קלפי המיקוח הלבנונים

קלפי המיקוח הלבנונים הוא כינוי לקבוצה של 21 אזרחים לבנונים שנכלאו בישראל לתקופות של בין 10 ל-14 שנים כבני ערובה האמורים לשמש "קלפי מיקוח" במשא ומתן עתידי לשחרורו של רון ארד.

המוכרים מבין "קלפי המיקוח" הם עבד אל-כרים עובייד, בכיר בחזבאללה שנחטף ב-1989, ומוסטפא דיראני, שהיה פעיל באמל, החזיק ברון ארד לתקופה מסוימת, ונחטף ב-1994. שניהם הוחזקו במתקן הכליאה 1391.

שאר בני הערובה נכלאו בין השנים 1994-1986, רובם נעצרו כשהם בני פחות מ-20, כך לפי פסק הדין בעניינם.^[1] כולם נכלאו באגף מיוחד בכלא רמלה.^[^{דרוש מקור]}

במשך השנים, עשרה מהם הועמדו למשפט בגין "חברות בארגון עוין", וקיבלו עונשי מאסר קצרים של בין שנה וחצי לארבע שנים. לאחר תום תקופת העונש לא שוחררו העשרה מהכלא, אלא נותרו בו במעצר מנהלי. שאר "קלפי המיקוח" לא הועמדו מעולם למשפט.

הביקורת כלפי המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים ארגוני זכויות אדם שבו והעלו את הטענה כי החטיפה והמאסר אינם חוקיים ואינם מוסריים. ארגונים אלו עשו את ההבחנה בין עובייד ודיראני לבין שאר בני הערובה, אשר רובם - לטענתם - שמעו על רון ארד לראשונה בכלא הישראלי. לטענתם, העובדה כי במהלך השנים חזבאללה מעולם לא הביע בהם התעניינות ולא דרש את שחרורם - גם במסגרת עסקות חילופי שבויים - מעידה על חוסר התועלת שבהחזקתם. לפי גישה זו, פרשת "קלפי המיקוח" לא רק שלא הצליחה לפתור את תעלומת רון ארד, אלא גם יצרה 19 אנשים נוספים במצבו.

מתוך גישה זו הגיש צבי ריש, עורך דינם של הלבנונים, מספר עתירות לבתי המשפט בישראל, הנוגעות לחוקיותם ומוסריותם של המאסרים. ב-1999 אמר עמי אילון, ראש השב"כ דאז, כי "המשך החזקתם במעצר מנהלי של 19 לבנונים כקלף מיקוח כדי לשחרר שבויים ונעדרים לא תרם או יתרום לכך. מדובר בהחזקה בלתי מוסרית שאין בה תועלת".^[2] איילון לא התייחס בהודעתו זו אל עובייד ודיראני. גם אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה דאז, תמך בשחרורם של בני הערובה.^[2]

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1999 שוחררו שישה מהחטופים, ובאפריל 2000 פסק בג"ץ כי גם המשך מאסרם של השאר אינו חוקי, מאחר שאינם מהווים סכנה מיידית לביטחון המדינה. בעקבות פסיקה זו שוחררו רוב העצורים, אך המדינה, שהייתה מעוניינת להמשיך ולהחזיק בדיראני ועובייד, העבירה בכנסת בדיעבד חוק בשם "חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים", שאפשר לה להמשיך ולהחזיק בהם. בסופו של דבר שוחררו גם הם במסגרת עסקת חילופי שבויים ב-2004, בתמורה לאלחנן טננבוים ולגופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו בהר דב.