קרב ורדן
 | ||||||||||||||||||
| מצודת דואומון, 1915 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 21 בפברואר 1916 – 18 בדצמבר 1916 (43 שבועות ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ורדן, צרפת | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
49°12′29″N 5°25′19″E / 49.208055555556°N 5.4219444444444°E | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צרפתי
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב ורדן היה אחד הקרבות הגדולים שנערכו בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. הוא נמשך כעשרה חודשים בשנת 1916, והצדדים היריבים ספגו במהלכו כמיליון הרוגים, פצועים ונעדרים.
הקרב החל במתקפה של הצבא הגרמני על שרשרת המבצרים הצרפתית, שהגנה על העיר ורדן. הגרמנים הצליחו להשיג התקדמות נאה בשלבים הראשונים של המתקפה, ולכבוש חלק מהמצודות הצרפתיות, כולל מבצר דואומון, אך תוך זמן קצר נבלמה התקדמותם, והקרב הפך למערכת התשה עקובה מדם, שגררה לתוכה חלק ניכר מכוחות הצבא הצרפתי והגרמני. המטרה העיקרית של הפיקוד הגרמני הייתה לגרור את הצבא הצרפתי למערכת התשה בתנאים נוחים לצד הגרמני, ולגרום לו "לדמם למוות". הצבא הצרפתי ספג אומנם מאות אלפי נפגעים במהלך הקרבות בוורדן, אך גם הצבא הגרמני ספג אבדות כבדות מאוד, שלא נפלו בהרבה מאבדות הצד הצרפתי.
מבחינה אסטרטגית, ההתקפה הייתה אסון לגרמנים, ודאי בהשוואה לאפשרויות האחרות שהיו פתוחות לפניהם — התקדמות נוספת בחזית המזרחית, והוצאת האימפריה הרוסית מחוץ למלחמה, תוך כיבוש שדות התבואה של אוקראינה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ניצחון הגרמנים על צרפת ב־1870 הותווה הגבול בין שתי המדינות במרחק של כשלוש מאות קילומטרים מפריז. כדי למנוע איום על עיר הבירה, הוטל על הגנרל סאֶראֶ דה-ריביאֶר לבנות קו ביצורים לגבולה של צרפת. דה-ריביאר הקים שורת מצודות שקועות באדמה. בגבול שווייץ שימשה בלפור עוגן קו הביצורים, שנמשך עד גבעות אֶפינאל. ורדן שימשה כעוגן השני של קו זה, שהמשיך ממנה עד טול. מצפון לוורדן נמצא יער אַרגון ולאחריו גבעות הארדנים המיוערות. הגבול הבלגי והיערות שמצפון לוורדן לא בוצרו, וורדן שימשה כנקודת המפתח לכל קו ההגנה הנ"ל.
צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1916 היה מצבה של צרפת בכי רע. 1915 הייתה שנה של כישלונות צבאיים משמעותיים לבעלות הברית במסגרת מלחמת העולם הראשונה. במהלך השנה נפלה סרביה, רוסיה נחלשה יותר ויותר (עד ספטמבר באותה שנה נלקחו כ־750,000 חיילים רוסים בשבי), ואיום הצוללות הגרמניות נותר ללא פתרון. ז'וזף ז'ופר, ראש המטה הכללי של צבאות צרפת, והפילדמרשל החדש של בריטניה דאגלס הייג, נועדו ב־6 בדצמבר כדי לתכנן יחדיו את המתקפה העתידית על הסום, שהתברר כאחד מהכישלונות הכבדים ביותר לבעלות הברית במלחמה.
בעיותיו של צבא צרפת נבעו, בין השאר, מהקונספציה שבה היה שבוי[דרושה הבהרה]. לאחר תבוסתו של לואי נפוליאון ב־1870, עברה החשיבה הצבאית הצרפתית שינוי. הססנותו של לואי נפוליון הוחלפה בתורתו של הקולונל לואי לויזו דה גרנמזון, ששמה מבטחה בהסתערות כידונים ובהתקפות נגד, ללא תשומת לב למחיר. דוגמה אחת לאסון שעתידה הייתה להמיט תורה זו על צרפת היא סירובו של ז'ופר לייצר קסדות לחיילים בשלבים המוקדמים ללחימה, מתוך הטענה כי גרמניה תיפול עד שהקסדות יהיו מוכנות. דוגמה נוספת, ומכרעת באשר לקרב ורדן, היא הוצאת חלק ניכר מהארטילריה שבמבצרי ורדן, כדי לעשות בהם שימוש במתקפות אחרות. מבצרי ורדן, לאור תורתו של דה גראנמייזון, ביטאו פחדנות והססנות, ולא יועילו במלחמה עצמה. פעולה זו נבעה ממחסור בארטילריה כבדה, מחמת סירוב המטה הכללי להשתמש בנשק זה.
בנוסף לכך, סבל צבא צרפת ממחסור בקצינים טובים. לאחר פרשת דרייפוס, והזעזוע שעברה המדינה בעקבותיה, נעשה "טיהור" שיטתי בשורות הצבא הצרפתי, ובפני קצינים קתוליים רבים נחסמה אפשרות הקידום[דרוש מקור]. זאת ועוד, "הלשכה השנייה" (המודיעין הצרפתי) חישבה את מספר ההרוגים בקרבות בנוסחה, שעל פיה על כל 2 אבדות צרפתיות איבדו הגרמנים 3 חיילים. המפקדה הראשית תכננה את מבצעיה בהתאם לנתונים אלה, שהיו כמעט הפוכים מהמציאות, ובתוך כך שלחה אלפי חיילים למותם.
מבצר ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנקודת המבט הצרפתית, ההגנה על ורדן הייתה חובה פטריוטית, אך יש שראו בתפיסה זו סתירה לתפיסה הצבאית המודרנית כיוון שנסיגה אסטרטגית אל הרכסים המיוערים ממערב לוורדן הייתה יוצרת עמדת הגנה הרבה יותר קלה, וגם הייתה משחררת כוחות נוספים. עם זאת, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית משנת 1910, המיוצגת בתוקף על ידי ז'ופר, חיזקה את חשיבות המתקפה. כאשר כמה קצינים, גנרל פטן והקולונל דריאן ביניהם, הביעו דאגה לגבי דוקטרינה זו, עמדתם נדחתה כתבוסתנית.
כמפקד הגזרה החשובה ביער קור ומפקד הגדודים 56 ו-59 של ה-Chasseurs à pied, דריאן ניסה שוב ושוב לשווא לשכנע את ה-GQG לבצע שיפור משמעותי במערכת החפירות הצרפתית. בכוחות עצמו, דריאן נתן ללוחמיו לבצר את עמדתם מול המתקפה הצפויה; למרות זאת, דריאן נפל בהתקפה הראשונה ב-22 בפברואר. משלימים להגנה משמעותית, ה-GQG וז'ופר הסתמכו על מערכת ההגנה הצרפתית בהתקפה, שעמוד השדרה שלה היה כוח הדחיפה של החייל הפשוט, שבאמצעות האומץ שלו, היה צריך להביא את היתרון המכריע.
לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה של 1870/71 החלה צרפת לאבטח את הגבול עם גרמניה על ידי הקמת ביצורים מודרניים, למרות האמונה שניתן להשיג ניצחון רק על ידי התקדמות חיל רגלים. לשם כך, כמה ערים במזרח צרפת הוקפו בטבעת של מבצרים, כולל ורדן. ורדן נחשבה בעיקר לתחליף למץ האבודה, שביצוריה הישנים הורחבו מאוד על ידי האימפריה. בתחילת המלחמה היו מעל 40 ביצורים בורדן וסביבתה, כולל 20 מבצרים ומבצרי ביניים, שהיו מצוידים במקלעים, תצפית משוריינת וצריחי נשק וקיזמטים. ורדן הייתה אפוא אחד המקומות המבוצרים הטובים ביותר. סיבה נוספת להתרחבות החזקה במיוחד של מבצר ורדן הייתה המרחק הקצר של 250 ק"מ לפריז, אפילו עבור אמצעי התחבורה של אז, ומיקומו על כביש ראשי.
כבר בין 22 ל-25 בספטמבר 1914 התנהלו קרבות מול ורדן, מה שסיים את ההתקדמות הגרמנית באזור המז. בהתרשמות כוח ההרס העצום של תותחי המצור הגרמניים מול נאמור ומול ליאז', חשיבותם של ביצורים חזקים בהתקפה עם תותחי מצור כבדים (למשל מרגמות מצור 30.5 ס"מ) נראתה אחרת מבעבר.
כמו כן, המצור על מובז' הראה לגרמנים ולצרפתים שמבצרים אינם בלתי ניתנים לחדירה, אלא שניתן 'לירות בהם' ולהביסם.
בעקבות כך ומהעובדה שהצדדים הלוחמים התרכזו בחלקים אחרים של החזית בעקבות קרבות הגבול הביאו להערכה מחדש של חשיבותה הצבאית הנמוכה של ורדן: ה-GQG בפיקודו של ז'ופר הכריז על ורדן כחלק שקט. ב-5 באוגוסט 1915, מבצר ורדן אף הורד באופן רשמי למרכז ה- Region fortifiée de Verdun – RFV ("האזור המבוצר של ורדן"). כתוצאה מכך, בחודשים שלאחר מכן, 43 סוללות תותחים כבדות ו-11 סוללות תותחים קלות נלקחו מטבעת המבצר ומרבית מקלעי המבצרים נמסרו ליחידות שדה. כעת כלל הקורפוס ה-30, שהיה מופקד על הגנת האזור, רק שלוש דיוויזיות:
- דיוויזיית המילואים ה-72 מאזור ורדן
- דיוויזיית המילואים ה-51 מליל
- הדיוויזיה הסדירה ה-14 מבזאנסון
- הדיוויזיה ה-37 מאלג'יריה הייתה מוצבת בעתודה.
גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרמניה עמדה לפתוח את שנת 1916 בעמדת יתרון. בעלות הברית לא הצליחו להבקיע את ההגנה בחזית המערבית, מה שאיפשר לגרמניה להפנות חלק מכוחותיה למזרח, שם הרוסים ספגו מפלה אחר מפלה. אמנם הקרב על המארן הסתיים בתבוסה גרמנית (לא מעט הודות ליורשו של הגראף פון שליפן, מולטקה, שהוחלף על ידי אריך פון פאלקנהיין ב־1914), אך המחסור הצרפתי בארטילריה כבדה ובמקלעים, כמו גם העובדה כי צרפת איבדה עד אז כמעט חצי מקציני הקבע שלה, הותירו את גרמניה בעמדה נוחה למדי.
עם זאת, גם גרמניה לא הייתה נטולת בעיות. לאחר הקרב על המארן החל הקייזר, וילהלם השני, להתערב פחות בתוכניות המלחמה, והותיר את מרבית הפיקוד למטה הכללי הגרמני. קידומם של קצינים טובים, שאינם בעלי תואר אצולה, כאריך לודנדורף ואחרים עוכב במידה רבה בשל שיטת המעמדות הגרמנית. אי לכך, כאשר עמדה גרמניה להחליט כיצד תשתמש ביתרונה ב־1916 הייתה ידו של פאלקנהיין על העליונה. בוויכוח, שנסוב באותו זמן בגרמניה סביב השאלה איזו חזית לחזק, נטה פאלקנהיין בבירור לטובת החזית המערבית. בדצמבר 1915 הוא כתב תזכיר היסטורי לקייזר בו הוא ממליץ לתקוף בוורדן, המוקפת שרשרת מבצרים, כדי ש"יקיזו כוחותיה של צרפת את דמם עד מוות". הצרפתים, טען פאלקנהיין במידה רבה של צדק, לא יעזו לפנות את ורדן, הקרובה כל כך לפריז ובעלת החשיבות ההיסטורית. תזכיר זה פעל את פעולתו על הקייזר, שהסכים לתוכנית (בין השאר בגלל שבנו פיקד על ארמייה באזור זה). מבצע Gericht ("גרדום" או "דין" בגרמנית) החל.
ההכנות למתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכנות הגרמניות למתקפה בוורדן נשמרו בסוד מוחלט. מלבד הארמייה החמישית, לא ידע שאר הצבא הגרמני על ההתקפה המתוכננת. אליסטר הורן טוען בספרו, "ורדן, מחיר התהילה", כי על פני הוובר נבנו עשר מסילות ברזל ו־24 תחנות רכבת חדשות. עוד הוא מציין כי, "בשביל קורפוס אחד בלבד כללה רשימת האפסניה 6,000 מספרי־תיל, 17,000 אתים, 125,000 רימוני יד, מיליון שקי חול, 265,000 ק"ג תיל דוקרני וכו' וכו'". 140,000 חיילים גרמנים הועברו לגזרת ורדן, וכן "306 תותחי שדה ו־542 תותחים כבדים, בסיוע כ־152 'מטילי מוקשים'", 13 ברטות גדולות, 2 תותחי 380 מ"מ, 17 מרגמות 305 מ"מ ואינספור תותחי 210 מ"מ (כל הנתונים בערך זה נלקחו מספרו של הורן). העברת כל הציוד הזה, כאמור, נעשתה בסודיות גמורה: הגרמנים החליטו לתקוף מהאזור שמצפון-מזרח לוורדן, בשל היותו מיוער ומכוסה תדיר בערפל; מעל למקומות חשופים נמתחו רשתות הסוואה ענקיות; נחפרו ה"שטולן", חפירות רחבות במיוחד, שחלקן יכלו להחזיק חצי גדוד; ונפרשה "מטרייה אווירית", שמנעה מכל סיור אווירי של בעלות הברית לגלות את המתרחש.
בינתיים פורק חלק נכבד ממצודות ורדן מהארטילריה שלהן, שהצרפתים נצטרכו לה לקרבות השדה. תפיסתו של דה גראנמייזון ראתה במצודות כ"מעוזים הנדונים לכיתור". עד אוקטובר הורחקו מוורדן ארבעים ושלוש סוללות כבדות, יחד עם 128,000 פגזים ו־11 סוללות של תותחי שדה. למרות ניסיונותיהם של כמה מהמפקדים בגזרת ורדן למנוע את הנעשה, נלקחו מהם ללא הרף חיילים, על מנת למלא פרצות בחזיתות "קרביות" יותר. כאשר מבצע "דין" הושלם היו לגרמנים בוורדן כ־850 תותחי ארטילריה מול כ־270 תותחים צרפתים, ו־72 גדודים מול 34 גדודים צרפתים. ב־11 בפברואר עברו הצרפתים לכוננות רשמית, יום לפני ההתקפה הגרמנית המתוכננת. אולם ב־12 בפברואר החל לרדת שלג כבד על אזור ורדן כולו, שהקנה לצרפתים שהות להתכונן.
הכוחות המסתערים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגדה המזרחית של המז, רק שש דיוויזיות היו אמורות להשתתף במתקפה ביום הראשון של הקרב:
- קורפוס המילואים ה-7 (וסטפאליה וריינלנד) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים יוהאן פון צווהל עם דיוויזיות המילואים ה-13 וה-14 בין Consenvoye ל-Flabas.
- הקורפוס ה-18 (הסן ונסאו) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים דדו פון שנק עם הדיוויזיות ה-21 וה-25 באמצע.
- הקורפוס ה-3 (ברנדנבורג) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים אוואלד פון לוכו עם הדיוויזיות ה-5 וה-6 בין Ville ו-Gremilly.
באגף השמאלי במישור ווברה במזרח הוחזקו כוחות נוספים שהצטרפו למתקפה בימים שלאחר מכן:
- קורפוס המילואים ה-5 (פוזן ומערב פרוסיה) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים אריך פון גינדל עם דיוויזיות המילואים ה-9 וה-10.
- הקורפוס ה-15 (אלזס-לורן) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים ברתולד פון דיימלינג עם הדיוויזיות ה-30 וה-39.
על הגדה המערבית של המז הוחזקו כוחות נוספים שתמכו בתחילה במתקפה העיקרית רק באמצעות הארטילריה שלהם:
- קורפוס המילואים ה-6 (שלזיה) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים קונרד פון גוסלר עם דיוויזיות המילואים ה-11 וה-12.
תחילת המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשעה 6 בבוקר 21 בפברואר, יום לאחר שמזג האוויר התבהר, החלה ההרעשה הגרמנית, ונמשכה כל הבוקר. הפגז הראשון שנורה פגע בחצר ארמון הבישוף שבוורדן. הפגזים האחרים לא אחרו לבוא. במשך כל הבוקר שטפו פגזי הארטילריה הגרמנים את ורדן. בשעה שמונה אבדו לצרפתים כל קווי הטלפון לחזית, והוקם מערך רצים מאולתר, שכמעט ולא יכול היה לעזור במאום. לקראת הצהריים ההרעשה נפסקה, והחיילים הצרפתים החלו לבצבץ מן החפירות, משוכנעים כי ההתקפה הגרמנית קרבה. אולם ההתקפה מיאנה לבוא. יציאת הצרפתים מהשוחות סייעה לצופי הארטילריה הגרמנים להבחין אילו מעוזים וחפירות עמדו בפני ההפגזה. ההרעשה החלה שוב, ונמשכה עד שעה 16:00 באותו היום. רק אז החלו הגרמנים במתקפה.
על אף שכל חורש ד'אומון נלכד בתוך כחמש שעות, ונעשה שימוש ראשוני ומרתיע בלהביורים, לא הצליחה ההתקפה הגרמנית כמצופה, בין השאר בגלל הססנותו של פון פאלקנהיין ומיעוט הכוחות התוקפים. עם בוא הלילה חודשה ההרעשה.
ביום המחרת, 22 בפברואר, החלו הצרפתים בניסיונות נואשים לכבוש מחדש חלק מהשטחים שאבדו. רוב ההתקפות קרסו עוד בתחילתן, חלקן בשל חוסר בכוח אדם, חלקן בשל חידוש ההרעשה וחלקן משום שנתקלו בהתקפות גרמניות. קורפוס המילואים ה-7 של גרמניה, בראשות הגנרל יוהאן פון צווהל, המשיך מתוך חורש ד'אומון, אותו כבש ביום האתמול, וכבש את אומון. כפר סאמונייה נפל אף הוא לידי הגרמנים. עשרת אלפים צרפתים נשבו, וכן 65 תותחים ו־75 מקלעים. כמה גדודים צרפתיים נעלמו לגמרי, ביניהם גדוד הזוּאבים האפריקאי. עד ערב 24 בפברואר היו הצרפתים מוכים ומובסים. כל הגדה הימנית עמדה ליפול לידי גרמניה. מצודות וו ודואומון נותרו כמעט מקומות המבטח היחידים, ואם אלה יפלו, הרי שהעיר ורדן עצמה תהיה חשופה לארטילריה גרמנית.
כיבוש מצודת דואומון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־25 בפברואר נכבשה מצודת דואומון, הגדולה והחזקה שבמצודות ורדן, באופן חסר תקדים. סמל גרמני בשם קונצה נהדף בלהט הקרב לבדו אל מצודת דואומון. בצעד מתמיה הוא החליט לבחון את המצודה מקרוב, והופתע לגלות שכמעט ולא היו בה מגינים צרפתים. הוא נכנס פנימה, ובשרשרת אירועים קומית כמעט שבה את המצודה לבדו.
בצירוף מקרים שיכולה לטוות רק ההיסטוריה, נכנסו לדואומון באותו יום עוד שלושה קצינים גרמנים, מן הרגימנט ה-24: ראטקֶה, האופט ופון-בראנדיס. ראטקה היה הראשון שביניהם, והוא נכנס למצודה עם 20 חיילים מאחוריו, ו"שבה" אותה אף הוא. במשך זמן רב הוא הוכר ככובשה הראשון של המצודה, אולם טעות זו תוקנה לאחר מכן, וקונצה קיבל את ההכרה המגיעה לו.
נפילת דואומון נפלה כרעם ביום בהיר על הצרפתים. שוב ושוב אורגנו התקפות על המצודה, במטרה לכבוש אותה מחדש, אולם זו חומשה עתה והתמלאה במגנים גרמנים, וההתקפות הצרפתיות נהדפו מן המצודה הענקית ללא קושי רב, ובמחיר איום לצרפת. דואומון הופצצה יום ולילה על ידי הצרפתים, אך ללא הועיל. בינתיים, מהמצודה עצמה, החלו הגרמנים להפציץ את כפר דואומון, וב-27 בפברואר ניסו לכבוש אותו, ללא הצלחה. רק לאחר שבוע נכבש הכפר.
"האיש המת" ו-304[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 במרץ תקפו הגרמנים בגדה השמאלית של המז, כדי לכבוש את גבעה 304 ואת גבעת "האיש המת" (Mort-Homme בצרפתית). ראשית באה הרעשה כבדה, שלאחריה התקדמו הגרמנים מצפון לגבעות. בו בזמן, חצו כוחות גרמנים את המז בבארבאן ושאמפנאֶוויל. תנועת המלקחיים של שני הכוחות השיגה חלק נכבד ממטרתה, ושטח רב אבד לצרפת. גבעת "האיש המת", החיונית לצורך כיבוש הגדה השמאלית (מערבית), טרם נכבשה.
ביום המחרת ניסו הגרמנים לכבוש את כפר קומייר, הסמוך לגבעת "האיש המת", אולם ללא הועיל. שני הצדדים ספגו אבדות קשות, והשטח נותר בידי הצרפתים. גם ההתקפה הבאה על הגבעה ספוגת הדמים לא הועילה. עם זאת, במהלך ימים אלו נכבש שטח רב, כולל הכפרים פורז וריינוויל. ההתקדמות הגרמנית כמעט והגיעה לשיאה, אך הצרפתים הצליחו עתה להתארגן מחדש, לאחר הכאוס ששרר בשורותיהם מאז תחילת המתקפה, ומכאן והלאה שוב לא תדע ורדן את אותה "מלחמת תנועה" של הימים הראשונים. ב־8 במרץ הם פתחו במתקפת נגד, והכריחו את הגרמנים לסגת מחורש קוֹרבּוֹ, ממנו תכננו הגרמנים מתקפה נוספת על גבעת האיש המת. ביום המחרת הצליחו אמנם הגרמנים להחזיק לזמן מה בגבעה זו, אולם במחיר נורא. גם הכיבוש מחדש של חורש קוֹרבּוֹ תבע מגרמניה מחיר דמים - 70% מהכוחות הגרמנים התוקפים נהרגו במהלך חמשת ימי המתקפה.
ב־14 במרץ לאחר הרעשה ארטילרית כבדה ושימוש בגז הצליחו הגרמנים לכבוש את גבעת "האיש המת" ולהחזיק בה, והכוחות הצרפתים התמקמו עתה על המדרונות הדרומיים של גבעה זו. עם זאת, הצרפתים החזיקו עדיין בגבעה 304, שהשקיפה על "האיש המת", ומשם יכלו לכוון את הארטילריה שלהם כנגד הכוחות הגרמנים. כדי לקנות אחיזה מלאה על "האיש המת" פתחו הגרמנים ב־20 במרץ במתקפה שנועדה לפנות את הדרך ל־304. תוך 11 יום נכבשו חורש אבוֹקוּר, כפר מלנקור וכפר ביתאנקור.
ההתקפה על הגדה הימנית של המז[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקפה גרמנית נוספת ממזרח למאז יצאה לפועל ב־6 במרץ, לאחר שקשיים בהעברת תחמושת גרמו לגרמנים לדחותה ביומיים. המתקפה החלה לאחר הרעשה כבדה ושימוש בגז, אולם נבלמה במהירות על ידי הצרפתים, שהיו מוכנים לקראתה. הגרמנים כבשו רק כמה חורבות מכפר ווֹ, ושילמו על כך מחיר כבד בחיי אדם. על אף שהגרמנים הגיעו עד תעלות מצודת וו, המצודה עצמה לא נפלה. לאחר הלקח שנלמד מנפילת מצודת ד'אומון חימשו הצרפתים מחדש את מצודותיהם ואיישו אותן כהלכה. המתקפה עלתה לגרמנים ב־54,000 אבדות, ולצרפתים ב־65,000 איש.
למרות מספר האבדות הרב, בטוחים עדיין בניצחונם, חידשו הגרמנים את מתקפתם על גבעה 304 ב־6 באפריל. הפצצה צרפתית כבדה אילצה אותם לסגת, והגבעה לא נכבשה. עם זאת, באותו יום תקפו הגרמנים גם בכפר וו (Vaux), ועד מחרת היה כל מה שנותר מכפר זה בידיים גרמניות.[דרוש מקור]
המתקפה על מערב המז[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבעה 304 עדיין היוותה מכשול לכל התקדמות גרמנית באזור. בשל נקודת התצפית הטובה שעל הגבעה יכלו הצרפתים להמשיך ולהפציץ עמדות גרמניות, ולגרום לגרמנים אבדות כבדות. כדי לפתור בעיה זו החלו מעל ל־500 תותחים גרמנים להפציץ את הגבעה ב־3 במאי. לאחר שלושה ימי הרעשה רצופים, בהם נמחו רוב הקווים הצרפתים, החלו הגרמנים במתקפתם. למרות ההרעשה הכבדה נדרשו לגרמנים שלושה ימי לחימה קשים כדי לכבוש סוף סוף את ראש הגבעה.
עשרה ימים לאחר כיבוש גבעה 304, ב־19 במאי, ניסו הגרמנים שוב לנקות את מדרונות גבעת האיש המת מעמדות צרפתיות. ללא ההרעשות מגבעה 304, שהייתה עתה בידי הגרמנים, נאלצו הצרפתים לסגת. בתוך כך כבשו הגרמנים גם את כפר קוּמייר. בשלב זה של המלחמה שוב לא התקדמו עוד הגרמנים באותה מהירות בה הם התקדמו בימים הראשונים לקרב ורדן. הצרפתים נלחמו על כל שעל, וכל כיבוש קרקע עלה במחיר חיי אדם רבים. מטרתו של פאלקנהיין, להקיז את דם הצבא הצרפתי, עלתה בידו, אולם בתוך כך הקיז הצבא הגרמני את דמו שלו. בסוף יוני הגיעו הדברים לידי כך שהפיקוד הגרמני העליון אסר על כל ניסיון נוסף לכבוש קרקעות בוורדן. המחיר ששולם בחיי אדם היה יקר מדי.
במאמץ נוסף להקל על הלחץ הגרמני פנו הצרפתים לבני בריתם הצבא הקיסרי הרוסי בבקשה לתקוף בחזית המזרחית מתוך תקווה כי ההתקפה תחייב את הגרמנים להסיט כוחות ומשאבים מוורדן. המתקפה הרוסית ב-21 במרץ 1916 ליד ריגה ומתקפת אגם נארוץ' שהחלה באפריל הסתיימו בתבוסה רוסית מוחצת וללא השפעה על מערכת ורדן.
ההתפוצצות במצודת דואומון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־8 במאי נשמעה התפוצצות עזה במצודת דואמון. זוג חיילים שחימם קפה הדליק בטעות את מחסן הלהביורים ופוצץ אותו. פניהם של חלק מהחיילים הגרמנים כוסו בפיח, וחבריהם, שחשבו כי זוהי פלישה של חיילים צרפתים שחורים מהקולוניות, ירו בהם. במהלך הקרב התפוצצו רימוני יד, שפוצצו בתורם רימוני גז מאוחסנים, וגרמו למוות נוסף. מקרה ביש מזל זה עלה ב־700 אבדות.
מאז נפלה מצודת דואומון לא הפסיקו הצרפתים לנסות ולכבוש אותה שנית. ההתפוצצות במצודה לא נעלמה מעיניהם, והוחלט לנסות לכובשה כל עוד שוררת בה אנדרלמוסיה. ב־17 במאי הפגיזו מאות כלי ארטילריה את המצודה, בהרעשה שנמשכה חמישה ימים רצופים. ב־22 במאי הצליחו כמה צרפתים להגיע לגג המצודה, וחלק קטן מהם אף נכנסו למצודה עצמה. אולם למחרת היום החלו הגרמנים במתקפה על הכוחות המבודדים, שנכנסו למצודה וחיסלו אותם. רק באוקטובר של אותה שנה, כאשר הופגזה המצודה בפגזי 40 ס"מ, הצליחו הצרפתים להרחיק את כוחות גרמניה מן המצודה ולקנות בה דריסת רגל.
המתקפה הגרמנית האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתקפה הגרמנית האחרונה אמורה הייתה ללכוד את מצודת סוּביל, שלכידתה הייתה מאפשרת לגרמנים לחלוש על רוב שטח המז. אם מצודת סוביל תיפול שוב, לא יוכלו הצרפתים להחזיק בעיר ורדן לאורך זמן. כדי לכבוש את המצודה היה על הגרמנים לכבוש קודם את כפר פלאֶרי ואת ביצורי תיאוֹמוֹן. 30,000 איש נאספו, ריכוז כוח גדול אף יותר מזה עמו פתחה גרמניה את המערכה על ורדן. קונסטנטין שמידט פון קנובלסדורף, ראש מטה הארמייה החמישית, שפיקד על המתקפה, היה בטוח בניצחונו, ואף פקד שתזמורות הרגימנטים יתכוננו למצעד הניצחון בוורדן. לביטחונו של פון קנובלסדורף היה ביסוס - במתקפה זו עמדו הגרמנים לעשות שימוש לראשונה בגז הפוֹסגֶן. גז זה הופק במטרה לחדור דרך מסכות הגז הצרפתיות, שלא היו אמורות להועיל כנגדו. ב־22 ביוני ועד יום המחרת ניחתו פגזי הפוסגן על העמדות הצרפתיות. ביום ה־23 תקפו הגרמנים.
הגרמנים הצליחו להתקדם, למרות התנגדות צרפתית קשה (לצרפתים חולקו מסכות גז חדשות, וסבלו "רק" מ־1,600 נפגעים מהפוסגן), עד פלארי ותיאומון, ואף הגיעו למרחק של כ־400 מטר ממבצר סוביל. התקפות נגד צרפתיות הצליחו להסיג את הגרמנים אך מעט, אולם לא הייתה לכך עוד משמעות. ב־24 ביוני החלה ההרעשה הבריטית בסום. הקרב על הסום החל, והגרמנים נאלצו לפנות חלק מכוחותיהם בוורדן, שעוד לפני כן לא היה בהם די, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת.
במקביל למערכה בוורדן עמדו הגרמנים מול אתגר נוסף, מתקפת ברוסילוב, המתקפה הגדולה ביותר של הצבא הרוסי בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. היא נערכה בשטח אוקראינה דהיום בתאריכים 4 ביוני 1916 - 20 בספטמבר 1916 והביאה את הרוסים אל הרי הקרפטים והכריחה את הגרמנים להסיט כוחות מזירת ורדן.
הטרגדיה במנהרת הרכבת טוואנל[עריכת קוד מקור | עריכה]
על קו ורדן-מץ נחו קווי רכבת, בהם השתמשו הצרפתים כאזור בטוח מהפצצות וכמחסנים לתחמושת ומצרכים נוספים. אורך מנהרת הרכבת היה 1,300 מטר, והיא הייתה קרובה הן לשדה הקרב והן לעיר ורדן עצמה. המנהרה, עורק אספקה חיוני זה, הייתה אחת מהיעדים המרכזיים של הגרמנים בוורדן, אולם הם לא הצליחו לכבוש אותה. ב־4 בספטמבר 1916, בדומה לאסון שקרה בדואומון, אש אחזה בתחמושת, שנישאה על ידי פרדה, התפשטה למחסן רימוני יד, ומשם אחזה בדלק, ששימש להארת המנהרה. הצרפתים נסו מן המנהרה אחוזי בעתה, רק כדי להיקצר באש החיילים הגרמנים, שירו לכיוון היציאה כדי להגדיל את הנזק. בסופו של היום, סבלו הצרפתים מ־500 אבדות.
הגלגל מתהפך - המתקפות הצרפתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר חודשים של התגוננות צרפתית עיקשת והתקפות נגד כושלות, פתחו הצרפתים ב־19 באוקטובר בהרעשה ארטילרית על הקווים הגרמנים. ההרעשה הלכה והתעצמה בימים הבאים, עד הפסקתה הפתאומית ב־22 באוקטובר. הגרמנים ניסו בתגובה להפגיז את הקווים הצרפתיים, אולם הן בשל הנזק הכבד שנגרם לארטילריה שלהם והן בשל התקדמות הצרפתים מחפירותיהם, הם לא גרמו נזק כבד. ביום המחרת (23 באוקטובר) פגעו פגזים במבצר דואומון, וגג המבצר עלה באש, מחסל את מערכת החשמל. ב־23:00 באותו היום פקד המאיור רוזנדל, המפקד הגרמני של המבצר, על נטישה, אולם למחרת בבוקר נשלחה פלוגה גרמנית לשוב ולהגן על מבצר חיוני זה.
הסיבה להצלחה הצרפתית הייתה נעוצה בטקטיקה חדשה, ששימשה את הצרפתים מאוחר יותר גם בקרב על הסום (אם כי בהצלחה מועטה מאוד). טקטיקה זו נקראה "ארטילריה זוחלת" או "נחשול אש", ועל פיה היה על כוחות הרגלים הצרפתים להתקדם למרכז ההרעשה הצרפתית, בעוד הארטילריה מעתיקה את אשה הלאה לעמדות גרמניות אחרות. הטקטיקה נוסתה לראשונה ב־24 באוקטובר, ונחלה הצלחה מסחררת. בתום השעה הראשונה למתקפה נפלו הכפרים המוגנים היטב, פלארי ות'יאמונט, לידיים צרפתיות. חיילי הרגימנט הקולוניאלי המרוקאי הצליחו להגיע בשתיים ורבע בצהרי אותו יום עד מבצר דואומון עצמו, בו התרחש קרב קצר אך אכזרי, והמבצר נפל אף הוא לידי הצרפתים. ב־2 בנובמבר נתפסה מצודת וו על ידי הכוחות הצרפתיים, והגרמנים נהדפו לכל אורך אזור ורדן בחזרה לעמדות מהן התחילו את המתקפות הראשונות שלהם ב־21 בפברואר. רק כאשר הצליחו הגרמנים להתארגן מחדש, נעצרו הצרפתים.
הסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקפתם האחרונה של הצרפתים, שמטרתה הייתה הדיפת הגרמנים אל מחוץ לאזור ורדן, החלה ב־15 בדצמבר, לאחר שהצרפתים הצליחו לאסוף מספר רב של תותחים. בבוקר אותו יום חזר צבא צרפת על האסטרטגיה, שהשתלמה כל כך, של מתקפות אוקטובר — "הארטילריה הזוחלת". המתקפה הצרפתית החלה ברגל ימין, וכבר ביום הראשון נכבשו הכפרים וושרביל ולובומונט. בידי הגרמנים נשאר רק חורש טאלו, שהצרפתים נמנעו מניסיונות רחבי היקף לכובשו.
עם זאת, הגרמנים עדיין החזיקו בגבעת "האיש המת" ובגבעה 304, אם כי כעת הצליחו הצרפתים להבטיח את שלום העיר ורדן מהאיום הגרמני. ב־18 בדצמבר הסתיים הקרב על ורדן בהפסד גרמני. ורדן הפכה למונומנט היסטורי, שמייצג את הטבח הנורא, חסר הטעם, של מלחמת העולם הראשונה. ייתכן כי בוורדן הפסידו הגרמנים את סיכוייהם לזכות במלחמה זו. מאות אלפי ההרוגים בקרב (סכום אבדות שני הצדדים הגיע למיליון איש) לא תרמו דבר למאמץ הגרמני, והמלחמה נמשכה עוד שנתיים.
ההצלחה הברורה של מערכת המבצרים הקבועה בוורדן (מלבד מבצר דואומון) הובילה לאימוץ קו מאז'ינו כשיטת ההגנה המועדפת לאורך הגבול הגרמני-צרפתי בזמן שבין שתי מלחמות העולם. עד היום נמצאות עצמות חיילים באזור. העצמות שנמצאו נאספו למבנה הקבורה של דואומון, שניתן לראותו עד היום.
עיבודים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב זכה למיתולוגיזציה כסמל למוות האין-סופי והמיותר של המלחמה. אין-ספור יצירות נכתבו בהשראתו, ביניהם "קורבן" מאת פריץ פון אונרו, 1919, "שבעה לפני ורדן" מאת יוזף מגנוס וואנר, 1930, "הנס מוורדן" מאת הנס חלומברג, 1930, רובם בין שתי המלחמות, אך גם אחרי מלחמת העולם השנייה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליסטר הורן, ורדן, מחיר התהילה. מאנגלית: שרגא גפני. הוצאת מערכות, 1967
- Grabolle, Harro, Verdun and the Somme. Budapest: Akadémiai Kiadó, 2004
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרב ורדן — כולל תצוגות פלאש של התקדמות הכוחות, ופירוט מהלך הקרב. (באנגלית)
- ורדן, 1916 — מהלך הקרב, עדויות, מפות ועוד. (באנגלית)
- מפת ורדן (באנגלית)
- שדות הקרב של ורדן (באנגלית)
יובל מלחי, פרק 58: המלחמה הגדולה - ורדן וברוסילוב, באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 באוגוסט 2012- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על קרב ורדן - תוכנית ראשונה, 19 בדצמבר 2010
- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על קרב ורדן - תוכנית שניה, 18 בדצמבר 2012
- ראיונות עם חיילים גרמנים ששרדו את המלחמה. טקסט אנגלי עם סרטונים בגרמנית וכתוביות באנגלית.
- יגיל הנקין, קלחת של דם ואש: 100 שנים לקרבות ורדן, באתר מידה, 21 ביולי 2016
- ד"ר גדעון עקביה, ורדן במלחמת העולם הראשונה עדיין אקטואלי, מערכות 482, ינואר 2019
- יובל מלחי, קרב ורדן וספירת היהודים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 31 במאי 2016
- יגיל הנקין, קרבות בכף היד - קרב ורדן, הוצאת מערכות, 15 בדצמבר 2021.
- קרב ורדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ורדן, קרב, 1916, דף שער בספרייה הלאומית
