קרב טרביה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 218 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב טיקינוס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב טראסימני | |||||||||||||||||
| מקום | נהר טרביה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 45°03′N 9°36′E / 45.05°N 9.6°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | הפסד רומאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב טרֶבּיָה (218 לפנה"ס) היה הקרב השני בין הרפובליקה הרומית וקרתגו במסגרת המלחמה הפונית השנייה. הקרב בא לאחר התבוסה הרומית בקרב טיקינוס. סופו של העימות בניצחון חניבעל, הודות לטקטיקה ושיפוט האויב.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום הקרב הראשון הכושל עם חניבעל, נטש הקונסול הרומי פובליוס קורנליוס סקיפיו את נהר הטיקינוס והצעיד את צבאו לבטחה בסמוך לנהר הטרביה. למרות שחניבעל שילח את פרשיו באויב הנסוג, הנומידים אשר שלח פנו לביזת המחנה הרומי הנטוש בסמוך לטיקינוס. המחנה הרומי החדש הוקם מעבר לטרביה, וחניבעל הקים מחנה משלו כ־7 קילומטרים משם. חניבעל זכה למתנות מהגאלים וכן הצליח להשתלט על קלסטידיום ומחסן התבואה שבעיר.
לאחר עיסוקו בסיציליה, נקרא הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, להצטרף לעמיתו לכהונה בנהר הטרביה ולשלב כוחות נגד חניבעל. לונגוס, כך עולה מהמקורות, דרש להילחם בחניבעל בעוד שסקיפיו ביקש לדחות את הקרב. ראייתו של סקיפיו כנראה התבססה על העובדה שהצבא הרומי היה אמנם גדול מזה של חניבעל, אולם חסר ניסיון ובלתי מאומן. כמו כן, חניבעל שהיה בשטח זר, היה מאבד מכוחו ברגע שהאספקה שלו ומתנות הגאלים היו פוסקות לזרום.
חניבעל שילח פרשים ורגלים בחלק מהקלטים שיישבו באזור, כנראה משום שניהלו משא ומתן כפול עמו ועם הרומאים. במהרה פנו הקלטים לעזרת רומא, ולונגוס נענה: הוא שלח כוח פרשים מלווה ברגלים שהצליח להביס את הכוחות הקרתגיים אשר שדדו את שטחי הגאלים. ניצחון זה רומם רוחו ורצונו לקרב מכריע. למרות דברי סקיפיו בעד אימון הכוחות לאורך החורף והתדלדלות אספקת וכוחות חניבעל אם יחכו השניים לקרב, קיווה לונגוס להביא לקרב מכריע בו יוכל לקטוף את הניצחון. הסמכות המלאה הייתה בידי לונגוס משום פצעו החמור של הקונסול השני.
ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
חניבעל הבין כי עליו למשוך את הרומאים לתוך קרב, בטרם יתממש חזונו של סקיפיו. על כן, סרק את השטח עבור אזור נאה לקיומו של קרב. אחר שמצא אזור שטוח ולא מיוער בסמוך לאחד מפלגי הנהר, שלח את מאגו אחיו בראש כוח של 1,000 רגלים ומספר זהה של פרשים לתפוס עמדה נסתרת סמוך לגדות הנהר. למחרת בבוקר עם שחר שלח חניבעל את הפרשים הנומידיים שלו לתקוף את המחנה הרומי, במטרה לפתות את הצבא הרומאי לרדוף אחריהם ולמשוך אותו לתוך המלכודת אותה הכין.
את תגובת לונגוס למתקפת הפרשים תיאר פוליביוס כך:
- "טיבריוס, כאשר הוא ראה את הנומידים מתקרבים, שלח בתחילה רק את פרשיו עם הוראות להישאר בסמוך לאויב. לאחר מכן, שלח כשש מאות מטילי כידונים ברגל, ואז החל נע עם צבאו המלא מהמחנה, בחושבו כי מראם בלבד יחתום את הפרשה. כה גדול היה הביטחון שהעניקו לו עליונותו המספרית וניצחון פרשיו יום אמש ... היום היה קר ביותר ומושלג, ומרבית החיילים והסוסים עזבו את המחנה ללא ארוחת בוקר ... כאשר היה עליהם לחצות את הטרביה, תפוח כפי שהיה עקב הגשמים בליל הקודם... לרגלים היה קושי רב במעבר הואיל והמים היו בגובה החזה ... הכוח סבל מקור ורעב ... הקרתגים, מנגד, ששתו ואכלו באוהליהם ודאגו לסוסיהם, התמשחו [בשומן, כדי לשמור על חום הגוף] והתחמשו סביב למדורות "
כאשר חצה הכוח הראשוני את הנהר נוכח לדעת כי צבא חניבעל ערוך לקראתם ומוכן לקרב, אז נאלץ לונגוס לשלוח את כל צבאו כנגד חניבעל, שאם לא כך, היה מאבד את כל חיל החלוץ שלו, כולל מרבית פרשיו. כאמור, היציאה לקרב נעשתה בחיפזון, בלא שנתנה שהות מספקת לחיילים הרומאים לאכול ולערוך את ההכנות הנדרשות לקרב.
הערכות הצדדים היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ידוע כי הפרשים הרומיים התחלקו בין האגפים, אולם פריסת הרגלים אינה ברורה לחלוטין. לפי ליוויוס הגאלים היו בצד הימני של קו הרגלים, פוליביוס מוסר שהפריסה הייתה פריסה רומאית רגילה, אך מכיוון שישנן מספר פריסות כאלו אין ביכולתנו להפיק מהערותיו על אופן הפריסה של הרגלים. מקובל להניח, שהלגיונרים נפרסו במרכז הקו העיקרי, ולצידיהם הרגלים של בנות־הברית. לפני הקו העיקרי עמדו הוליטים. מספר לא ידוע של חיילים נשאר עם סקיפיו להגן על המחנה הרומאי.
גם פריסת הכוחות של חניבעל אינה ברורה לגמרי, אך סביר להניח שהפרשים הוצבו בשני האגפים יחד עם הפילים שנותרו לחניבעל, הרגלים הגאלים הוצבו במרכז המערך הקרתגני, כאשר הרגלים כבדי החימוש הספרדים והלובים משני עבריהם.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הווליטים היו הראשונים להילחם והם פגשו ברגלים הקלים של חניבעל. רוב כידוניהם הושלכו על הפרשים הנומידיים מקודם. נוכח עייפותם ביצועיהם היו ירודים, והביאו לפרישתם מהקרב. הזדמנות זאת נצלו הפרשים הקרתגיים והרגלים הקלים כדי להסתער על האגפים. האגפים הרומיים התמוטטו תוך זמן קצר תחת לחץ הפרשים והפילים של חניבעל, אם כי מרבית הפילים הקרתגניים נהרגו במהלך הקרב. בשלב זה יצא כוח המארב בפיקודו של מאגו ממחבואו, ותקף את הצבא הרומי מעורפו והשלים את כיתורו. בניסיון נואש לסגת חיילים רומאים רבים טבעו או נטבחו.
הלגיונות המנוסים יותר, שניצבו במרכז המערך הרומאי, לא נשברו והצליחו להחזיק מעמד למרות שהותקפו מכל העברים. אפילו התקפת הפתע של מאגו לא שברה את התנגדותם. כאשר הפיקוד הרומי הבין כי הקרב אבוד, כוח זה, שכלל כ־10,000 לגיונרים, התארגן בתבנית של מרובע, תקף את מרכז המערך של חניבעל, והצליח לשבור אותו, להיחלץ מטבעת הכיתור הקרתגנית ולסגת לפלקנטייה. עם רדת הלילה ארגן סקיפיו מחדש את שרידי הצבא הרומאי והצטרף לטיבריוס בעיר.
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניצחונו של חניבעל בקרב טרביה נתן לו את השהות המספקת כדי להפוך את צבאו מצבא עלוב ותשוש, לאחר מסע ארוך, לצבא חזק שיכול היה להתמודד בהצלחה בעוד שורת קרבות כנגד הצבא הרומאי. לאחר הקרב לא היה מול חניבעל איום ממשי בצפון איטליה והוא הפך, למעשה לשליטו של עמק הפו, ראיה לכך היא שבאביב הבא לא ניסו הרומאים לכבוש מחדש את צפון איטליה מידיו אלא הסתפקו בניסיון למניעת פלישתו דרומה.
על אף שבקרב טרביה הוכו באופן מכריע שלושה לגיונות רומאיים שהיוו שלוש חמישיות מהכוח הצבאי הכולל באותו הזמן, ברומא הקרב לא נתפס כהפסד גדול, אלא כניצחון רומאי, שלא השמיד את צבאו של חניבעל רק בגלל מזג האוויר. דבר זה מסביר את תדהמתם הרבה של הרומאים על כך שהובסו חודשים מספר לאחר מכן בקרב טראסימני.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרך ב', 46 – 48 . (לקריאה מקוונת)
- פוליביוס, היסטוריה, ספר 3, 67 - 75. (לקריאה מקוונת)
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר כא: "מסגונטום לקאנה" (לקריאה מקוונת)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרב טרביה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אודות קרב טרביה, באתר 'האנציקלופדיה הצבאית המקוונת'.
