 8 ילדים:
- אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה (1912–2011), התחתן עם רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן
- אדלהייד, ארכידוכסית אוסטריה (1914–1971)
- רוברט, ארכידוכס אוסטריה-אסטה (1915–1996), התחתן עם מרגריטה, נסיכת סבויה-אאוסטה
- פליקס, ארכידוכס אוסטריה (1916–2011), התחתן עם אנה אאגניה, נסיכת ארנברג
- קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה (1918–2007), התחתן עם יולנדה, נסיכת לינייה
- רודולף, ארכידוכס אוסטריה (1919–2010), התחתן עם קסניה, רוזנת צ'רנישייב-בזובראזוב, ולאחריה עם אנה גבריאלה, נסיכת וורדה
- שרלוטה, ארכידוכסית אוסטריה (1921–1989), התחתנה עם גאורג, דוכס מקלנבורג
- אליזבת, ארכידוכסית אוסטריה (1922–1993), התחתנה עם היינריך, נסיך ליכטנשטיין
עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מסדר גיזת הזהב
- מסדר סנט סטפן
- צלב האבירים של המסדר הצבאי של מקס יוזף
- מסדר העיט השחור
- פור לה מריט
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- James and Joanna Bogle, A Heart for Europe, 1991 ISBN 978-0852441732
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר "הקיסר המבורך" (באנגלית)
- ביוגרפיה של קרל הראשון ב"מי ומי במלחמה הגדולה"
- קרל הראשון מבורך על ידי הרב הנאולוגי של ברטיסלבה (סרט מ-1917).
- קרל הראשון, קיסר אוסטריה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קרל הראשון, קיסר אוסטריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קרל ה-1, (1887-1922), קיסר אוסטריה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Charles I, Emperor of Austria (קרל הראשון, קיסר אוסטריה), באתר International Encyclopedia of the First World War (האנציקלופדיה הבין-לאומית למלחמת העולם הראשונה)
- ^ Karl as heir to the throne and monarch (קרל כיורש העצר וכמונרך), באתר The World of the Habsburgs (עולמם של ההבסבורגים)
- ^ אוסף הלוחם היהודי; מלחמת העולם הראשונה - לוחמים יהודים בצבא אוסטרו-הונגריה, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (משרד הביטחון)
- ^ John Van der Kiste (ג'ון ואן דר קיסטה), the end of the habsburgs: the decline and fall of the austrian monarchy, Fonthill Media, 2019, עמ' 210 - 217
- ^ Martyn Rady (מרטין ראדי), The Habsburgs: The Rise and Fall of a World Power (ההבסבורגים: עלייתה ונפילתה של מעצמה עולמית), Penguin, 2020, עמ' 318 (אמזון קינדל)
- ^ Pieter M. Judson (פיטר מ. ג'ודסון), The Habsburg Empire: A New History (אימפריית הבסבורג: היסטוריה חדשה), Belknap Press: An Imprint of Harvard University Press, 2016, עמ' 434 - 435
- ^ Alexander Watson (אלכסנדר ווטסון), Ring of Steel: Germany and Austria-Hungary in World War I (טבעת הברזל: גרמניה ואוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה), Basic Books, 2017, עמ' 539
- ^ פייר מ. ג'ודסון, אימפריית הבסבורג, עמ' 399
- ^ מרטין ראדי, ההבסבורגים, עמ' 322
- ^ Miklós Zeidler (מיקלוש זיידלר), Charles IV’s attempted returns to the Hungarian throne (ניסיונותיו של קארל הרביעי לשוב לכתר ההונגרי), עמ' 252
- ^ אדווארד בנש (Edvard Beneš), The Little Entente (הסכמה הקטנה), באתר Foreign Affairs (יחסי חוץ), ספטמבר 1922
- ^ Anton Lehár (אנטון לייהאר), Erinnerungen: Gegenrevolution u. Restaurationsversuche in Ungarn 1918-1921 (זיכרונות: מהפכה נגדית וניסיונות שיקום בהונגריה 1918–1921), Oldenbourg, 1973, עמ' 171
- ^ Thomas Sakmyster (תומאש סקמישטר), Mikós Horthy: Ungarn 1918 - 1944 (מיקלוש הורטי: הונגריה 1918 - 1944), Edition Steinbauer, 2006, עמ' 143
- ^ אנטון לייהאר, זיכרונות: מהפכה נגדית וניסיונות שיקום בהונגריה 1918–1921, עמ' 224
- ^ Putsch attempts in Hungary (ניסיונות הפוטש בהונגריה), באתר The World of the Habsburgs (עולמם של ההבסבורגים)
| קרל הראשון, קיסר אוסטריה בית הבסבורג נולד:17 באוגוסט 1887 מת:1 באפריל 1922 | ||
| פרנץ יוזף | קיסרות אוסטריה ממלכת הונגריה 1848–1916 |
המלוכה התבטלה |
- שליטי אוסטריה
- מלכי הונגריה
- מלכי בוהמיה
- בית הבסבורג
- אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
- מפקדי גייסות בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה
- אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
- אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
- מעוטרי פור לה מריט
- מעוטרי צלב הברזל
- אבירי מסדר העיט השחור
- מבורכים נוצרים
- אבירי מסדר מלטה
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- קיסרי אוסטריה (ציסליתניה)
- שליטי אוסטרו-הונגריה
- אוסטרים שנולדו ב-1887
- נפטרים ב-1922