קרבות סג'רה
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 9 ביוני 1948 – 18 ביולי 1948 (5 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הגליל התחתון | |||||||||||||
| קואורדינטות |
32°45′38″N 35°24′32″E / 32.76056°N 35.40889°E | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לכוחות צה"ל | |||||||||||||
| ||||||||||||||
|
(למפת הגליל העליון רגילה)   קרבות סג'רה | ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
המושבה סג'רה בגליל התחתון הייתה במלחמת העצמאות זירת קרבות קשים. המרים שבין הקרבות נערכו בין צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י ולוחמי חטיבת גולני וכרמלי (פלוגה).
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סג'רה נמצאת בגליל התחתון ליד צומת דרכים חשוב בין נצרת, טבריה והגליל העליון. הצומת הנקרא היום מחלף גולני נקרא אז "צומת מסכנה" על שם חורבת משכנה הנמצאת שם (כיום בתחום מוזיאון גולני). המושבה הייתה מוקפת משלושה צדדים ביישובים ערביים ורק הכביש מבית הספר החקלאי כדורי חיבר אותה לשאר הארץ. צמוד אליה היה הכפר הערבי שג'רה שבתיו גבלו בבתיה אולם האיום הגדול עליה היה הכפר הגדול לוביה. כבר בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות התנכלו ערביי לוביה לתנועת היהודים בכביש המוביל לטבריה. ב-24 בפברואר 1948 התפתח קרב גדול בין לוחמי לוביה לשיירת נוטרים יהודים ומאז נחסם הכביש לתנועה.
הכפר לוביה שכן על שתי כיפות מדרום לכביש טבריה - נצרת. בכפר היו כמה מאות ערבים חמושים. מערך ההגנה של לוביה היה מבוסס על שורה של משלטים קדמיים לכיוון סג'רה וכן על משלט חורבת מסכנה שחלש על הצומת החשוב.
ב-6 במאי 1948 נכבש הכפר שג'רה וכך חוזקה הגנת סג'רה אולם ההתקפה על כפר שבט הזביחים נהדפה באבידות כבדות.
ההתקפה על לוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 ביוני 1948, בשלישי מבין קרבות מלכיה, כבש 'צבא ההצלה', בסיוע לבנוני וסורי, את מלכיה. לקראת כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף הוחלט להתקיף ולכבוש את לוביה כדי לפתוח את הכביש לטבריה ולחסום את תנועת הערבים מנצרת לצפון הארץ. להתקפה על לוביה הוקצו שתי פלוגות חי"ר מגדוד דרור (גדוד 14) וגדוד ברק (גדוד 12) בסיוע מקלעים בינוניים, מרגמות 3 אינץ' ושני תותחי הרים 65 מ"מ (נפוליאונצ'יקים). ההתקפה נקבעה ל-9 ביוני 1948.
תוכנית ההתקפה הייתה השתלטות על המשלטים הקדמיים בדרום - מזרח הכפר ואחר כך פריצה לתוך הכפר מאותו הכיוון. באותה שעה היה צריך טור משוריין (כמה משורייני "סנדביץ" ואוטובוס משוריין) לצאת מטבריה ולתקוף את לוביה מכיוון מזרח כדי להטיל מורא בקרב לוחמי לוביה ולהחדיר בהם את ההרגשה שהם מנותקים.
לוחמי גולני הגיעו למקום ההיערכות קרוב למשלטי לוביה בשעה 04.50. בראש הכוח הפורץ היה חיים לבקוב. ההתקפה החלה בהפגזת הכפר על ידי התותחים והמרגמות. התוצאה הייתה אובדן גורם ההפתעה. כשהחלה ההסתערות היו הערבים במשלטים הקדמיים מוכנים להתקפה. בהסתערות הראשונה נכבשו מספר משלטים. לוחמי לוביה לא ברחו כפי שהיה מצופה אלא החלו בהתקפות-נגד על המשלטים שנכבשו. תוך זמן קצר הוכרזה פזעה והגיעו תגבורות גדולות מנצרת ומכפרי הסביבה.
הערבים התקיפו את השדרה המשוריינת ואילצו אותה לחזור לטבריה. הקרב נמשך כל היום ובשעה 03.00 ב-10 ביוני 1948, כשהסתבר שאין סיכוי לחדש את ההסתערות, ניתנה פקודת נסיגה לסג'רה.
בהתקפה זו נהרגו 21 מחיילי גולני ורבים נפצעו.[1] 13 מהנופלים נשארו בשטח ונאספו לקבורה בעת ההפוגה הראשונה.
ההתקפה הראשונה על סג'רה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 ביוני 1948, לאחר שכבש מידי צה"ל את מלכיה, חדר צבא ההצלה לגליל בציר מלכיה - סאסא והתבסס במרכז הגליל. תוכניתו של קאוקג'י הייתה לתקוף בכיוון מזרח בתאום עם הסורים במשמר הירדן כדי לחבור איתם ולנתק את הגליל העליון המזרחי בתנועת מלקחיים.
לאחר כישלון התקפת גולני על לוביה, כוחות החטיבה התבססו ממזרח ומצפון לסג'רה. 'צבא ההצלה', מצידו, שינה את מגמתו. הוא ביקש לנצל את כישלון ההתקפה ולהטיל את כל כוחו על סג'רה כדי להשיג על ידי כך שני הישגים:
- הרחקת האיום מצומת מסכנה - עילבון שהיה הקשר היחידי בין נצרת לבין הגליל העליון.
- כיבוש סג'רה יאפשר לו פריצה לאזור התבור כדי לנתק את הכביש היחידי שהוביל מעמק יזרעאל לעמק הירדן ולגליל, בסביבות כפר כמא.
על סג'רה הגנו חיילי גולני מגדוד "דרור", "ברק" ופלוגה מחטיבת כרמלי. ההפוגה אמורה הייתה להיכנס לתוקף ב-11 ביוני 1948 בשעה 10.00, אולם קאוקג'י לא ראה את עצמו כבול להחלטות האו"ם.
בשעה 09.15 נתגלה למגיני סג'רה טור של 50 מכוניות מצד עילבון ומנצרת ומהן ירדו מאות לוחמים ערבים. תוך זמן קצר החלה הפגזה של תותחים ומרגמות והסתערות על המשלטים הישראלים מצפון וממערב לסג'רה, וזרוע אחת של כוחות 'צבא ההצלה' הגיעה עד לכביש אל כפר תבור (כביש 65 של ימינו), וניתקה את סג'רה מעורפה. תוך זמן קצר ספגו המגינים אבדות כבדות ונאלצו לסגת והערבים כבשו את רוב המשלטים. מטה החטיבה, שנמצא ביבנאל, שלח מיד משוריין נושא תחמושת ולוחמים - ביניהם רופא החטיבה ד"ר ישעיהו מוריס. המשוריין פרץ לסג'רה כשהוא יורה לכל עבר. לאחר שתפסו הערבים את המשלטים הם הפגיזו משם את סג'רה. פגז אחד חדר לתחנת העזרה הראשונה שנמצאה באחד מבתי המושבה והרג את ד"ר מוריס. הקרבות באזור חוות השומר הגיעו עד לכדי לוחמת פנים אל פנים.
בלילה נסוגו לוחמי 'צבא ההצלה', ייתכן בגלל האבידות הכבדות שספגו גם הם במהלך היום. כוחות צה"ל חזרו בבוקר 12 ביוני 1948 ותפסו את המשלטים שנכבשו. חילופי האש נמשכו כל היום ורק ב-13 ביוני 1948 השתררה ההפוגה בחזית הזאת.
ההתקפה השנייה על סג'רה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת ההפוגה הראשונה נתמנה נחום גולן למפקד חטיבת גולני. גדוד ברק הובא לסג'רה והחלה עבודת התבצרות קדחתנית לקראת חידוש הקרבות.
אל מול סג'רה ריכז קאוקג'י כ-800 לוחמים, רובם אנשי צבא ההצלה ומיעוטם לוחמים מקומיים, שמונה משוריינים עם צריח, שישה משורייני זחל פתוחים, תותחים, מרגמות ומספר מטוסים (כנראה עיראקים).
קאוקג'י פתח בהתקפה ב-9 ביולי 1948 שנמשכה ללא הפסקה עד 18 ביולי 1948. הגנת סג'רה התבססה על שלושה משלטים עיקריים בצפון, במערב ובדרום. המגינים הפעילו יחידת קומנדו שהייתה מתגנבת לקווי הערבים ומניחה שם מוקשים שהיו מתפוצצים למחרת בעת ההתקפה. משלטים עברו מיד ליד אולם סג'רה לא נפלה. ב-12 ביולי השתמשו תותחני קאוקג'י בפעם הראשונה בפגזי רסס (שרפנל). מטוסי "טייסת הגליל" עזרו בהפצצות לילה על ריכוזי התוקפים. ב-14 ביולי ערכו כוחותיו של קאוקג'י שמונה התקפות בסיוע מטוסים. כל ההתקפות נהדפו, אבל קאוקג'י התמיד בהתקפותיו כי כיבוש סג'רה נעשה בעיניו לעניין של יוקרה. להקלת הלחץ מסג'רה יצא צה"ל למבצע דקל, למרות שמלכתחילה צה"ל לא רצה לפתוח חזית נוספת בצפון במקביל למבצע דני במרכז. קאוקג'י היה שקוע כולו בסג'רה ולא שם לב לכוחות צה"ל הנעים משפרעם לעבר נצרת במבצע דקל. אחרי כניעת נצרת נעו כוחות צה"ל צפונה, פתאום מצא עצמו צבא ההצלה בין כוח צה"ל מדרום, לבין מגיני סג'רה מצפון, והחליט על נסיגה. ב-16 ביולי הבחינו מגיני סג'רה בתנועת בריחה ניכרת של מכוניות בכיוון נצרת-עילבון.
ב-17 ביולי פסקה הארטילריה של קאוקג'י מלפעול ונראתה בריחה מכפרי הסביבה. הכפר דבוריה חתם על הסכם כניעה. הארטילריה היהודית רוכזה על לוביה ונראתה מנוסה המונית משם.
ב-18 ביולי נכנסו חיילי גולני ללוביה ללא קרב והדרך לטבריה נפתחה. הכפר טורען חתם על הסכם כניעה.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרבות הוקם גלעד צנוע בגבעת מסכנה. ב-1959 הוקמה אנדרטה גדולה ועליה חקוק למשחררי הגליל התחתון ה'תש"ח. במקום הוקם מוזיאון גולני ובשנת 2010 נחנכה בו אנדרטה לחללי גולני בכל התקופות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
- אריה יצחקי, קרבות סג'רה- לוביה (צומת גולני), בעקבות לוחמים כרך צפון, תל אביב, הוצאת בר-מודן, 1988.
- בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950.
- תולדות מלחמת הקוממיות הוצאת מערכות, 1959.
- הרפואה, כרך 138,עמ' 414–418, 2000.
- אטלס כרטא תש"ח - תש"ך, הוצאת כרטא, 1978.
- יואב רגב, הגדות תש"ח, נתניה: אחיאסף, 2013.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקרב על כפר לוביה, 9 ביוני 1948 : רקע, תיאור הקרב ועדויות לוחמים (אורכב 07.05.2019 בארכיון Wayback Machine), באתר הספרייה ומרכז ההנצחה קריית טבעון
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אילניה (סג'רה), באתר ההגנה הרשמי