קרב האי סאבו

קרב האי סאבו
הסיירת הכבדה קווינסי עומדת באור הזרקורים של הספינות היפניות. הסיירת עולה באש ושוקעת.
הסיירת הכבדה קווינסי עומדת באור הזרקורים של הספינות היפניות. הסיירת עולה באש ושוקעת.
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך 8 באוגוסט 19429 באוגוסט 1942 (יומיים)
מקום האי סאבו, איי שלמה
קואורדינטות
9°08′00″S 159°49′00″E / 9.1333333333333°S 159.81666666667°E / -9.1333333333333; 159.81666666667 
תוצאה ניצחון טקטי יפני
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה

מפקדים

הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניגונאיצ'י מיקווה

הצי האמריקניהצי האמריקניריצ'מונד טרנר
הצי המלכותיהצי המלכותיויקטור קראצ'לי

כוחות

6 סיירות כבדות
2 סיירות קלות
15 משחתות

אבדות

נזק קל לשלוש סיירות
58 הרוגים[1]

3 סיירות כבדות טובעו
סיירת כבדה ניזוקה קשה וננטשה
2 משחתות ניזוקו
1,023 הרוגים
709 פצועים[2]

קרב האי סאבו (נקרא גם קרב האי סאבו הראשון, וביפנית: קרב איי שלמה הראשון (第一次ソロモン海戦)) היה קרב ימי במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, שהתרחש ב-8-9 באוגוסט 1942, ובו התעמתו הצי הקיסרי היפני ובעלות הברית, ובעיקר הצי האמריקני. קרב זה היה הראשון בסדרת קרבות ימיים גדולים שהתרחשו במהלך קרב גוודלקנל.

בתגובה לנחיתת בעלות הברית באיי שלמה המזרחיים, שלח הצי הקיסרי היפני לאזור כוח משימה שמנה שבע סיירות ומשחתת אחת בפיקודו של תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה. כוח המשימה הפליג מבסיסים בבריטניה החדשה ובאירלנד החדשה במורד שרשרת איי שלמה במטרה לסכל את נחיתות בעלות הברית בגוודלקנל על ידי תקיפת כוח הפלישה האמפיבי של חיל הנחתים האמריקני ואת אוניות המלחמה שליוו אותו. הכוח המלווה כלל שמונה סיירות ו-15 משחתות בפיקודו של אדמירל משנה ויקטור קראצ'לי, אך רק חמש סיירות שבע משחתות לקחו חלק בקרב. מיקווה הפתיע את אוניות בעלות הברית בחסות החשיכה, וכוחו טיבע סיירת אוסטרלית אחת ושלוש סיירות אמריקניות, בתמורה לנזק קל בלבד לאוניותיו. בשל האבדות הקשות נחשב קרב זה לתבוסה הקשה ביותר של הצי האמריקני[3]

זמן מה לאחר שהחלה ההתכתשות החליט מיקווה להסיג את כוחותיו תחת מעטה החשיכה, מתוך חשש מתקיפת מטוסים מנושאות מטוסים אמריקניות עם עלות השחר, ולכן החליט שלא לתקוף את כלי הרכב האמפיביים שנשאו את נחתים האמריקנים אל החוף. עם זאת, ההתקפה היפנית גרמה לשאר אוניות ונושאות הגייסות של בעלות הברית לסגת לפני שהספיקו לפרוק את כל הציוד, האספקה והאנשים, ולמעשה הותירו את השליטה במים שבסביבות גוודלקנל בשליטת הצי הקיסרי. נסיגה זו של אוניות בעלות הברית הותירה את החיילים שנחתו בגוודלקנל ובאיים הסמוכים יומיים לפני כן ללא אספקה מספיקה וללא חיפוי.

החלטתו של מיקווה לסגת בחסות החשיכה נבעה מחששו מפני תקיפת מטוסי נושאות המטוסים, אך למעשה נסוגו גם נושאות המטוסים מהזירה מתוך חשש ממתקפה יפנית. בכך פספס מיקווה הזדמנות לעקור את בעלות הברית מגוודלקנל בעוד כוחותיהם שם מעטים וחסרי אספקה. נסיגתו של מיקווה איפשרה לנחתים להתבצר באי ולהגן על שדה התעופה שדה הנדרסון עד להגעת תגבורות מאוחר יותר באותה שנה.

קרב האי סאבו היה הראשון מבין חמישה קרבות ימיים גדולים שנערכו במקביל לקרבות הקרקע על האי גוודלקנל, שהיו חלק ממתקפת נגד יפנית. קרבות ימיים אלה נערכו מדי כמה ימים עד סוף חודש נובמבר 1942, ולאחריו עברו היפני לתספק את כוחותיהם בגוודלקנל באמצעות צוללות. הקרב הימי האחרון, קרב האי רנל, נערף בינואר 1943, ובאותה עת היפנים עסקו בהכנות לפינוי כוחותיהם מגוודלקנל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות בגוודלקנל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית, בעיקרם נחתים מחיל הנחתים האמריקני, בגוודלקנל, בטולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה המזרחיים. בעלות הברית רצו למנוע מהיפנים את השליטה באזור, ובייחוד בשדה התעופה שבגוודלקנל, שמיקומו הגאוגרפי איים על נתיבי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה. בעלות הברית אף תכננו להשתמש באיים אלה כנקודת פתיחה למערכה לכיבוש איי שלמה מידי היפנים, ובסופו של דבר לכבוש את בסיס הצי היפני ברבאול. מערכה זו תוכננה להגן על אגפה הימני של ההתקדמות כוחותיו של גנרל דאגלס מקארתור בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

המפקד הכללי של כוחות הצי של בעלות הברית באזור היה תת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר, שתחת פיקודו היו מספר כוחות משימה של נושאות מטוסים. אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר פיקד על הצי האמפיבי שמנה 16,000 חיילים. תחת פיקודו של טרנר נמצא האדמירל הבריטי ויקטור קראצ'לי, שפיקד על כוח הליווי של הצי האמפיבי, שמנה שמונה סיירות, 15 משחתות וחמש שולות מוקשים. מטרתו של כוח הליווי היה להעניק חיפוי ארטילרי לכוחות הנחיתה.

נחיתות בעלות הברית הפתיעו את היפנים, והאיים טולאגי, גווטו וטנמבוגו, ושדה התעופה בגוודלקנל, ששמו שונה לשדה הנדרסון, נכבשו על ידי הנחתים עד ערב 8 באוגוסט. במהלך 7 ו-8 באוגוסט תקפו מטוסים יפנים מרבאול את הכוחות הנוחתים ואת ליוויים, טיבעו נושאת גייסות אחת והסבו נזק כבד למשחתת "ג'רוויס". בקרבות האוויר שהתנהלו בשמי האי איבדו האמריקנים תשעה מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט מתוך שמונה עשר שהשתתפו בקרב, מפציץ צלילה SBD דונטלס אחד מתוך שישה עשר, וחמישה אנשי צוות נהרגו. לעומתם, איבדו היפנים ארבעה מפציצי מיצובישי G4M ושני מטוסי קרב מדגם A6M זירו.[4] מתוך דאגה לטייסיו, חשש מאיום המטוסים היפנים, ומכיוון שהדלק החלק לאזול, החליט פלטצ'ר להורות על נסיגה מהאזור בערב 8 באוגוסט.

ישנם היסטוריונים שטענו שכמות הדלק במכלי אוניותיו של פלטצ'ר לא הצדיקה נסיגה, וכי הוא השתמש בתרוץ זה כדי לסגת מקרב.[5] אולם יש הטוענים שבשל אובדן מטוסיו, רצה פלטצ'ר להתרחק מהאזור כדי לארגן את כוחותיו והתכוון לצאת לקרב לילה, אך תחת זאת קיבל הוראה מהפיקוד העליון לסגת.[6] משראה שנותר ללא סיוע אוניות מלחמה החליט טרנר להסיג את כוחותיו בבוקר המחרת, מבלי שנשלמה מלאכת פריקת הציוד והאנשים.

נתיב ההפלגה של מיקווה

התגובה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובתם הראשונה של היפנים לנחיתות באיי שלמה המזרחיים הייתה שיגור גלי מטוסי קרב כנגד בעלות הברית, וניסיון תיגבור הכוחות בגוודלקנל. מפקד הצי השמיני היפני, תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, שלח שתי נושאות גייסות עמוסות ב-519 חיילים לגוודלקנל בצהרי 7 באוגוסט, אך משנודע לו גודל כוח הנחיתה של בעלות הברית הורה להן לשוב לרבאול. תחת זאת, קיבץ מיקווה תחת פיקודו את כל אוניות המלחמה ששהו באזור: ברבאול עגנו הסיירת הכבדה "צ'וקאי", הסיירות הקלות "טנריו" ו"יובארי", והמשחתת "יונאגי". הסיירות הכבדות "אאובה", "פורוטאקה", "קאקו" ו"קינוגאסה" היו בדרכן לרבאול מגינאה החדשה.

הצי היפני השקיעו שעות אימונים רבות בלוחמת לילה לפני פרוץ המלחמה, בניגוד לבעלות הברית. מיקווה תכנן לכפות על הכוחות הימיים של בעלות הברית מול גוודלקנל קרב לילה בליל 8-9 באוגוסט, בו שאף לנצל את יתרונו של הצי היפני, ולהימנע מתקיפת מטוסי בעלות הברית, שלא היו מיומנים בתקיפות לילה. בערב 7 באוגוסט נפגשו אוניותיו של מיקווה מול אירלנד החדשה והפליגו יחד דרום-מזרחה, לכיוון גוודלקנל.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 8 באוגוסט עגן כוחו של מיקווה מזרחי לאי בוגנוויל למשך מספר שעות, כדי להימנע מאיתור על ידי מטוסי בעלות הברית מגוודלקנל. אולם הוא התגלה בסמוך לבוגנוויל על ידי הצוללת האמריקנית S-38, שהייתה במארב בפתח תעלת סנט ג'ורג', אך מכיוון שהייתה קרובה מדי לא יכלה לשגר טורפדו. עם זאת, שידר מפקד הצוללת, רב-סרן ה.ג. מאנסון לפיקוד על שתי משחתות ושלוש אוניות גדולות מסוג לא ידוע השטות לכיוון גוודלקנל.[7]

פריסת הכוחות בערב 8 באוגוסט

מיקווה המשיך בדרכו, בעודו פורס את אוניותיו על פני שטח גדול כדי להימנע מאיתור כל הכוח, ושיגר מטוסים ימיים כדי לאתר את אוניות בעלות הברית. בשעה 10:20 וב-11:00 איתרו את הכוח מטוסי סיור של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי מגינאה החדשה, אך בשל המבנה בו הפליג מיקווה היו דיווחי הטייסים סותרים ולא מדויקים, ובכל מקרה, דיווחים אלה נמסרו לפיקוד בעלות הברית בגוודלקנל רק בשעות הערב. בשעה 12:00 שבו מטוסיו של מיקווה אל ספינותיהם ודיווחו על הכוחות בעלות הברית באזור גוודלקנל. הטייסים דיווחו שהכוח התפצל בין אוניות התובלה בגוודלקנל, ואוניות מלחמה בסביבות טולאגי. על אף הנחיתות המספרית בה נמצא, קיווה מיקווה להשמיד את אחד הכוחות לפחות.[8]

התקדמות כוח מיקווה לכיוון גוודלקנל המשיכה ללא גילוי מצד בעלות הברית. טרנר, שהיה מודע לחשיבות נתיב הפלגה זה בין רבאול לגוודלקנל, הורה למפקד כוחות האוויר של בעלות הברית בזירת דרום האוקיינוס השקט, אדמירל ג'ון מקיין, לשגר מטוסי סיור מדגם PBY קטלינה לאיי שלמה הצפוניים כדי לאתר פעילות אויב. אולם, משימת הסיור לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, וטרנר היה תחת הרושם המוטעה שהיפנים אינם פועלים באיי שלמה.[8]

לקראת ערב 8 באוגוסט חילק קראצ'לי את הכוחות הימיים שתחת פיקודו לשלוש קבוצות: קבוצה דרומית, שכללה את הסיירות האוסטרליות הכבדות "אוסטרליה" ו"קנברה", את הסיירת האמריקנית הכבדה "שיקגו", ואת המשחתות "פטרסון" ו"בגלי", שסיירו בין האי סאבו ללונגה שבחוף הצפוני של גוודלקנל, על מנת לחסום את הגישה מדרום לסאבו; קבוצה צפונית, שכללה את הסיירות הכבדות "וינסנס", "אסטוריה" ו"קווינסי", ואת המשחתות "הלם" ו"וילסון", שסיירו בין טולאגי וסאבו כדי להגן על הגישה מצפון לסאבו; קבוצה מזרחית, שכללה את הסיירת הקלה "סן חואן" ואת הסיירת האוסטרלית הקלה "הובארט" ושתי משחתות, שסיירו במזרח, במעבר שבין איי פלורידה וגוודלקנל. בנוסף, הציב קראצ'לי שתי משחתות מצוידות במכ"ם מערבית לסאבו כדי שתוכלנה לספק התראה מוקדמת על הימצאות ספינות אויב באזור. המשחתת "ראלף טלבוט" בגישה הצפונית לאי, והמשחתת "בלו" סיירה בגישה הדרומית. את שארית שבע המשחתות שלו הציב קראצ'לי כטבעת הגנה קרובה סביב ספינות התובלה בגוודלקנל.

באותו ערב כינס טרנר דיון עם קראצ'לי ועם ומפקד הנחתים מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט כדי לדון בנסיגתו של כוח נושאות המטוסים של פלטצ'ר וכדי לתאם את לוח הזמנים לנסיגת אוניות התובלה. בשעה 20:55 עזב קראצ'לי את הקבוצה הדרומית על סיפון הסיירת אוסטרליה ועשה דרכו לטרנר שעגן מול חופי הנחיתה. בעוזבו לא הודיע קראצ'לי למפקד הסיירת שיקגו, קפטן הווארד בוד, שהפיקוד על הכוח הדרומי עבר אליו באופן זמני, ואף לא הודיע למפקד וינסנס, קפטן פרדריק ריפקול, שהוא הקצין הבכיר בשטח, שגיאות שתרמו לבלבול בעת הקרב. טרנר, קראצ'לי וונדגריפט דנו בדיווחי הטייסים האוסטרלים מאותו בוקר, ובשל חוסר הדיוק בתיאור כוח האויב לא ייחסו להם השלושה חשיבות רבה.[9]

עם התקרבו לגוודלקנל, שיגר מיקווה שלושה מטוסים למשימת סיור אחרונה, וכדי שיטילו נורים בעת הקרב. אף על פי שהחל בשעה 23:45 שמעו או ראו מספר אוניות בקבוצות הסיור מטוסים באזור, המידע לא נמסר לטרנר או לקראצ'לי.[10] הכוח של מיקווה התקדם מטור עורפי, שבראש נמצאת הסיירת צ'וקאי, ואחריה אאובה, קאקו, קינוגאסה, פורוטאקה, טנריו, יובארי ויונאגי. בשעה 00:44 ב-9 באוגוסט איתרו צופים בגשר הצ'וקאי את המשחתת בלו מימין לסיירת היפנית.[11]

קרב מדרום לסאבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב מדרום לסאבו

מיקווה הורה לכוחותיו להתכונן להפגיז את בלו, אך כשזו הייתה כשני קילומטרים מהטור היפני היא שינתה כיוון והמשיכה בסיור. באותה עת הייתה יעילות המכ"ם שבידי בעלות הברית נמוכה ביותר, ולראייה לא התריעו המכ"מים על סיפון המשחתות בלו וראלף טלבוט על הימצאות הכוח היפני, אף על פי שזה היה בסמוך אליהן ממש. משלא התגלה על ידי המשחתות, החליט מיקווה להמשיך לכיוון גוודלקנל תוך שהוא חולף על פני סאבו מצפון.

בשעה 01:30 הבחין צופה על סיפון הצ'וקאי במשחתת ג'רוויס, שנפגעה בהתקפות האוויר של הבוקר, עושה דרכה לתיקונים באוסטרליה. על אף הקרבה בין הצדדים, לא דיווחה ג'רוויס על כלי אויב, ומיקווה המשיך להתקדם. בשעה 01:36 זיהו הצופים היפנים את הסיירות שיקגו, קנברה ואת המשחתת פטרסון של הקבוצה הדרומית, מימין להם ומיקווה הורה לפתוח באש. שתי דקות לאחר מכן שיגרו הסיירות היפניות מקבץ טורפדו לכיוון הקבוצה הדרומית. רק בשעה 01:43 זיהה צופה על סיפון המשחתת פטרסון כלי שיט זר, והאוניה שידרה אזהרה לכל הכוח.

באותו רגע הטילו מטוסי הסיור של מיקווה את נוריהם, שהאירו את הסיירות של הקבוצה הדרומית. לפני שקנברה הספיקה לכוון את תותחיה כנגד האוניות היפניות, פתחו עליה צ'וקאי ופורוטאקה באש, ופגעו בה מספר פעמים. אאובה וקאקו הצטרפו אליהן, ותוך דקות עלתה הסיירת בלהבות. הפגזים הוציאו את הדוודי האוניה מכלל שימוש והיא איבדה את יכולת התנועה ואת יכולת הירי שלה, והחלה לנטות לצד ימין. בנוסף, מפקדה, קפטן פרנק גטינג, נפצע קשה באחת הפגיעות הראשונות, וקצין בקרת האש נהרג במקום.

הטור היפני פנה צפונה, תוך שהוא ממשיך להפגיז את הקבוצה הדרומית, ובשעה 01:47 ספגה השיקגו פגיעת טורפדו בחרטומה, שהסבה נזק למערכת בקרת הנשק. פגיעת פגז נוסף בתורן לא עצרה את הסיירת והיא החלה להפליג מערבה, תוך שהיא מתרחקת מזירת הקרב. בוד ככל הנראה רדף אחר אחת מהמשחתות היפניות שהפליגו בקצה הטור, ואף ירה עליה, אך ללא הצלחה. בעת התרחקותו מהקרב, לא נטל בוד את הפיקוד על שאר הכוחות בקבוצה הדרומית, כפי שהיה עליו לעשות בתור המפקד הזמני, ואף לא דיווח על הימצאות אוניות מלחמה יפניות באזור לפיקוד בגוודלקנל.

באותה עת ירתה המשחתת פטרסון על הטור היפני. על אף שספגה פגיעה שהרגה 10 אנשי צוות, היא המשיכה לירות עד שאיבדה קשר עין עם היפנים. המשחתת בגלי שיגרה מטח טורפדו לכיוון הטור היפני, אך כל הטורפדו החטיאו את מטרתם. המשחתות יונאגי וג'רוויס החליפו מטחי פגזים, אך החטיאו זו את זו.

קרב מצפון לסאבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב מצפון לסאבו

לאחר שהסבו נזק כבד לקבוצה הדרומית בתוך שתי דקות בלבד, הורה מיקווה לכוחותיו להפליג צפונה, לאורך החוף המזרחי של סאבו, כדי למצוא מטרות נוספות. לאחר זמן מה החלה הסיירת פורוטאקה לפגר אחרי הסיירות האחרות, ולאחר שאיבדה איתן קשר עין החלה להפליג לכיוון צפון-מערב, כשאחריה מפליגות טנריו ויובארי. על אף שמדובר בטעות ניווט, התוצאה הייתה יתרון טקטי למיקווה, שכן כוחותיו איגפו את אוניות בעלות הברית משני צדדיהן.

בשעה 01:44 שיגרו הסיירות היפניות טורפדו כנגד הקבוצה הצפונית, ובשעה 01:50 האירו בזרקוריהן את הסיירות האמריקניות ופתחו באש. שתי דקות לאחר מכן פתחה הסיירת אסטוריה באש על האוניות היפניות. מפקדה, שהתעורר משנתו מרעש התותחים הורה תחילה להפסיק את האש, שכן חשב שמדובר באוניות ידידותיות, אך שינה את דעתו לאחר פחות מדקה משנוכח שפגזים נופלים מסביב לספינתו.[12] באותה עת פגע מטח מצ'וקאי באסטוריה, והסיירת החלה לעלות בלהבות. אאובה, קינוגאסה וקאקו הצטרפו לצ'וקאי, והלמו באסטוריה עד השעה 02:15, אז איבדה הסיירת את יכולת ההפלגה שלה, ועמדה בוערת. דקה לאחר מכן ירתה אסטוריה מטח פגזים אחד שפגע בצריח התותחים בחרטום הצ'וקאי, והוציא אותו מכלל פעולה.

לפי שהספיקו מלחיה של קווינסי להגיע לעמדות הקרב שלהם, היא נחשפה לאור הזרקורים של כוחו של מיקווה. הסיירת נלכדה באש צולבת של אאובה מצד אחד, ושל פורוטאקה וטנריו מצד שני, ותוך זמן קצר ספגה קווינסי פגיעות רבות, אחת מהם במטוס סיור מתודלק שחנה בהאנגר, ואש אחזה בה. בשעה 02:10 פגע בגשר הספינה פגז שהרג את כל אנשי הצוות שהיו בו, כולל את מפקד הסיירת, קפטן סמואל מור, ובשעה 02:16 פגע בה טורפדו באאובה ששיתק אותה לחלוטין. בשעה 02:38 שקעה הסיירת קווינסי.

בדומה לאוניות האחרות מהקבוצה הצפונית, ראה צוות הסיירת וינסנס את אורות הקרב עם הקבוצה את הדרומית ואת הנורים שהטילו המטוסים היפנים. אולם, כשהאירו עליה היפנים ב-01:50 באור זרקורים, היסס מפקדה, קפטן ריפקול, לפתוח באש. היפנים פתחו באש מיד, ווינסנס השיבה אש ב-01:53. אחד ממטחיה פגע בקינוגאסה והסבה לה נזק בינוני, אך מטוס סיור שחנה בירכתיה נפגע, והאיר את שאר הסיירת בלהבות, שהפכו אותה למטרה נוחה. לאחר שספגה מספר פגיעות פגזים נוספות, הורה ריפקול על תמרוני התחמקות, אך ב-01:55 פגעו בווינסנס שני טורפדו מצ'וקאי, והסבו נזק כבד. בשלב זה הצטרפו שאר אוניותיו של מיקווה להתקפה על וינסנס, וב-02:03 פגע בה טורפדו נוסף, מיובארי. בשל נזק כבד לחדר הדוודים, נעצרה הספינה במקום, והחלה לנטות בעודה עולה באש. ב-02:16 הורה ריפקול לאנשי צוותו לנטוש את הספינה, והוינסנס שקעה בשעה 02:50.

בשעה 02:16 חדלו היפנים מלירות על הקבוצה הצפונית, והפליגו מערבה מצפון לסאבו. בדרכן מערבה איתרו היפנים את המשחתת ראלף טלבוט, ופורוטאקה, טנריו ויובארי פתחו עליה באש והסבו לה נזק כבד. המשחתת המשיכה לנוע, והצליחה לנתק מגע מהטור היפני.

החלטתו של מיקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת נועד מיקווה עם מטהו לגבי המשך הפעילות, והאם עליהם להמשיך לגוודלקנל ולתקוף את צי אוניות התובלה של בעלות הברית. מספר גורמים השפיעו על החלטתו: ראשית, אוניותיו היו מפוזרות על פני שטח רחב, וייקח להן כמה שעות להתארגן מחדש ולחמש את תותחיהם ואת צינורות הטורפדו שלהן. בנוסף, מיקום צי אוניות התובלה לא היה ידוע למיקווה, וייתכן שהבוקר יעלה לפני שיספיקו לאתר אותו, ואף הרכב צי אוניות המלחמה שמלווה אותו לא היה ידוע לו. חשוב מכך, מיקווה ידע שנושאות המטוסים האמריקניות נמצאות באזור, ומאחר שלו עצמו לא היה חיפוי אווירי, הוא לא רצה להסתכן באובדן כלי שיט בהתקפה אווירית, כלים שידע שהצי הקיסרי יתקשה להחליף.[12] למעשה לא היה מיקווה מודע לעובדה שנושאות המטוסים האמריקניות כבר עזבו את איי שלמה ביום האתמול, ולא תוכלנה לסייע לצי התובלה שבגוודלקנל. לפיכך הורה מיקווה לכוחו להפליג חזרה לרבאול בשעה 02:20.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחתות בלו ופטרסון מחלצות ניצולים מהסיירת השוקעת קנברה

בשעה 03:00 הגיעה המשחתת פטרסון לצידה של קנברה כדי לסייע לה בכיבוי השריפות. בשעה 05:00 קיבלה פטרסון מסר מקראצ'לי לפיו עליה לעזוב את האזור עד השעה 06:30, ואם קנברה לא תהיה מוכנה לשיט עד אז – יש לטבע אותה. לפיכך הועברו כל הניצולים מקנברה לפטרסון ולמשחתת בלו, והמשחתות "סלפרידג'" ו"אלט" טיבעו אותה באמצעות פגזים וטורפדו. הסיירת קנברה שקעה בשעה 08:00.[13]

בבוקר 9 באוגוסט ביקש ונדגריפט זמן נוסף לפריקת ציוד עבור הנחתים בגוודלקנל ובטולאגי, וטרנר דחה את הנסיגה לצהרי היום. בשעות הבוקר עוד ניסו אנשי הצוות של אסטוריה להציל את ספינתם, אך תוך זמן קצר התגברו השריפות והם נאלצו לנטוש. הסיירת אסטוריה שקעה בשעה 12:15.

בשעות הערב שחרר מיקווה את ארבע הסיירות הכבדות שלו לבסיסן בגינאה החדשה, והמשיך עם שארית כוחו לרבאול. בשעה 08:10 ב-10 באוגוסט שיגרה הצוללת האמריקנית S-44 טורפדו לעבר הסיירת קאקו וטיבעה אותה. שלוש הסיירות האחרות שהיו איתה אספו את הניצולים והמשיכו בדרכן לבסיסן.

בשל חששן מנוכחות הצי הקיסרי היפני באזור גוודלקנל לא שב צי התובלה של בעלות הברית לגוודלקנל, אלא מספר חודשים לאחר מכן. בזמן זה נשלחו אספקה ותגבורת לאי בשיירות קטנות בשעות היום, בחיפוי אווירי של מטוסים מנושאות מטוסים או משדה הנדרסון. כמויות האספקה לא היו מספקות, ובקושי רב הספיקו לנחתים כדי להדוף את ההתקפות החוזרות-ונשנות של החיילים היפנים באי.[14]

ציור יפני המתאר את השמדת שלוש הסיירות של בעלות הברית

על אף התבוסה בקרב זה, ניצחו בעלות הברית בקרב גוודלקנל, והניצחון היה שלב חשוב בדרך לכניעת האימפריה היפנית. בראייה לאחור, ייתכן שהחלטתו של מיקווה שלא לתקוף את צי התובלה של בעלות הברית הייתה שגיאה קריטית. בעוד שאוניות המלחמה של בעלות הברית נחלו תבוסה, אף אוניית תובלה לא נפגעה. אוניות אלה שימשו בחודשים לאחר מכן להעביר אספקה ותגבורות לגוודלקנל, ותרמו רבות לעמידת הנחתים.

הצי האמריקני פתח בחקירה רשמית לבחינת האירועים. ועדת החקירה ראיינה את מרבית קציני בעלות הברית שהיו מעורבים בקרב על פני מספר חודשים, ובסופו של דבר המליצה הוועדה רק על נזיפה חמורה בקפטן הווארד בוד. טרנר, קראצ'לי, ומקיין חמקו מביקורת והמשיכו בקריירה הימית שלהם, אך ריפקול לא פיקד יותר על כלי שיט. בוד, לאחר ששמע את דברי הביקורת של הוועדה על תפקודו, ירה בעצמו בחדרו באזור תעלת פנמה ב-19 באפריל 1943, ומת יום לאחר מכן.

תוצאות הקרב הוכיחו את יכולותיו של מיקווה, והוא המשיך לפקד על מבצעים במסגרת קרב גוודלקנל בחודשים הבאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dull, Paul S. A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945. Naval Institute Press, 1978. ISBN 0-87021-097-1.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Hammel, Eric. Carrier Clash: The Invasion of Guadalcanal & the Battle of the Eastern Solomons, August 1942. Pacifica Military History, 2010. ISBN 9781890988128
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. ISBN 9780674006805.
  • Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב האי סאבו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frank, עמוד 117.
  2. ^ טולנד, עמוד 276.
  3. ^ Quantock, עמוד 1.
  4. ^ Hammel, עמודים 99-98.
  5. ^ Morison, עמוד 28.
  6. ^ Prados, עמודים 64-62.
  7. ^ טולנד, עמוד 270.
  8. ^ 1 2 טולנד, עמוד 271.
  9. ^ טולנד, עמוד 272.
  10. ^ Combat Narrative, עמודים 5-4.
  11. ^ Dull, עמוד 197.
  12. ^ 1 2 טולנד, עמוד 275.
  13. ^ Combat Narrative, עמודים 40-38.
  14. ^ Murray, עמודים 212-211.