קרב ליסה (1811)

קרב ליסה

קרב ליסה תחריט מאת הנרי מֶרְק על פי ציור של ג'ורג' ובסטר, 1812
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכי הסכסוך	13 במרץ 1811
מקום	ליד האי ויס בים האדריאטי
קואורדינטות	43°05′21″N 16°10′18″E
תוצאה	ניצחון בריטי מוחץ
הצדדים הלוחמים ממלכת איטליה מפקדים ויליאם הוסט ברנאר דאבורדייא כוחות 3 פריגטות, אונייה אחת בת 22 תותחים 6 פריגטות, בריג אחת, 5 כלי שיט קטנים אבדות 45 הרוגים ו-145 פצועים 700 איש נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי, 3 אוניות טבעו
מהלך קרב ליסה, 1811

קרב ליסה הוא קרב ימי שהתרחש ב-13 במרץ 1811 במהלך המסע האדריאטי של מלחמות נפוליאון, בין שייטת הממלכה הבריטית לבין השייטת הצרפתית-ונציאנית. הקרב נערך בים האדריאטי ומטרתו הייתה השתלטות על האי ליסה (אנ') שהיה בעל חשיבות אסטרטגית, ושממנו שיבשו הבריטים את הספנות הצרפתית בים האדריאטי.

הצרפתים היו מעוניינים להשתלט על הים האדריאטי כדי לצייד את הצבא הגדל והמתפתח שלהם במחוז איליריה. הם שלחו במרץ 1811 כוח פלישה שהכיל שש פריגטות, ספינות קטנות וגדוד חיילים איטלקים לאזור. כוח הפלישה הצרפתי, בפיקודו של קומודור ברנאר דאבורדייא, נתקל בקפטן ויליאם הוסט (William Hoste) הבריטי וארבע ספינותיו שהיו על האי.

בקרב שהחל מיד לאחר ההיתקלות הטביע הוסט את ספינת הדגל הצרפתית, השתלט על שתי ספינות אחרות ובנוסף פיזר את שרידיה של השייטת הצרפתית-ונציאנית. הקרב הוכתר כניצחון בריטי חשוב, הן בשל הבדלי הכוחות המשמעותיים לרעת הברטים בתחילת הקרב, והן בשל המסר "זכרו את נלסון" שהפיץ הוסט, פקודו לשעבר של הוריישו נלסון, כאשר ספינות המלחמה הצרפתיות עטו על הכוח הבריטי. לאחר מכן כוחותיו של הוסט תמרנו את ספינת הדגל של דאבורדייא לכיוון החוף, מהלך שגרם לפירוק השייטת הצרפתית . ברבות הימים נחשבה פעולה זו לאחד ההישגים הימיים המבריקים והגדולים ביותר במלחמות הנפוליאוניות.

רקע

המלחמות הנפוליאוניות היו רצף של עימותים בין צבא נפוליאון וצבא יריביו שנמשכו משלהי המאה ה-18 ועד ל-1815, עם הפוגות קצרות ותוך שינויים תכופים בהרכבי הקואליציות השונות שנלחמו נגד כוחותיו של נפוליון. לאחר סיום מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, וחתימת הסכם שנברון (1809) עם אוסטריה, קיבל נפוליאון שליטה על חלקו האחרון של החוף האדריאטי שלא היה בשליטתו עדיין: מחוז איליריה. הסכם זה נתן תוקף רשמי לשליטת הצרפתים במחוז איליריה ועל כל הים האדריאטי. בהסכם העניקה רוסיה לצרפת שליטה על רפובליקת שבעת האיים ונסוגה מהאזור בעצמה, ובכך נתנה לנפוליאון חופש פעולה בים.

בהסכם שנברון העמיד נפוליאון את מחוז איליריה תחת שלטון מטרופוליני צרפתי, כלומר תחת שליטה צרפתית ישירה, בניגוד לממלכת איטליה השכנה שהייתה עצמאית, אך בפועל הייתה תחת שליטתו הישירה. הסכם שנברון נתן תוקף לשליטת נפוליאון על כל החוף האדריאטי ואפשר לו להעביר כוחות צבא וציוד לחבל הבלקן. הצבא הצרפתי שהתגבש במחוז איליריה התכונן ככל הנראה יחד עם הרוסים לפלישה על האימפריה העות'מאנית. שתי המדינות חתמו על חוזה טילזיט שלפיו יתמכו זו בזו מול האימפריה העות'מאנית.

הצי הבריטי, ששלט על רוב הים התיכון מאז קרב טרפלגר ב-1805, השתלט על האי הדלמטי ליסה ב-1807 והשתמש בו כבסיס לפשיטות על הספנות בחופי איטליה ואיליריה, בעיקר כדי לשבש את ההכנות של הצבא הצרפתי בבלקן. מהלכים אלו גרמו ללכידת ספינות רבות ובעקבותיה - לפאניקה ושיבוש האסטרטגיה הצרפתית באזור זה. בתגובה, החלה הממשלה הצרפתית בבניית ספינות בנמלי איטליה ובמיוחד בוונציה, ושלחה פריגטות כדי להגן על משלוחיה. כוחות הצי הצרפתי-ונציאני בראשות דאבורדייא ניסו ללא הצלחה להביא את הכוח הימי הבריטי תחת פיקודו של הוסט לקרב מכריע, בו קיוו להתגבר עליו בזכות יתרונם המספרי. הצרפתים עסקו במסע של פשיטות ופשיטות-נגד ימיות לא מתוכננות.

באוקטובר 1810, דאבורדייא הנחית כ־700 חיילים איטלקים על האי ליסה בזמן שהוסט חיפש לשווא את השייטת הצרפתית בדרום הים האדריאטי. האי נותר בשליטת גיימס לו ורוברט קינגסטון, שני פרחי קצונה בצי, שהסיגו את כל אוכלוסיית האי אל ההרים, ביחד עם האספקה שלהם. עיר הנמל הנטושה סנט ג'ורג (St. George) נפלה לידי היחידות האיטלקיות. הצרפתים והאיטלקים שרפו מספר כלי שיט בנמל ושבו אחרים, אך נסוגו אחרי שבע שעות – לפני שובו של הוסט. עד סוף השנה נשמר שקט - השייטת הבריטית רכשה עליונות באזור בעקבות תגבור של אוניות הצי המלכותי הבריטי.

בתחילת 1811 החלו שוב פשיטות והתקפות בריטיות לאורך החוף האיטלקי, שעודדו את דאבורדייא לתקוף שוב את ליסה. הוא אסף שש פריגטות וכלי שיט קטנים יותר, וגייס מעל 500 חיילים איטלקים בפיקודו של קולונל אלכסנדר גיפלנגה. השייטת שהרכיב דאבורדייא הייתה גדולה מזו הבריטית הן במספר החיילים והספינות והן בכמות הנשק. תוכניתו של דאבורדייא הייתה לגבור על השייטת של הוסט ואז לפשוט על האי ולשבות את המחזיקים בו. פעולה זו הייתה מחסלת את האיום הבריטי באזור הים האדריאטי למשך החודשים שיבואו.

מהלך הקרב

השייטת של דאבורדייא אותרה כשהיא מתקרבת לאי ליסה ב-12 במרץ 1811 ב-3 לפנות בוקר על ידי קפטן גורדון בפעילות שגרתית של אוניות הצי הבריטי. גורדון הפנה את ספינותיו לכיוון מפרץ סיינט ג'ורג' באי ליסה ופנה מערבה. השייטת הבריטית המתינה להתקדמות הצרפתית בקו קדמי, תוך שהיא מפליגה לאורך החוף הצפוני של האי במרחק של חצי מיל מקו החוף. בשעה 06:00 התקרב דאבורדייא לצי הבריטי, וקיווה לעבור לפני הספינה בראש הקו הבריטי בכיוון מזרח עם הפריגטה הצרפתית דאנאה, שהובילה את ההתקפה מכיוון מורד הרוח. דאבורדייא התכונן לשבור את הקו הבריטי בשני מקומות ולהשמיד את השייטת הבריטית באש הצולבת. מעל שלוש השעות השייטות המשיכו לסגור זו על זו, אך הרוחות הגבילו אותם לקצת מעל שלושה קשרים.

הוסט, שהיה בן חסות של הוריישו נלסון, זכר את השפעת השראתו של נלסון על חייליו בקרב טרפלגר. הוסט רצה להכניס רוח קרב באנשיו עקב המצב הקשה שבו הם היו נתונים ואמר: "זכרו את נלסון". דאבורדייא הבין שאין לו סיכוי לעבור את הקשת הפעילה של הבריטים בגלל מהירות האנייה הבריטית, ובנוסף הוא לא יכול לשבור דרך הקו שלהם מכיוון שהאניות הבריטיות סגרו קרבה זו לזו. דאבורדייא חיפש דרך לתקוף את האנייה השנייה בקו הבריטי, אוניית הדגל של הוסט ה.מ.ס. אמפיון HMS Amphion. דאבורדייא היה לחוץ מאוד ורצה מאוד לנצח למרות הקושי, והבין שיש לו יתרון בכמות הספינות. הוא שלח חיילים איטלקיים, שנתנו לו את ההזדמנות להכניע את הצוותים הבריטיים.

היריות הראשונות של הקרב נורו ב-09:00 בבוקר, על ידי הבריטים. הבריטים תקפו את ספינות ההובלה הצרפתיות, פאבוריט Favorite ודאנאה Danaé. השייטת הצרפתית עצרה את האש של הבריטים למספר דקות, דאבורדייא אסף את החיילים והימאים שלו לתוך הקשת של "פייבוריט" כדי להגדיל את ההשפעה מההתקפה שלו. הפעם באה אוניית הדגל שלו במגע עם הספינה אמפיון HMS Amphion. הוסט היה מודע לכוונות של דאבורדייא וליתרון הצרפתי במספר הספינות, בעקבות המצב הזמין תותח ימי גדול 5.5 אינץ' 140 מ"מ לסיפון של אמפיון. התותח הכיל מעל 750 כדורי מוסקט. הספינות עמדו במרחק של מספר יארדים מהספינה אמפיון שתקפה. הוסט נתן הוראה לפתוח באש והתותח ירה מיד והרס את חרטום הספינה הצרפתית פאבוריט. עשרות מאנשי הספינה הצרפתית נפצעו ותריסר נהרגו, ביניהם דאבורדייא. אלוף-משנה גיפלאנגה פיקד על הספינה פאבוריט ואמפיון המשיכה לירות עליהם. הקרב בין הצי הבריטי לצרפתי נמשך גם בעורף. הספינה דאנאה הייתה המובילה וכמה מהאניות הצרפתיות באו בזווית שבה יכלו לכוון את התותחים שלהם כלפי ספינה הבריטית האחורית ביותר בה.מ.ס., ושני הצדדים המשיכו בירי כבד והתקפות מוחצות.

תמרוני הוסט

בעקבות מותו של דאבורדייא, קפטן אוניית פלור, קפטן פרידייר, הורה לספינות הצרפתיות והוונציאניות להתקיף את הקו האנגלי ישירות. הספינה פייבוריט החבוטה ניסתה גם היא להקיף את אמפיון ולהרוס אותה לפני השמדתה באש צולבת ע"פ תוכניתו הראשונית של דאבורדייא. יתרת השייטת הצרפתית-ונציאנית פעלה על פי תוכנית זו וניסו לנצל את יתרונם המספרי כדי להביס את השייטת הבריטית. הוסט היה מוכן לאירוע זה והורה מיידית לספינותיו לפנות דרומה ומזרחה לכיוונים מנוגדים. מהלך זה גרם לשייטת הצרפתית-ונציאנית להיכנס לבלבול. פאבוריט לא הצליחה להגיב ונכנסה לאזור סלעי ונהרסה. בעקבות המצב האיחוד הצרפתי-ונציאני התפרק. הספינות הצרפתיות פלור (Flore) ובלונה (Bellona) הצליחו רק להגיע לספינה הבריטית הכי אחורית בקו, אמפיון, שמצאה עצמה לכודה בין שתי הפריגטות. הדבר גרם להאטה בקו הבריטי כך שהספינה הצרפתית דנאה הצליחה להכות בספינה וולאג הבריטית , ולהשאיר אותה עם תותח אחד בלבד.

המרדף

קרב ליסה

הספינה הוונציאנית "קורונה" נכנסה עם הספינה הבריטית "סרברוס" לדו-קרב, במהלכו ספגה הסרברוס מכות קשות, אך הצליחה גם להסב נזק לספינה האיטלקית. חילופי האש המשיכו עד שהגעתה של אקטיב גרמה לספינות דאנאה, קורונה וקרולינה לסטות מזרחה. בעורף, אמפיון הצליחה להשיג את פלור הצרפתית ולגרום לה לנזק רב, וקציני הספינה הצרפתית הניפו את דגלם כהצהרת כניעה. קפטן פרידייר (Péridier) נפצע קשות באירוע ולא לקח חלק במהלכים הבאים של פלור. אמפיון אז התקיפה את בלונה ובפעילות נמשכה עד 12:00 בצהרים אילצה את הספינות האיטלקיות להיכנע. במהלך הקרב הספינה הקטנה "פרינסיפסה אוגוסטה" פתחה באש מרחוק על אמפיון עד שהפריגטה הצליחה לירות בהם ולהבריח אותם. הוסט שלח סירה קטנה כדי לקחת בשבי אבל בעקבות הנזק שספג לא הצליח הוסט להוציא ספינה לים שתתפוס את פלור. הוסט היה מודע לקושי של אמפיון, הקצינים של פלור שביצעו תיקונים חפוזים במהלך העימות בין אמפיון ובלונה, הצליחו להפליג לנמל הצרפתי על אף שכבר נכנעו.

אקטיב, הספינה הבריטית היחידה שנותרה במצב לחימה התקדמה לעבר קורונה ותפסה אותה ב-12:30 בתעלה בין ליסה והאי הקטן של ספלמדון. הפריגטות שטו אחת מסביב לשנייה במשך כשעה בנסיון להגיע למצב התקפה עדיף, ונכנסו לקרב בשעה 13:45. בסופו של דבר נכנעה קורונה לאקטיב לאחר שאש פרצה על סיפונה, אך אקטיב ספגה גם היא פגיעות קשות והקרב הגיע לסופו משום שהשייטת הבריטית הייתה חלשה מכדי להמשיך.

ניצולי השייטת הצרפתית-ונציאנית הגיעו לחוף מבטחים: קרולינה ודנאה ניצלו את העימות בין אקטיב וקורונה כדי לברוח בעוד שפלור הודיעה לכל ספינה בריטית שפגשה בדבר כניעתה, למרות שלא היה על סיפונה קצין בריטי שיתפוס אותה. כשפלור הייתה חופשייה מהשייטת הבריטית היא הפליגה למקום בטוח והגיע ללסינה ואחריה הגיעו קרולינה ודנאה.

סיום הקרב ותוצאותיו

על אף שפאבריט נהרסה כליל, כל 200 אנשי צוותה הגיעו בשלום לחוף. לאחר שהציתו את ספינתם, הם תכננו לצעוד לנמל סנט ג'ורג' ולכבוש אותו תחת פיקודו של קולונל גיפלנגה. שני פרחי הקצונה הבריטים שנותרו לפקד על העיר ארגנו את האוכלוסייה המקומית להגן על הנמל וצעדו לכיוונו של גיפלנגה. הקצינים הבריטים הודיעו לגיפלנגה שהשייטת הבריטית תביא כוחות גדולים שיתגברו בקלות על הכוח שלו, אך אם ייכנע מיד תנאי הכניעה יהיו טובים יותר. גיפלנגה נכנע אחרי שהבין שמצבו בלתי-סביר. בסנט ג'ורג' הספינה הוונציאנית לדולה התגנבה לתוך הנמל וכמעט תפסה את הספינה הסיציליאנית וינצ'יטורה, אך הונסו בידי שאריות חיל המצב של סנט ג'ורג'.

בים מחוץ לאי ליסה, הצוותים הבריטים התאמצו קשות להגן על הספינות ששבו. קורונה עלתה באש וגבתה את חייהם של חמישה אנשים ומספר רב של פצועים. בעיות קשות ארעו גם על סיפון של בלונה קפטן הספינה דואודו תכנן להצית את ספינתו "בלונה". דואדו נפצע באופן אנוש בפעולה וכן ציווה על סגנו להמשיך במשימה. הסגן הבטיח לו שיעשה כן, אבל לבסוף העביר את השליטה לצוות הבריטי הזוטר. דואדו מת בעודו מאמין שמשימתו הושלמה בהצלחה. הוסט נותר בים ליסה כשהוא משייט בספינתו המפיון המפורקת. הוסט זעם על התנהגות קציני פלור ושלח הודעה שבה ביקש לוותר על ספינתו כפי שביקש בכניעתו הראשונית. קציני פלור בבריחתם הפרו חוק ימי בלתי רשמי, שבו ספינה שנכנעת במהלך קרב עוברת לידי האויב כדי למנוע המשך אובדן חיים של מלחיה. פלור הצליחה לעבור ללא פגע דרך השייטת הבריטית רק משום שהודיעה על כניעתה, והניצול לרעה של מנהג זה נחשב למעשה בזוי וחסר-כבוד. הצרפתים בלינסינה לא נענו להודעת הוסט והשייטת הבריטית נאלצה לחזור לליסה כדי לבצע תיקונים.

אחרי הקרב

מספר הנפגעים לשני הצדדים היה רב, 190 אנשי צוות בריטי נהרגו בקרב, וכמה נוספים נספו בשריפה על הקורונה. הקפטנים הוסט והורנבי נפצעו קשה והשייטת הבריטית נהרסה כליל, המצב בצד האיטלקי - צרפתי היה קשה יותר, אך אין נתונים מדויקים על מספרי הרוגים או פצועים. לפחות כ-150 איש מצוות פאבוריט נהרגו ו-200 אנשים נלקחו בשבי. כ-70 אנשים נהרגו מצוות בלונה. הנפגעים מצוות קורונה היו רבים אך אין מספר מדויק. לפחות 700 איש נהרגו בצוות האיטלקי –צרפתי מס' אנשי הצוות הבכירים שנהרגו היה רב, ביניהם קומודור דאבארדייא, קפטן ניילרי, ודואדו. בנוסף קפטן פרידייר נפצע קשה בקרב.

הוסט ניסה שוב לאלץ את צרפת למסור את ספינה פלור שנכנעה וברחה, אך מאמצים אילו נדחו על ידי הקפטן של דאנאה שקיבל פיקוד על השייטת הצרפתית. הספינות הצרפתיות - איטלקיות שניצלו ועגנו ברגוסה (דוברובניק) כדי לחדש את זיווד הספינות. אבל שייטת הבריטית גילתה אותם והטביעה את ספינת האספקה בפרנזו Parenzo, הדבר גרם לנסיגה של הצרפתים מהאזור. בבריטניה מהלכי הוסט צוינו לשבח, וכל הקצינים בדרגת סגן בשייטת הועלו לדרגת קומנדר, הקפטנים קבלו מדליה כאות הוקרה על פעילותיהם במלחמה. בהגיעם לבריטניה קורונה ובלונה עברו שיפוץ מאסיבי, שודרגו ונקנו על ידי הצי המלכותי. השליטה באזור הייתה יציבה וברורה. כאשר תגבורות צרפתיות לים האדריאטי עזבו את נמל טולון ב-25 במרץ הם נרדפו בחזרה לצרפת על ידי קפטן אוטוויי (Robert Otway) עוד לפני שעברו את קורסיקה. בחודשים הנותרים של 1811 פריגטות צרפתיות ובריטיות המשיכו להילחם בים האדריאטי, והקרב המשמעותי ביותר התרחש בנובמבר 1811 שבהלכו שייטת צרפתית מתקדמת ומיומנת הושמדה. למהלך זה היו השלכות לטווח הארוך, כאשר השמדתה של אחת השייטות הכי חזקות והמוות של דאבארדייא שנחשב לאדם דומננטי ובעל מנהיגות וכריזמה חיסלה כליל את היכולת הימית של הצרפתים להילחם האימפריה העות'מאנית, כפי שתכננה מראש.

לקריאה נוספת

• אליסטר הורן, כמה רחוק מאוסטרליץ, הוצאת דביר, 2005
• אמיר גלבע, נאפוליאון ותקופתו, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1976

• Adkins, Roy & Lesley (2007). The War for All the Oceans. Abacus. ISBN 0-34911-916-3
• Chandler, David (1999 [1993]). Dictionary of the Napoleonic Wars. Wordsworth Military Library. ISBN 1-84022-203-4
• Grocott, Terence (2002 [1997]). Shipwrecks of the Revolutionary & Napoleonic Era. Caxton Editions. ISBN 1-84067-164-5
• Henderson, James (1994 [1970]). הThe Frigates, An Account of the Lighter Warships of the Napoleonic Wars. Leo Cooper. ISBN 0-85052-432-6
• Gardiner, Robert (2001 [1998]). The Victory of Seapower. Caxton Editions. ISBN 1-84067-359-1
• Ireland, Bernard (2000). Naval Warfare in the Age of Sail. Harper Collins. ISBN 0-00414-522-4
• James, William (2002 [1827]). The Naval History of Great Britain, Volume 5, 1808–1811. Conway Maritime Press. ISBN 0-85177-909-3
• Smith, Digby (1998). The Napoleonic Wars Data Book. Greenhill Books. ISBN 1-85367-276-9
• Woodman, Richard (2001). The Sea Warriors. Constable Publishers. ISBN 1-84119-183-3

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב ליסה בוויקישיתוף

• ד"ר מיכאל סימון, מאה שנה לקרב הימי בליסה, 'מערכות ים' 80, אוקטובר 1966, עמ' 29