קרינת פני משה

וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו

— שמות ל"ד, כ"ט

. ציור מעשה ידי פול טרוגר. הגלריה לאמנות ארמון בלוודר. וינה

קרינת פני משה הוא סיפור מקראי קצר הממשיך את סיפור חידוש הברית של ה' עם עמו ישראל. התיאור בו קרן העור של פניו של משה מופיע בספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים כ"ט–ל"ה. משה שהה בהר סיני "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה", לא אכל ולא שתה בעת שכתב את לוחות העדות. משה ירד מההר כשעור פניו קורן ובידיו שני הלוחות. העם ואהרן רואים את עור פניו הקורן ויראים מלגשת אליו.

הירידה מההר

משה יורד מהר סיני לאחר ארבעים יום וארבעים לילה בהם שהה על ההר מבלי שאכל וישן. מסיפור המובא בספר דברים, פרק ט', פסוק י"ח. הצום הארוך נועד לכפר על חטא העגל. המחבר המקראי לא מוסר את תוכן המפגש בין משה לה'. בסיפור המובא בספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים כ"ח–כ"ט מסופר כי "בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר". לוחות העדות איתם ירד משה מההר החליפו את לוחות הברית אותם שבר בעלייתו הראשונה להר.

פרשנות

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: לא ברור ההקשר בין הטענות.

במקרא מודגש שלוש פעמים כי "קָרַן, עוֹר פָּנָיו" של משה. המילה 'אור' לא מופיעה בכתוב, אך ייתכן שהיא רמוזה במילה 'עור'^{[דרוש מקור]}. יש המפרשים כי המקרא יצר זיקה בין קרינת עור משה עם לוחות העדות: "וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", וכך נוצר הרושם כי הלוחות נכתבו בכתב שזהר. עגל הזהב אשר נעשה בחטא סימל נוכחות אלוהית לכן פניו הזוהרים של משה הם תחליף לעגל אשר לעם אין צורך בו עוד. הרמב"ם, פירש כי עור פניו הקורן של משה העלה אותו לדרגת מלאך: "נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאך".

משה לא ידע כי קרן עור פניו והעם ואהרן יראים מלגשת אליו. תחילה ניגשו אהרון וזקני העדה שקיבלו את ברית ה'. העם הבין כי קרינת עור פניו של משה לא מזיקה מתקרב גם הוא ומשה מוסר להם את דברי האל. כשמשה סיים את מסירת הדברים הוא מכסה את פניו במסכה המסתירה את קרינת עור פניו. מעתה כאשר ישוב וידבר עם האל הוא יסיר את המסווה - המסכה שעל פניו עד שימסור את דברי האל לעם. משה הוא בן אנוש ועורו הקורן לא יסכן אותם במפגש עם האל. בני ישראל מבינים כי כאשר משה יסיר את המסווה הוא מוסר להם את דברי האל.

בדברי חז"ל

כבר במדרשי חז"ל הוסברה קרינת עור פני משה במשמעות של קרני הוד ופנים מאירות וזורחות. הבנה זו נותרה ההבנה העיקרית והמקובלת בפרשנות היהודית לדורותיה.

רבי אברהם אבן עזרא הביא את הסברו של חיוי הבלכי, שפניו של משה נעשו יבשות כקרן, מפני שלא אכל לחם בהיותו בהר, והעם ירא לגשת אליו מפני שהיו פניו מכוערות. האבן עזרא מקשה על הסבר זה ודוחה אותו בבוז.

הרשב"ם דוחה את ההבנה שהכוונה לקרניים פיזיות, וכותב ש"המדמהו ל'קרני ראם קרניו' - אינו אלא שוטה".

פירוש יוצא דופן וייחודי הביא הרלב"ג. לדעתו, אין הכוונה לקרניים ממשיות, אלא זהו משל ל"זוהר השכל" של משה, שמרוב העמקת שכלו, לא הבחין בעם הקרב אליו, ומפני כך יראו הבריות לגשת אליו. לפי זה, גם המסווה ששם משה על פניו איננו כיסוי פיזי, אלא ביטוי להשתדלותו להתנתק מהעמקתו הרוחנית, כדי שיוכל לדבר אל העם.

מקור קרני ההוד על פי המדרש

מדרש שמות רבה מעלה את השאלה הבאה: ”מהיכן נטל משה קרני ההוד?”

במדרש מובאות שלש דעות בעניין זה. דעתם של "רבנן" (אלו חכמים שלא נזכר שמם) היא שקרני ההוד נלקחו מן המערה, שנאמר: "והיה בעבור כבודי". המדרש לא מציין על איזו מערה מדובר, ונראה שהוא מניח שברור על איזו מערה מדובר^{[דרוש מקור]}.

רבי ברכיה הכהן מביא דעה נוספת בשם רבי שמואל, הטוענת שקרני ההוד נלקחו מן הלוחות:

הלוחות היו ארכן ו' טפחים, ורחבן ו', והיה משה אוחז בטפחיים, והשכינה בטפחיים, וטפחיים באמצע, ומשם נטל משה קרני ההוד.

פסלו של משה מעשה ידי מיכלאנג'לו, הניצב בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי שברומא

פירוש נוסף מביא רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש:

עד שהיה כותב בקולמוס, נשתייר קימעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד שנאמר: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו".

— שמות רבה, פרשה מ"ז, פסקה ו'

פסל משה

פסל משה, יצירתו של מיכאלאנג'לו משנת 1505, מוצגת בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי, ברומא. מיכלאנג'לו פיסל את משה ולראשו שתי קרניים, פירוש נוסף לביטוי "קרנו פניו". מיכלאנג'לו פיסל לראש משה שתי קרניים וזאת לפי תרגום התנ"ך של הירונימוס, (הוולגטה) ללטינית, שתרגם את המילה קרן בביטוי "קרן עור פניו" כקרן של בעל חיים. בתפיסה זו החזיקו רבים מהאמנים שפעלו בתקופת הרנסאנס.