קרב אל-מנצורה (1250)
 | ||||||||||||||||||
| קרב אל מנצורה. כתב יד צרפתי מהמאה ה-14. | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מסע הצלב השביעי | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 8 בפברואר 1250 – 11 בפברואר 1250 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | כיבוש דמיאט | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב פארסכור | |||||||||||||||||
| מקום | אל-מנצורה, מצרים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°02′44″N 31°22′57″E / 31.0456°N 31.3826°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צלבני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב אל-מנצורה הוא שמו של עימות צבאי במסע הצלב השביעי, שנערך במצרים מ-8 בפברואר 1250 עד ל-11 בפברואר 1250 בין צבא הצלבנים בראשות לואי התשיעי, מלך צרפת לבין הצבא המצרי בפיקודו של פח'ר אדין הקרב הסתיים - הלכה למעשה בניצחון פירוס צלבני.
עימות זה הוביל לקרב פארסכור בו הושמד הצבא הצלבני והמלך הצרפתי נפל בשבי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מסע הצלב השביעי
ב-6 ביוני 1249 נחת לואי התשיעי, מלך צרפת בראש צבא צלבני המורכב מהמסדרים הצבאיים, אצילים צלבניים מממלכת ירושלים ואצילים צרפתיים שהצטרפו למסע הצלב. על חופי מצרים בדלתה של הנילוס וכבש את העיר המבוצרת דמיאט.
על פי מקורות המצוטטים בספרו של יהושע פראוור תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל[1] היה גודלו של הצבא הפולש כ-25,000 חיילים מתוכם 2,500 פרשים.
לאחר התעכבות חסרת תכלית בעיר שנמשכה חצי שנה במהלכם הפכו המסגדים לכנסיות, מחסני המזון נבזזו והצלבנים העבירו את זמנם בבתי מרזח ובתי זונות שהוקמו לשרותם בעיר, החליט המלך לעלות על עיר הבירה קהיר. על עיכוב זה אמר[2]נפוליאון בונפרטה חמש מאות שנה לאחר מכן - ולאחר שלמד בעצמו את זירת הקרבות: ”אילו תימרן לואי התשיעי, כמו הצרפתים ב-1798 הרי יכול היה - בצאתו את דמיאט ב-8 ביוני, להגיע למנצורה ב-12 ולקהיר ב-26 לחודש”
המחנה המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
התעכבות הצבא הצלבני בדמיאט איפשרה לסולטאן אלמלך אצאלח איוב לארגן מחדש את הצבא ולקרוא לגיוס כללי מכל רחבי מצרים. הסולטאן צפה כי המהלך הבא של הצלבנים יכוון כנגד קהיר והקים את המחנה שלו על אחת מזרועות הדלתה של הנילוס בסמוך למבצר אל-מנצורה השולט על הדרך מדמיאט לקהיר.
מבצר זה הוקם בשנת 1219 על ידי סייף א-דין השליט האיובי של מצרים באותה תקופה - אחיינו של סלאח א דין. במהלך מסע הצלב החמישי נערך בסמוך למבצר קרב בין הצבא המצרי והצבא הצלבני בראשות פילאגיוס - בא-כוחו של האפיפיור במסע קרב זה הסתיים בתבוסה צלבנית וסימן את סיום מסע הצלב החמישי.
מות הסולטאן המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 בנובמבר (או ביום לפני כן) נפטר הסולטאן המצרי ממחלה ממנה סבל במשך זמן מה. על מנת למנוע אנדרלמוסיה והתפוררות של המחנה המצרי שמרה אלמנתו שג'ר אל-דור (ערבית: شجر الدر) על הסוד והעבירה את הפיקוד על הצבא המצרי לידי פ'חר א-דין ושלחה שליחים לבנו של הסולטאן אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה עם דווח על מות הסולטאן ובקשה כי ימהר להגיע לקהיר.
תיאור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועת הצבא הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 בנובמבר יצא הצבא הצלבני דרומה לכוון קהיר בשטח המבותר על ידי תעלות מים המשמשות להשקיה ופלגים של הנילוס החותרים לים ויצרים את אזור הדלתה.
הצבא הצלבני התקדם לאיטו לאורך הגדה המזרחית של ערוץ פלג דמיאט מלווה באוניות אספקה. עבר את העיירות פאריסכור ושרמסאח. ב-21 בדצמבר כחודש ימים לאחר יציאתו מבסיסו עבר הצבא הצלבני 75 קילומטר ועמד מול מבצר אל-מנצורה כאשר בין שני המחנות מפרידה תעלת אשמום ( תעלת אלבחר אלסג'יר)
מגע ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצלבנים החלו להקים מחנה אל מול מבצר מנצורה ומהנדסים צרפתים החלו בעבודות אינטנסיביות להטות את זרימת המים בתעלת אשמום ובנית גשר מעל התעלה על מנת לאפשר חציית התעלה ותקיפת המבצר.
דו-קרב ארטילרי התפתח בין הצלבנים למצרים במהלכו השתמשו המצרים באש יוונית. ההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל מתאר[3] את ההפגזה המוסלמית:
”כך הייתה האש היוונית: היא ירדה עלינו כחבית חומץ ומאחור זנב של אש גדול ככידון ענק. רעש גדול נשמע בעת בואה כמו רעם מהשמיים ונראה כאילו דרקון עף ברקיע. הקליע הפיץ אור בהיר כל כך שניתן היה לראות את המחנה (בלילה) כאילו היה זה יום”
במהלך הדו-קרב נהרסו חלק גדול ממכונות הצלבנים וחלק מהארטילריה שלהם, הזרם החזק ועומק המים הוסיפו על הקשיים והצלבנים עמדו מבלי יכולת לחצות את המים חשופים להפגזה המצרית.
לבסוף, אחד מתושבי הסביבה הופיע במחנה הצלבני ותמורת סכום של חמש מאות ביזנטים הצביע בפני המלך על מעבר רדוד - צפונית מזרחית למחנה הצלבני המאפשר לפרשים לעבור את התעלה אל העבר השני.[4][5]
קרב ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-8 בפברואר 1250 חצה חלק מהצבא הצלבני את הערוץ. המעבר נעשה על ידי גדוד של פרשים טמפלרים, גדודים של אבירים וקשתים עם רובה קשת בפיקודו של רוברט, רוזן ארטואה (Count of Artois), - אחיו של מלך צרפת - ומאחור התקדם כוח פרשים בפיקודו של לואי התשיעי, מלך צרפת.
במחנה - על הגדה הצפונית - נותרו כל החיילים הרגלים - שלא יכלו לחצות את הנהר וחיכו להשלמת בניית גשר סירות וגדוד פרשים בפיקודו של דוכס בורגונדי.
לאחר חציית התעלה, תקף רוזן ארטוא את המחנה המצרי. התקיפה נעשתה ללא תיאום מראש עם שאר הכוחות ובניגוד לתוכנית הקרב שהוכנה קודם לכן. תחת השפעת ההפתעה ומחץ התקיפה של הפרשים הצלבנים התמוטטה ההגנה המצרית והמחנה נכבש חלק מהחיילים המצרים נהרג בשנתו והמפקד המצרי פ'חר א-דין נהרג בעת שניסה לארגן את כוחותיו. הפרשים הצלבניים התוקפים הרגו בחיילים המצריים ובאזרחים שליוו את החיילים ללא רחם.
ז'אן פייר סרסין, (Jean Pierre Sarrasin) משרתו האישי של המלך לואי התשיעי, מתאר את מראה שדה הקרב:[6]
”רחמנות גדולה הייתה לראות כל כך הרבה גופות של מתים ושפך דם כה רב - אילולא היו אלה אויבי הדת הנוצרית”
הקרב בתוך מנצורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיכור מהצלחה ורדוף על ידי הרצון להנציח את שמו בדפי ההיסטוריה המשיך רוברט מארטואה במרדף אחר שרידי הצבא המצרי אל תוך העיר אל-מנצורה. מפקד גדוד הטמפלרים ניסה לעצור את הדהרה אל תוך העיר אך ללא הצלחה.[7]
על פי מקורות ההיסטוריון האנגלי מתיה פאריס, לאחר ההתקפה על המחנה המצרי וההרג שנעשה ביושביו התלקח ויכוח בין רוזן ארטואה לבין ויליאם מסונאק - מפקד הטמפלרים במהלכו התלהטו הרוחות. מפקד הטמפלרים טען כי עליהם להישאר במחנה ולשמור על כלי הארטילריה שנתפסו בעוד הרוזן מארטואה טען כי עליהם להתקיף את העיר. במהלך הוויכוח טענו הצרפתים כי אבירי המסדרים הצבאיים הם פחדנים המוזמנים להישאר מאחור. מפקד מסדר הטמפלרים ענה כי הוא ואנשיו אינם מפחדים וכי הם יצטרפו אל האבירים הצרפתיים למרות הידיעה כי איש מהם לא יחזור.[8] הצבא המצרי איבד את יכולתו להתנגד ופתח במנוסה וברח אל תוך העיר. ובעקבותיו רוברט מארטואה, ועימו הטמפלרים וגדוד אנגלי בפיקוד ויליאם, הרוזן מסולסברי.[9]
בתוך העיר גופה תפס גדוד ממלוכים אלבחריה אלצאלחיה, בפיקוד ביברס, אז ידוע בשם אל-בונדקדארי,[10] עמדות בתוך הסמטאות הצרות ותוקף את הכוח הצלבני. על פי ההיסטוריון המוסלמי קאסם המצוטט במאמר בוויקיפדיה האנגלית מונה ביברס להגן על אל-מנצורה ועל פי פקודתו נפתחו שערי העיר על מנת לפתות את הצלבנים אל תוך המלכודת.
הפרשים הצלבנים נלכדו באש צולבת של חיצים ואבנים שנורו מהבתים, התקשו לתמרן בסמטאות הצרות של העיר ונהרגו. מעטים הצליחו להיחלץ מהמלכודת. בין ההרוגים היה גם רוברט מארטואה שניסה להילחם מתוך מחסה של אחד מהבתים בעיר, ועוד כשלוש מאות אבירים צרפתים.[11] גדוד הטמפלרים נמחק אף הוא, ומתוך מאתיים ותשעים פרשים רק חמישה ניצלו, מתוכם מנהיג המסדר אשר איבד את עינו. האבירים האנגלים ומפקדם הרוזן מסולסברי נהרגו. אי אלו מהצלבנים אשר הצליחו לברוח מהעיר טבעו בנהר.[12]
על פי ההיסטוריון מתיה פאריס מהקרב שרדו שני אבירים טמפלרים, אביר הוספיטלרי אחד וחייל "עלוב" נוסף.[13]
לאחר הקרב, לאחר תום מסע הצלב, בעוד הוא חונה בארץ הקודש הקדיש המלך לואי התשיעי תפילות וטקסי זיכרון לאחיו רובר שנהרג בקרב בתוך אל מנצורה בהם הוא העלה על נס את גבורתו ואומץ ליבו. עם זאת, חלקו בקרב ובתבוסה שנגרמה בעקבות פזיזותו מנעו משמו מלהיות מוזכר בסיפורי גבורה, עממים ומיתוסים - להם זכה הלוחם האנגלי הרוזן מסולסברי שסיפורים רומנטיים - מיתיים נקשרו סביב נסיבות מותו.
חלקו של רוברט מארטואה הוצג בכרוניקה הצרפתית של התקופה כהקרבה עילאית המסמלת את התפקיד של האומה הצרפתית כשבט יהודה החדש - המוביל באמונה ודוגמה להתנהגות נוצרית, אומה הרואה עצמה כנציגי ההשגחה האלוהית.[14]
מותו של הרוזן מסולסברי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם השני לונגספיי (Sir William II Longespée) הרוזן מסולסברי (Earl of Salisbury) נכנס אל תוך העיר מנצורה בעקבות הצבא הצרפתי ובה מצא את מותו בקרב. לאחר מותו הוא הפך לגיבור לאומי. אימו, אלה לונגספיי - אם מנזר באנגליה ראתה חיזיון ביום לאחר מותו של בנה במנצורה ובו עולה ויליאם לונגספיי, לבוש בשריון אבירים מלא, אל עבר השמיים. משהגיעו אליה הידיעות על מותו היא קיבלה את החדשות הקשות בשמחה שהדהימה את כל הסובבים אותה. בשנת 1252 הועברו עצמותיו לעכו לידי לואי התשיעי על ידי הסולטאן הממלוכי של מצרים - כעצמות של קדוש נוצרי.
הקרב מחוץ למנצורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגדוד הממלוכי, משסיים את הקרב בתוך העיר יצא אל מחוץ לחומות על מנת להדוף את התקפת הגדודים שבפיקוד המלך לואי שסיימו את חציית הנהר והחלו בצעידה במבנה קרבי אל כוון המחנה המצרי מחוץ לחומות העיר. ההתקפה הממלוכית דחפה את הצבא הצרפתי אל הנהר. בקרב האכזרי שהתפתח התרכזו הצרפתים סביב דמותו של המלך אותו מתאר ז'ואנוויל:
”מעולם לא ראתי את המלך כה נפלא, משכמו ומעלה מעל כל מי שמסביבו על ראשו קסדה מקושטת וחרב גרמנית בידו”
הקרב נמשך לאורך כל היום ואופיין בלחימה עיקשת ונואשת לאורך כל קו החזית. הטקטיקה שנקט הצבא הצלבני בראשות המלך התמקדה בתנועה לאורך גדת הנהר על מנת להגיע לנקודה הנמצאת מול המחנה הצלבני - מתוך תקווה כי כך יוכלו תגבורות לזרום מעבר לנהר ולאפשר הכרעה בקרב. כך נשבר הקרב לסדרת עימותים במהלכם הצבא צרפתי הולך ונחלש והקשתים הממלוכים קוצרים בו מרחוק. ז'ואנוייל מציין בסיפרו כי הוא נפגע מחמשה חיצים וסוסו מחמשה עשר. עוצמת ההתקפה הממלוכית וטווחי המגע המשתנים מנעו מהפרשים הכבדים הצלבנים להשתמש בטקטיקת ההסתערות החביבה עליהם ועיקר הלחימה נשא אופי של לחימה פנים אל פנים או כפי שז'ואנוייל מתאר "אלה כנגד חרב". ומוסיף ומשתפך בסנטימנטליות "היה זה קרב אצילים אמיתי ואיש לא השתמש בקשת או רובה קשת". כלי נשק אלו נחשבו על ידי האבירים הצרפתיים כראויים להמון העם הפשוט אך לא לשימוש בקרב מכובד.
בסוף היום הצבא הנוצרי לא נשבר תחת משקל ההתקפה הממלוכית. הדוכס מבורגונדי הצליח לחצות את הנהר על גבי גשר של קורות צפות (ככל הנראה מחלקי עץ של הבליסטראות המצריות) הקשתים במחנה הנוצרי הצליחו להתאחד עם צבא המלך ולהדוף את הצבא המצרי שנסוג אל תוך חומות העיר אל מנצורה. הצבא הצרפתי והמלך לואי התשיעי בראשו חנו למשך הלילה במחנה המצרי הכבוש - כמנצחים.
למרות הרגשת הניצחון לא הצליחו הצלבנים להשתלט על העיר מנצורה עצמה, ולא הצליחו לכתר או להשמיד את הצבא המצרי. עמדתם והמחנה בו חנו היו נחותים מבחינה טקטית וחשפו את הצבא הצלבני לסכנת ניתוק וכיתור. עובדה זו היא שהביאה בהמשך - משהצליחו המצרים לאסוף כוחות - להפיכת הקערה על פיה.
קרב שני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 בפברואר פתח הצבא המצרי במתקפת נגד נמרצת. פרשים מצרים חמושים בקשתות התקיפו גל אחר גל את המחנה הצלבני בעוד ארטילריה מצרית יורה אש יוונית על שטח המחנה עצמו. עוצמת ההתקפה הדהימה את הצלבנים ששריונם דמה לגבות קיפודים מרוב החיצים מצריים בעוד סוסיהם מתים תחתם. כך הפך חיל הפרשים הצלבני לחיל רגלים מאונס ועוצמת התקפת המחץ הצלבנית נעלמה. עם שוך ההתקפה דנו הצלבנים על המשך המסע והוחלט כי הצבא יישאר במחנה במנצורה.
במשך חודשיים חנה הצבא הצלבני במנצורה, מבלי נכונות לסגת ולוותר על ההישגים המפוקפקים שנרכשו בקורבנות רבים ביום הקרב 8 בפברואר - יום ה"ניצחון" במנצורה בעוד כוחותיו הולכים וכלים, האספקה אוזלת ומגפות פושטות במחנה כתוצאה מחשיפה לגופות הרקובות והמים המזוהמים.
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב באל-מנצורה הסתיים במצב בו הצלבנים עומדים במחנה קשה להגנה. במצב עדין מבחינת קווי אספקה. כאשר כוחם הצבאי הולך ואוזל מול צבא מצרי ההולך ומתחזק.
כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס את הפיקוד על הצבא יורש כס הסולטנות אלמלך אלמועטם תוראן שאה ופעולתו הראשונה הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט על ידי צי מצרי ששט במורד הנילוס.
אקורד הסיום לקרב אל-מנצורה החל בתבוסה המוחלטת של הצבא הצלבני בקרב פארסכור וסופו בכניעתו ונפילתו בשבי של לואי התשיעי.
במצרים, יצר העימות הצבאי בשילוב עם חילופי השלטון גלי הדף שזעזעו את הח'ליפות של השושלת האיובית. זמן קצר לאחר קריסתו של מסע הצלב השביעי נרצח הסולטאן ולשלטון עלו - בסיכומו של דבר - הממלוכים והחלו תקופה שנמשכה כ-250 שנה של שלטון ממלוכי במצרים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פראוור זכה על ספרו בפרס ישראל ועבור תרגומו לצרפתית זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 314
- ^ יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 316
- ^ http://etext.lib.virginia.edu/toc/modeng/public/WedLord.html כרך ב' פרק 9 פסקה 97
- ^ http://etext.lib.virginia.edu/toc/modeng/public/WedLord.html כרך ב' פרק 9 פסקה 101
- ^ Malcolm Barber. The new knighthood: a history of the Order of the Temple. Cambridge University Press 1994 ISBN 0521420415, 9780521420419 p148
- ^ יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 318
- ^ על פי ז'ואנוויל מפקד הטמפלרים ביקש מד'ארטואה לעצור על מנת לאפשר לטמפלרים להוביל את ההתקפה אך האביר הסגן של ד'ארטואה היה "אביר טוב" אבל אמחר והיה חירש לא שמע את הטמפלרים http://etext.lib.virginia.edu/toc/modeng/public/WedLord.html חלק שני פרק 10 פסקה 103
- ^ Matthew Paris, " Chron. Majorca;.," Vol. V, pp. 150-3
- ^ Malcolm Barber. The new knighthood: a history of the Order of the Temple. Cambridge University Press 1994 ISBN 0521420415, 9780521420419 p150
- ^ נושא את שמו של האציל המצרי ששחרר אותו מעבדות ופירוש שמו - האוחז בקשת
- ^ http://etext.lib.virginia.edu/toc/modeng/public/WedLord.html חלק שני פרק, פסקה 104
- ^ http://crusades.boisestate.edu/7th/08.shtml מאמר על מסעי הצלב מאת סקיפ נוקס
- ^ Matthew Paris, LOUIS IX`S CRUSADE. Vol. 5
- ^ Tyerman, Christopher (2006). God's War: A New History of the Crusades. Cambridge: Belknap Press of Harvard University Press עמוד 794
