קריית משה

קריית משה
קריית משה, 2006, במבט ממלון קראון פלזה (לפני בניית גשר המיתרים)
קריית משה, 2006, במבט ממלון קראון פלזה (לפני בניית גשר המיתרים)
מידע
עיר ירושלים
תאריך ייסוד 1925
על שם משה מונטיפיורי
אוכלוסייה 10,080 (2023)
קואורדינטות 31°47′12″N 35°11′44″E / 31.786734°N 35.195475°E / 31.786734; 35.195475
שכונות נוספות בירושלים
(למפת ירושלים רגילה)
 
קריית משה
קריית משה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קריית משה היא שכונה במערב ירושלים, שהוקמה בשנת 1925 בסיועה של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי". השכונה, שנמצאת בגובה של 820 מטרים מעל פני הים, היא בין השכונות הגבוהות בירושלים, מתגוררים בה כ-10,080 תושבים.[1]

מצפון גובלות בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם, ממזרח שדרות הרצל וקריית הממשלה, וממערב אזור התעשייה גבעת שאול.

השכונה תוכננה במקור כשכונת גנים עצמאית, אך אופי זה השתנה לאחר התפתחות שכונות קטנות סביבה אשר התמזגו לתוכה (ביניהן שכונת "מימון", ״בן ציון״, המקשר, מעונות עובדים ברחוב "גת") וסיפוח השכונה לירושלים אשר הקנה לה אופי עירוני.

במשך השנים נבנו בשכונה מוסדות חינוך מרכזיים רבים, בהם בית חינוך עיוורים וישיבת מרכז הרב, שהולידה מתוכה את מכון מאיר, מכון אורה, ישיבת ירושלים לצעירים ומורשה השוכנים גם הם בשכונה. בעקבות כך גדל מספרם של התושבים הדתיים בשכונה והיא נהייתה מוקד מרכזי עבור החברה הדתית לאומית. השכונה נחשבת לשכונה מרכזית לציבור הדתי לאומי ויש אף המחשיבים אותה כמרכזית ביותר, אולם, עדיין מתגוררות מספר משפחות של חילונים, מסורתיים וחרדים וניתן לראות בה תושבים ירושלמים ותיקים לצד צעירים ומשפחות מרובות ילדים ובני נוער.

בשנת 2011 נחנך הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים העובר בגבולה המזרחי של השכונה. הרכבת הקלה שיפרה את הנגישות ממרכזה של העיר החדשה לשכונה, כתוצאה מכך חלה עלייה בשווי הנדל"ן, השכונה נחשבת למרכזית, בהיותה ממוקמת על צומת דרכים בכניסה לעיר, ובשל קרבתה לאוניברסיטה העברית בגבעת רם, לקריית הלאום ולתחנה המרכזית.[2], בעקבות מיקומה המרכזי של השכונה היא נהייתה לאחת מהשכונות הירושלמיות המבוקשות ביותר לפרויקטים של התחדשות עירונית ופינוי בינוי[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירידה למתחם המלונות בפאתי השכונה

קריית משה הוקמה בין השנים 19251927 על ידי אנשים מסורתיים שרצו לגור לצד הוריהם הדתיים בירושלים, בהקמתה סייעה קרן "מזכרת משה מונטיפיורי", קרן צדקה הנושאת את שמו של השר משה מונטיפיורי שסייעה קודם לכן בהקמת השכונות ימין משה, מזכרת משה, אהל משה וזיכרון משה. קריית משה הייתה השכונה האחרונה שנבנתה בסיוע הקרן, ולכן יש שכינוה "מונטיפיורי החדשה". שם השכונה המופיע במפות מיסודה ועד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים הוא "שכונת מונטפיורי"[4][5]

בשנת 1924 רכש בא-כוחה של הקרן בארץ ישראל, הפרופסור דוד ילין, את אדמת השכונה - 112.5 דונם - במחיר של מאה לירות ארץ ישראלית. תקנות השכונה מעידות על האופי המסורתי שביקשו מייסדיה להנהיג:

"מטרות החברה:
א) לייסד שכונה עברית בקרבת ירושלם.
ב) לקנות, או להשיג באפן אחר, קרקעות ולחלק אותן כנגד תשלום בין החברים בשביל בנין בתים.
ג) לסלול, לתקן ולהחזיק כבישים, דרכים, שרות עגלות, מכוניות וחשמליות, מכון הספקת מים, חנויות ומחסנים. ובכלל לעשות את כל הנחוץ להתיישבות מסודרת בשכונה, כגון: להקים ולהחזיק בתי כנסת, בתי חינוך לאומי גנים, אולמים צבוריים וכדומה".

בשנת 1936 הקימו אנשי הפועל המזרחי (ציונות דתית) בסמוך לקריית משה את "שכונת הפועל המזרחי", ששמה הוסב לאחר מכן ל"שכונת מימון", על שם הרב יהודה לייב פישמן מימון, ממנהיגי הציונות הדתית וממייסדי השכונה. כיום נבלעה שכונת מימון בתוך קריית משה וכמעט שאין מבחינים בין השתיים. המיזוג בין שתי השכונות השפיע על אופייה הדתי לאומי של השכונה כיום.

בשנת 1939 התגוררו בקריית משה 79 משפחות, לכל משפחה בית אבן משלה. בשנת 1941 שלחו התושבים מכתב לראש עיריית ירושלים בבקשה להסתפח לעיר ירושלים (כזכור, בתקנות השכונה נכתב: "ליסד שכונה עברית בקרבת ירושלם"), משום שהשכונה הייתה מרוחקת ממרכזה של העיר החדשה. התושבים פירטו במכתב זה את מראה שכונתם ומציינים את ההקפדה על הניקיון וההיגיינה בשכונה. וכך כתבו:

"עם גידול מספר הדיירים בשכונה - שחלק ניכר מהם אינם חברים - באנו לידי מסקנה כי האופי של אגודה הדדית אינו הולם יותר את צרכי השכונה וברור לנו כי מתאים לה יותר אופי של מועצה או סיפוח לעירייה. מכיוון ששכונתנו קרובה ביותר לגבול המערבי הנוכחי של העירייה ואין כל שכונות מפסיקות בינן - הננו סבורים כי יש הגיון ונחיצות בספוחה לעירייה".

לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות נחתו מספר פגזים על השכונה.[דרוש מקור] זהות המפגיזים שנויה במחלוקת: יש אומרים שאלו המצרים, ויש טוענים שהיו אלה כוחות ישראלים שהתכוונו להפגיז את דיר יאסין (גבעת שאול של היום), וטעו בטיווח. השכונה סופחה לירושלים לאחר הקמת המדינה.[6] באפריל 1953 חדרו מסתננים לדירה בשכונה (כיום רחוב המאירי 17, המבנה המקורי נהרס מאוחר יותר), ורצחו שניים מדיירי הבית.[7]

החל משנות ה-50 החל צביונה המקורי של השכונה להשתנות. כבר בסוף שנות ה-30, הוקמה שכונת "המקשר", שבה התגוררו חברי קואופרטיב התחבורה הירושלמי.[8] לידה הוקם בתחילת שנות ה-50 "שיכון קריית משה" (ובשמה המלא - מעונות עובדים בקרית משה אגודה שיתופית לשיכון בירושלים בע"מ), שיכון ראשון לבני ירושלים ובהם זוגות צעירים ומשתכנים לראשונה. בלט בו בלוק מס 4 (היום - הבניין ברח' הרב צבי יהודה 7) אשר כונה בפי כל "בלוק המורים", שבו התגוררו, בין כלל הדיירים, שר החינוך והתרבות, פרופ' בן-ציון דינור, מנהל הגימנסיה העברית רחביה, זבולון תוחמן, המשורר יצחק שלו (ובנו מאיר שלו), וד"ר שלום לוין שנבחר אז למזכיר הסתדרות המורים ולימים שימש כנשיא הסתדרות המורים וכחבר הכנסת. בקצה רחוב שושנה פוליאקוב התגורר הגאוגרף פרופ׳ מנשה הראל, פלמ"חניק וחתן פרס ישראל לחקר ארץ ישראל. ברחוב אליעזר הלוי, סמוך לרחוב קריית משה, התגורר הגאוגרף אברהם יעקב ברור ובהמשך בנו עורך האטלסים משה ברוור. לאט לאט תפסו בנייני מגורים רב קומתיים בקריית משה הוותיקה את מקומם של הבתים החד-קומתיים. בשנת 1957 קיבלו כל מספר רחובות בשכונה שמות, הרחוב הראשי בשכונה קיבל את השם רחוב קריית משה, השדרה הניצבת לו את השם "שדרות המאירי" על שם הרב משה המאירי.[9]

בשנת 1964 עברה לשכונה ישיבת מרכז הרב, שמאוחר יותר הולידה מתוכה את מכון מאיר השוכן אף הוא בשכונה. בעקבות כך גדל מספרם של התושבים הדתיים בשכונה, והיא נהייתה מוקד מרכזי עבור החברה הדתית לאומית, היא נחשבת לשכונה מרכזית לציבור הדתי לאומי ויש אף המחשיבים אותה כמרכזית ביותר, אולם, עדיין יש בשכונה מספר משפחות של חילונים, מסורתיים וגם חרדים רבים המתגוררים בשכונה, וניתן לראות בה תושבים ותיקים לצד זוגות צעירים ומשפחות מרובות ילדים ובני נוער.

בשנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 אירע בשכונה הפיגוע בישיבת מרכז הרב בו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה.

בפברואר 2008 נמכר מגרש של 2.1 דונמים ברחוב דגל ראובן, שהיה עתודת הקרקע האחרונה לבינוי בשכונה, תמורת כ-5.2 מיליון דולר.[10]

בשנת 2011 נחנך הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים העובר בגבולה המזרחי של השכונה. הרכבת הקלה שיפרה את הנגישות ממרכזה של העיר החדשה לשכונה. כתוצאה מכך חלה עלייה בשווי הנדל"ן. השכונה נחשבת למרכזית, בהיותה ממוקמת על צומת דרכים בכניסה לעיר, ובשל קרבתה לגבעת רם, לבנייני האומה ולתחנה המרכזית.[2]

בנובמבר 2017, ניתן היתר הבנייה לפרויקט פינוי בינוי בשכונה, ב"מתחם המקשר", שממוקם בין שדרות הרצל לבין רחובות קריית משה וחיים פיק. הפרויקט, שקודם על ידי עיריית ירושלים והמנהלת להתחדשות עירונית בחברת מוריה, כולל שני מגדלים בני 25 קומות כל אחד, שבהם 230 יחידות דיור, אשר הוקמו במקום שישה בניינים קיימים שנהרסו.[11] הריסת הבניינים הקיימים החלה ביוני 2018.[12]

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניתו המקורית של האדריכל ריכרד קאופמן לשכונת קריית משה מאפריל 1924. במרכז התמונה, ממזרח למערב, השדרה המרכזית (שדרות המאירי של היום). המבנה השחור והגדול שבסופה הוא המבנה המרכזי של השכונה, בית הכנסת "אוהל יצחק"

השכונה תוכננה כעיר גנים. תכנונה הופקד בידי האדריכל ריכרד קאופמן, שתכנן שכונות גנים נוספות כגון תלפיות (1921), בית הכרם (1921), רחביה (1922) ובית וגן (1925). על פי עקרון התכנון הסטנדרטי של עיר גנים, הייתה שדרה מרכזית שחצתה את השכונה מצפון לדרום, ובקצה עמד מבנה ציבור. השדרה היא שדרות המאירי של היום, ומבנה הציבור שבסופה הוא "בית הכנסת אוהל יצחק", בתכנונם של האדריכלים אליעזר ילין ווילהלם הקר.

האדריכלים ילין והקר חברו לריכרד קאופמן בתכנון השדרה המרכזית (שדרות המאירי), ונקבע כי לכל אורכה יינטעו עצי ברוש. ראשיתה של שדרה זו בפינת הרחובות הרב צבי יהודה (לשעבר בן-דור)-העילוי-ימין אבות-המאירי, וסופה בהצטלבות עם רחוב קוסובסקי, שם עומד המבנה הציבורי - בית הכנסת. כיום רציפותה של השדרה נקטעת בהצטלבות עם רחוב קריית משה בשל קיוסקים שנבנו על השדרה.

בית הכנסת תוכנן כמבנה אבן מרובע, שעליו בסיס מתומן וכיפה עגולה, מאפייני סגנון בנייה מזרחי-מסורתי. עם זאת, שולבו בתכנון המבנה גם מאפייני הסגנון הבינלאומי שרווח בשנות ה-30: צמדי חלונות ארוכים וצרים. כיום, מהתבוננות בחזית הקדמית של המבנה קשה לזהות את התכנון המקורי של הקר וילין, שכן לאורך השנים נוספו בקדמת המבנה חדרי תפילה קטנים ששינו את המראה הקדמי של הבניין כמעט עד לבלי הכר.

ילין והקר אף תכננו את בתי המגורים בשכונה. בתים אלו תוכננו כבתים חד-קומתיים פשוטים ובעלי גגות רעפים, ששיוו לשכונה מראה כפרי. בתים אלה, שהיו בתיהם של מייסדי השכונה וראשוניה, נהרסו ברבות השנים ובמקומם נבנו בתי דירות. כיום (2010) ניתן עדיין למצוא בשכונה בתים מקוריים אחדים שהשתמרו.

רבנות השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשכ"ו מונה לרב השכונה הרב מרדכי יהודה ליב זק"ש, לאחר תקופת כהונה קצרה בה נאלץ לנסוע מחוץ לישראל לצורך טיפול רפואי באחד מבני משפחתו שחלה, הופסקה כהונתו והוא מונה לרבה של שכונת זיכרון משה.

בסוף תשכ"ט נבחר לתפקיד רב בית הכנסת אוהל יצחק, בית הכנסת המרכזי בשכונה, הרב שילה רפאל. בשכונה, שבה גדל ובה גם התגורר סבו המנוח, היו שהתנגדו למינוי רב שלא שירת בצבא. הוא החליט להתגייס על אף שהיה פטור, ושירת כשלושה חודשים.[13]

לאחר פטירת הרב שילה רפאל, החל לכהן הרב יוסף אליהו מובשוביץ.[14]

מוסדות ובניינים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד הרב קוק, בתי השכונה מאחוריו
בית היתומים דיסקין
בית הכנסת ״עץ יוסף״
בית הכנסת ״עץ יוסף״
  • בית הכנסת ״עץ יוסף״: בית כנסת לקהילת יהודי תימן, קרוי על שם יוסף ודוולת ששוני, תכנן את המבנה האדריכל דוד קאסוטו, צורתו של בית הכנסת מזכירה צורה של אוהל גדול, והיא מושפעת מהמסורת והדימוי של תרבות תימן המאופיינת בחלקה בחיי נוודים המתגוררים באוהלים, ממוקם בסמוך לבית היתומות וינגרטן, בגבול עם שכונת גבעת שאול ברחוב ״בעל השאילתות״.
  • סניף בני עקיבא: בקריית משה פועל סניף של תנועת הנוער בני עקיבא. הסניף הוקם בשנת 1971 וממוקם במתחם בית הספר ״מימון״ בשכונה.
  • סניף אריאל גבעת שאול (גב"ש): הסניף הראשון של תנועת הנוער אריאל, ומהסניפים הגדולים בתנועה - מבנה פעילות הבנים ממוקם בבית ספר יסודי לבנים ״נועם - קרית משה״ (אשר ממוקם בפועל ברחוב חיים ויטל בגבעת שאול) כאשר מבנה פעילות הבנות ממוקם בבית ספר יסודי לבנות ״נועם״ אשר ממוקם בפועל ברחוב בזל בקריית משה.

רחובות השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב קריית משה
רחוב קרית משה

דיירים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים גרו בשכונה אנשי ציבור רבים אשר השפיעו על פרסומה וצביונה של השכונה, בהם בן-ציון דינור, יצחק יעקב ילין, יפה מגנס, זבולון תוחמן, שלום לוין, יהודה ליבס, אברהם אבן-שושן, חנה טאו, דוד שפירא, עזרא ברנע, גדליה נגאל, צבי פישמן, אלי שוסהיים, אברהם יעקב ברור, משה ברור, הסופרים יצחק שלו ומאיר שלו, שכתב על השכונה בספרו ״בביתו במדבר״, רבנים אשר השפיעו רבות על הציונות הדתית, בהם: הרב מרדכי אליהו והרבנית צביה אליהו, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב איתן איזמן, הרב דב ביגון, הרב יהושע בכרך, הרב יוסף ברמסון, הרב אורי שרקי, בנו העיתונאי יאיר שרקי, זמרים כדוגמת אביתר בנאי וישי ריבו, ובנוסף לכך דמויות מהסדרות ״סרוגים״ ו״עספור״ התגוררו בשכונה ולכן חלק מהצילומים התקיימו בה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר הוצאה לאור, 2006
  • תמר הירדני, רחוב שושנה בקרית משה, ירושלים, סגולה, 102, דצמבר 2018
  • שבתי זכריה, ירושלים של מעלה - שכונות ירושלים וסיפוריהן, אריאל, 2005.
  • יוחאי רודיק ונאווה כהן ברוזובסקי (עורכים), קריית משה: תולדות שכונת קריית משה ובית הכנסת אהל יצחק בירושלים, ירושלים: מוסד הרב קוק, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קריית משה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אודות קרית משה, באתר מיתרים
  2. ^ 1 2 הלית ינאי-לויזון, ‏נפלאות הרכבת הקלה: 20% עלייה בשווי הנדל"ן בתוואי שלה, באתר גלובס, 28 בספטמבר 2011
  3. ^ הפינה ההיסטורית: בעיצומה של מהפכת ההתחדשות – זכרונות מקרית משה של פעם, באתר כל העיר
  4. ^ , הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש לאור
  5. ^ , הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  6. ^ הכרזה על הרחבת האזור, דבר, 23 בספטמבר 1949
  7. ^ מסתננים רצחו גבר ואשה, הצופה, 21 באפריל 1953
    צבי גנואר ו־דבורה גנואר, אתר ההנצחה לחללי פעולות איבה של הביטוח הלאומי
  8. ^ ירושלים, דבר, 30 בנובמבר 1937
  9. ^ שמות-לכל רחובות ירושלים, הארץ, 18 בנובמבר 1957
  10. ^ רנית נחום-הלוי, מגרש בקרית משה בירושלים נמכר ב-5.2 מיליון דולר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
  11. ^ יובל ניסני, לראשונה: נחתם היתר בנייה לפרויקט פינוי-בינוי בירושלים, באתר כל העיר, 10 בנובמבר 2017
  12. ^ יפעת ראובן, צפו: פרויקט הפינוי-בינוי הראשון בירושלים יצא לדרך, באתר כל העיר, 10 ביוני 2018
  13. ^ , מעריב, 24 באוגוסט 1970
  14. ^ נח זבולוני, הרב מובשוביץ מונה לרב של "אוהל יצחק" ושל שכונת קרית משה בי-ם, ‏27 בנובמבר 1994
  15. ^ משה ארנוולד, מבצריה של ירושלים, סגולה - כתב עת ישראלי להיסטוריה ולידיעת הארץ 85, תשע"ז, עמ' 66
  16. ^ העברת בית היתומים דיסקין לבנינו החדש, דואר היום, 4 באפריל 1927
  17. ^ ירושלים – אבן פנה לביכנ"ס בקרית משה, דואר היום, 5 בפברואר 1931
  18. ^ דוד תדהר (עורך), "יצחק בן-דור (בינדר)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1149