קרב חירבת כוריכור

קרב חירבת כוריכור (קוריקור) היה קרב במלחמת העצמאות, בין פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, שמפקדו היה אתיאל עמיחי, לכוחות ירדניים, בסמוך למקום שבו שוכן היום מושב שילת.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 ביולי 1948, לקראת תום מבצע דני וממש לפני הפסקת האש, נשלחה פלוגה ב' מן הגדוד הראשון לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאלא לכיוון לטרון, שם התארגנה התקפה מכריעה. המחסום אמור היה להיות מוצב צפונית-מזרחית לרכס כוריכור (כיום היישובים כפר האורנים ולפיד), בנקודת מפגש הדרך (כיום כביש 455) עם נחל מודיעים.

לאחר כיבוש שילתא (כיום מושב שילת), הגיעה לשם פלוגה מוקטנת בת 2 מחלקות (אחת מהן "המחלקה הדתית"), שמנו 82 חיילים. מפקד הכוח היה פנחס זוסמן (סיקו), אז בן 21, ולימים פרופסור לכלכלה חקלאית ומנכ"ל משרד הביטחון.

עם רדת הלילה התחיל הכוח לנוע לעבר רכס כוריכור (גבעה 318). זו גבעה מאורכת שחלקה המערבי גבוה יותר ועליו בית (חירבת כוריכור). הלוחמים הבחינו בנוכחות אנשים על חירבת כוריכור, וסברו שמדובר בכפריים. מפקד המחלקה הדתית הציע למ"פ לתקוף את הבית אך נענה בסירוב. המ"פ התקשר למפקדת הגדוד והסמג"ד אסף שמחוני הציע לו לכבוש את הבית, אולם המג"ד אתיאל עמיחי הורה לו להתמקד במשימה של חסימת הכביש בית נבאלא - צומת בית סירא. לאחר דיון קצר, החליט המ"פ זוסמן להמשיך במשימה לחסימת הכביש, ולא לכבוש את החירבה שהייתה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהם. עם אור ראשון (18 ביולי) הבחינו הלוחמים בטור של שריוניות ירדניות החונה על הכביש שאותו היו אמורים לחסום. צוות מרגמות של הפלמ"ח החל לירות על הטור המשוריין וכך התגלתה לירדנים נוכחותה של פלוגת הפלמ"ח. הירדנים החלו להשיב אש ממספר נקודות:

מחירבת כוריכור שמצפון, שבדיעבד התברר שאמנם חנה בה כוח ירדני.
מרגמות בקוטר 82 מ"מ שטווחו על ידי הכוח שעל החירבה.
כפריים מהסביבה שהצטרפו לכוחות הלגיון, ותקפו ממזרח.
בהמשך, איגף הכוח המשוריין מדרום, על מנת להקשות על הנסיגה.

כשהתברר שכוח הפלמ"ח לא יוכל להחזיק מעמד, ניתנה פקודת נסיגה. הלוחמים נסוגו לכיוון שילתא שממערב, ולכיוון אל בורג' (כיום גבעת התיתורה) שמדרום. במהלך הנסיגה נהרגו עשרות חיילים מאש הירדנים והכפריים מהסביבה. על אלה נוספו הרוגים מאש של לוחמים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח ששהו באל בורג', שסברו בטעות שאלו כוחות אויב.

"בעת הנסיגה הושארו פצועים רבים בשדה הקרב. פצועים אלו נטבחו בידי פליטי לוד וכפריים מקומיים, שהצטרפו לחיילי הלגיון במרדף אחרי חיילי הפלוגה הנסוגים והתעללו בגופות הפצועים באמצעות חרבות, קילשונים ומקלות"^[1].

בסוף היום נעדרו 45 לוחמים מתוך 82 שיצאו למשימה. אחד מהנעדרים (יהודה שפייר), הוצא חלל משדה הקרב בלילה לאחר מכן והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק. גופותיהם של יתר 44 הלוחמים נשארו בשטח, ורק לאחר כשנה וחצי נאספו על ידי הרב הצבאי יצחק מאיר, בסיוע אסף שמחוני שהיה בעת הקרב סמג"ד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, והובא למקום בפקודת הרב גורן כשהוא מתחזה לאזרח כדי לזהות את מקום הקרב. השרידים הוכנסו לארונות עץ והועברו לישראל דרך מעבר מנדלבאום. הם הובאו לקבורה ביום י"א באדר (יום תל-חי) (28 בפברואר 1950), בקבר אחים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל.

המ"פ פנחס זוסמן התייסר כל חייו על שלא קיבל את ההצעה לתקוף את הבית בראש הגבעה, ואף שקל לשלוח יד בנפשו בימים שלאחר הקרב.

הנצחת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליד בסיס משמר הגבול הצופה אל עמק איילון הוקמה אנדרטה ל-45 חללי הקרב באל-בורג'-שילתא.

ביוזמתם של עזאי טרוינסקי (אחיו של אחד ההרוגים) ביחד עם חברים נוספים, התכנסו בני משפחות ההרוגים לאחר 50 שנה, עם חברים לקרב, מפקדי הפלמ"ח בבית-הספר ביישוב לפיד ששמו הוסב ל"בית הספר הקהילתי הממלכתי לפיד המ"ה", שם העלו זכרונות מהקרב הקשה. בית הספר שומר על זיכרון ההרוגים בקרב. בכניסה יש לוח הנצחה לזכרם ובספריית בית הספר יש לוח הנצחה ובו שמות ההרוגים וסיפור הקרב. מדי שנה עורך בית הספר אזכרה לחללים בקרב זה בהשתתפות כל התלמידים ומשפחות החללים.
בכניסה ללפיד יש סלע הנצחה ל-45 החללים בקרב זה.
בשילת, במקום הצופה על אזור הקרב, יש אתר הנצחה ובו גלעד עם שמות החללים ותיאור הקרב.
בשילת נמצא חדר זיכרון ובו תמונות החללים וסיפורם.
במקווה ישראל הוקמה אנדרטה לחללי "הכשרת גבע" שלמדו במוסד, ונהרגו בקרבות תש"ח. ושם מדי שנה בתאריך ה 18 ביולי נערך טקס זיכרון ומפגש לוחמים.
בהר הרצל בקבר האחים נערכת אזכרה שנתית לפי התאריך העברי: י"א תמוז, עם משפחותיהם של חיילי "המחלקה הדתית".
היישוב על הגבעה היה אמור להיקרא "מנורה", כאשר האותיות מ"ה בתחילת השם ובסופו נועדו להנציח את החללים, ואילו המילה נור נועדה להצביע על אש התמיד. בסופו של דבר נבחר ליישוב השם כפר האורנים (מתחיל ונסגר באותיות מ"ה), ומנורה נותר שם של אחד הרחובות ביישוב. ליד בריכת השחייה ביישוב הוקם אתר הנצחה ובו אנדרטה ולוחות הסבר על הקרב, מפת הקרב ותמונות הנופלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזאי טרוינסקי, ד"ר עמוס כרמל (עורך), "ראה אותם שותקים...", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 1999.
יוסף ארגמן, "חיוור היה הלילה, גרסת סיקו", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2002.
אלחנן אורן, בדרך אל העיר - מבצע דני, הוצאת מערכות, 1976.
עמוס כרמל, אלוף הניצחון, אסף שמחוני, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד עמ' 197-207, 2009