קליעה (אומנות)

קליעה היא שיטה לחיבור סיבים גמישים לצורך יצירת משטחים או חפצים קלועים. כבר בתקופה הפרה-היסטורית נעשה בקליעה שימוש ליצירת ציוד לשימוש ביתי, ציד ודיג, אכסון ושימור. במקביל לשימושים אלה, מהווה הקליעה אמצעי לביטוי באמנות סיבים.

במקור, הקליעה, נעשתה בעיקר באמצעות חומרים טבעיים מן הצומח, אך כיום היא נעשית גם באמצעות חומרים פלסטיים.

החומרים הטבעיים מן הצומח, שנעשה בהם שימוש לאורך תולדות הקליעה, מגוונים ביותר, וכוללים ענפים, גזעים (ובפרט, סיבי עצה של ערבה), קש וגבעולים אחרים, שורשים, מחטי אורן, קנים, סוף, עשב ים, יוטה, סיסל, פקעות, רפיה, במבוק ועוד. בין הצמחים, אשר חלקים שונים שלהם משמשים באופן מסורתי לצורך קליעה, ניתן למצוא את הערבה, אלון הוויסטרה, הפורסיתיה, הגפן ומינים שונים של עשבים. בתרבויות קדומות, נעשה שימוש לצורך קליעה גם בחומרים שמקורם בחי, כמו שיער או עור של בעלי חיים. מגוון ואיכות החומרים הזמינים משפיעים על טכניקות הקליעה, על סוגי הסלים וחשיבותם התרבותית והחברתית.^[1]

כמו כן נוהגים גם לקלוע מקרעי בדים שונים. למשל קולעים צמות שאותן מגלגלים למשטח ובעזרת רקמה, תפירה ביד או במכונה יוצרים מהן שטיחים^[2]' ויש הנוהגים לקלוע מבדים מגן לעריסת התינוק.^[3]

רוב חומרי הקליעה טופלו כדי להתאימם לייעודם ולעמידותם לאורך זמן. חומרים בעלי אופי סיבי יובשו בעיקר על ידי חשיפה לאוויר ולאור כדי שיישמרו. זמן הייבוש השתנה בהתאם לחומר ולאקלים - מכמה ימים עד מספר חודשים. החוזק והגמישות הן תכונות הכרחיות עבור חומרי הקליעה. תכונות אלה אובדות עם הייבוש, אך ניתן להשיבן על ידי הרטבה בזמן העבודה.

באופן מסורתי, חומרי הקליעה נצבעים על ידי צבענים המופקים משורשים, גרגירים, גזעים ועלים (ובפרט עלי תה). הצבע המתקבל תלוי בעונה ובכמות הצבען הטבעי שמופק מן הצמחים.^[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליעה היא הטכניקה הקדומה של האריגה. קליעה אינה מתבצעת על נול, אלא בחיבור ידני. כדי לקלוע אין צורך בכלים מיוחדים: הקליעה מתבצעת בידיים או בעזרת מחט, מסרגה^[4] או מיני עזרים^[5] כגון סליל עץ עם חור באמצעו ומסמרים בראשו, משטח נוקשה עם חריצים על קצוותיו וחור באמצעו. לאורך ההיסטוריה עסקו בקליעה גם נשים וגם גברים. לא נמצאו ממצאים לגבי התקופה בה התחילו בני האדם לקלוע, מכיוון שבקליעה משתמשים בחומרים אורגנים שמתכלים ונעלמים. חוקרים מתארכים קליעה ראשונית להומו ספיינס לפני כ-100,000 שנה. הממצאים הקדומים ביותר של קליעה הם עדויות לקליעת שיער בתרבות גרבטית פרה-היסטורית, וישנם שרידים מתקופת האבן מאוסטרליה.^[1]

טביעות ראשונות של קליעה נמצאו על גושי טין בדולני ובסטוניצ'ה ופבלוב שבצ'כיה מלפני כ-26,000 שנה. מאותה תקופה התגלו גם מספר צלמיות חרס בדמות נשים המכונות "צלמיות ונוס" בלבוש דומה לקליעה. חוקרים משערים שכלי החרס נוצרו על תבנית עשויה מקליעת צמחים, כדי שניתן לסובב את הכלי לפני המצאת האובניים. בתגליות נמצאו גם כלים כמו מחטים ומשטחים עגולים המשמשים לקליעה.^[1]

אומנות הקליעה ידועה ממצרים העתיקה, וסלי קש נמצאו בין היתר בחפירות ארכאולוגיות בפומפיי.^[6] יש חוקרים הסבורים שציור של סל קש הוא מקור האות ט' באלפבית הפיניקי 𐤈.^[^{דרוש מקור]}

חשיבותם של המוצרים הקלועים בימי קדם הייתה גדולה, והם שימשו לצורכי אחסון והובלה, ואף כמחצלות, כרשתות, כמלכודות לדיג, כמגנים וכסירות (למשל סירות גונדולה).^[^{דרוש מקור]}

השימוש בקליעה נמשך גם לאחר המהפכה התעשייתית. הקליעה המשיכה להתקיים בשימושים שונים במכרות פחם, ארגזי תחמושת במלחמות, מחצלות וסככות לחיילים ובמקומות נוספים. במחצית השנייה של המאה ה-20, עם התעוררות המודעות לאיכות הסביבה, חלה שיבה למלאכות העבר והתחדש העניין בקליעה.^[1]

שיטות הקליעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות הקליעה ברחבי העולם דומות זו לזו, למרות השוני בחומרי הגלם. ניתן לסווג אותן לכמה סוגים:

שזירת חבלים וחוטים: שזירה היא צורה של חיבור סיבים לחוטים וחבלים. זו פעולת הבסיס להכנת חפצים רבים כמו מחצלות, כלי שיט, מגורים, סלים וכלי אחסון.
כריכה: שיטה מתאימה לחומרים רכים וגמישים, נפוצה ברוב התרבויות ומשמשת לסלים ומחצלות. הכריכה היא טכניקה של תפירת חומר או חוט מוביל בצורת ספירלה וחומר אחר הנכרך ונקשר מסביבו, כדי להחזיק את סיבי החוט המוביל צמודים. החוט או החומר הסיבי המוביל קובע את צורת החפץ, צריך להיות עשוי מחומר גמיש שאפשר לכופף מבלי שיישבר (עשוי קש או סיבים ארוכים). חוטי הכריכה הקובעים את יציבות החפץ צריכים להיות יותר גמישים וחזקים מהחוט המוביל כדי שיוכלו להיכרך ולהימשך גם יחד בצורת שבלול ההולך וגדל. את התפירה אפשר לעשות עם מחט או עם כלי שנעשה בו חור כמו עצם מחודדת. התפרים צריכים להיות קרובים אחד לשני כדי להחזיק את החוט המוביל יציב במקומו וכן כדי לשמור על הקצוות של הצמחים או החומרים הקצרים מפני היפרדות. אופני הכריכה על ידי החוט המחבר יכולים לשמש בצורות שימוש שונות כגון ידיות ופתחים, או לעיצוב וקישוט לחפץ המוגמר.
קליעת חיבור אריגה: חיבור אריגה בסיסי מבוסס על חוטי שתי וחוטי ערב כאשר חוט הערב עובר לסירוגין מעל ומתחת לשתי. בקליעת חיבור אריגה נקלע מערך של ניצבים ארוכים בתשעים מעלות או באלכסון מעל ומתחת מערך דומה, בדומה לחוטי שתי וערב בחיבור ארג בד בסיסי. הקליעה של סלים בחיבור ארג בד מתבצעת בצורת ספירלה, כלומר בהמשך אחד. תוצאות קליעה בחיבור האריגה אינן יציבות ולכן משתמשים בחומרים קשים כמו זרדים, ערבות, קנים, סוף וכדומה.
קליעת שמיניות: זו השיטה הקדומה מבין שיטות הקליעה, הכוללת שני מרכיבים: תשתית של חומר המשמש כניצבים, ושני סיבים או חוטים המשמשים כקולעים. בשיטה זו מוחזקים הניצבים על ידי הסיבים הקולעים. אפשר לכסות את השתי לגמרי על ידי הערב ואפשר לחשוף אותו לשם קישוט. אפשר להשתמש בחומרים שונים שטוחים ועגולים אך הם צריכים להיות גמישים דיים כדי שאפשר יהיה להפעילם בהצלבה הדרושה בין ניצבי השתי. מקצבי הקליעה מותאמים לצורה ולתפקוד המוצר.
קליעת צמות: בשיטה זו צמה ארוכה שנקלעת ומחוברת בחוט בצורה מעגלית מהמרכז בכיוון השעון. סביב מרכז מחצלת או סביב מרכז תחתית סל ומתמשכת עד השפה. הקטעים המסובבים אוחו תוך כדי קליעה על חבל שמשמש חוט שידרה. החבל במוצר המוגמר אינו נראה ואם מוציאים את החבל המאחה, הסל או המחצלת הופכים לצמה ארוכה. בזמן הקליעה יש להקפיד על מתיחת הצמה, דבר המושג על ידי משקולות או דריכת הרגל על החלק הקלוע. איכות הקליעה דומה משני צידי המקלעת.^[1]^[7]^[8]^[9]

ממצאים מהתקופה הקדומה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו בישראל אותרו במדבר יהודה. בדיקת פחמן 14 סייעה לקבוע את זמן ייצורם של הפריטים הללו, ולהסיק כי מדובר בממצאים העתיקים מסוגם בעולם. הם מתוארכים לתקופה הנאוליתית - כ־7500 שנה לפנה"ס. האקלים החם והיבש בדרום סייע לשימורם.

שרידי עבודות קליעה בצורה של טביעות על טין אותרו גם במקומות אחרים בארץ, ובהם יריחו, עג'סול, אשדות יעקב ועוד. במקומות אלה הקליעה נעשתה בחומרים מן הצומח שגדל סביב מקום ההתיישבות. בארץ ישראל נמצאו חפצים קלועים ששימשו לנשיאת מזון, לאכסון, למגורים, לאיסוף מים (סל מצופה בוץ) וכן חםצים קלועים ששימשו בתקופות מלחמה כגלוסקמות לאיסוף שלדים ולקבורה. הקליעה מוזכרת במשנה ובתנ"ך רבות, והגילויים הללו עזרו להבנת כתבי חז"ל (קפיפות, צפירה, קינוב).^[1]

דוגמה לכברה מהתקופה הכלקוליתית שמוצגת במוזיאון ארץ ישראל

יריחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמצאו עקבות של שתי מחצלות עגולות על רצפת טין מהתקופה הנאוליתית. המחצלות נעשו מענפי עץ תמר המצוי באזור זה.^[10]

נחל משמר - מערת המטמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצלות, סלים, כברה וחבלים שונים מן התקופה הכלקוליתית נמצאו במצב שימור מצוין. עשויים קש וגומא, מגידולי האזור עין גדי.

הכברה היא רשת בצורת קערה בעלת דופן משופע הקלועה בשיטת הכריכה, בת 9 שורות ספירליות. כל שורה עשויה אלומות נצרים המלופפות בפסי קש אשר מוכלבים בשולי השורה הסמוכה. תחתית הכברה עשויה מנצרים שטוחים בצורת רשת ארוגה שקצותיהם מוכלבים בשורה התחתונה של הדופן. המטמון נמצא עטוף במחצלת עשויה גומא. השתי מוחלף בפתיל סמוי מן העין שהושחל בנקבים שהתהוו על ידי פיצול הגומא במקום החיבור. החיבורים נעשים במקצב אחיד המוסיף יופי לקליעה וחיזוק. שפת הכברה מלופפת בחבלי קש. המחצלת נעשתה מאלומות קש בטכניקה של תפירת שמיניות בפיתולים צמודים קשורים ומחוברים בפתיל. המרחקים בין החיבורים אינו קבוע. נמצא גם חלק של מגש עם 10 שורות ספירליות עשויות קש בטכניקה של כריכה. כל שורה עשויה אלומות קש מלופפות בפסי קש משולבים בשולי השורה הסמוכה. נמצאו גם חבלים, עשויים מקש בטכניקת קליעת צמה משלושה גדילים עשויים אלומות קש.^[11]

מצדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצדה התגלו סלים מנצרי דקלים דומים לסלים שנמצאו במערת האיגרות הן בחומר והן בצורה. הסל שייך לקבוצת סלים אליפטיים ועשוי בשיטת הצמה, הידיות עבות וחזקות ומקצותיהן יורדים שלושה חבלי חיזוק עד הקרקעית והשפה מסתיימת בחבל מאחה.^[12]

נחל חבר - מערת האיגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום נמצאו כלי קיבול רבים המתוארכים לשנת 135 לספירה ושימשו לשמירת חפצים ומזונות כדי להקל על אורח החיים במקום. התנאים במקום שינו לחלק מהחפצים את ייעודם. הסלים הפכו מכלי קיבול למזון וחפצים לכלים לליקוט עצמות ושלדים והפכו לגלוסקמות בכוכי קבורה וכמו כן גם המחצלות. רוב הסלים והמחצלות עשויים מנצרי תמרים הגדלים באזור. בנוסף נמצאו תשע מחצלות ועשרים וארבעה סלים שבחלקם נמצאו שלמים וחלקם מקוטעים. רובם נתגלו בכוך הקבורה ומיעוטם במחבואי המטמונים.^[13]

את הסלים שנמצאו ניתן לחלק לקבוצות עיקריות על פי צורת קרקעיתם:

סלים עגולים – בקבוצת סלים זו ראשית הצמה קצרה יחסית וקולע הסל החל מיד בקליעה.
סלים אליפטיים – מבחינה טכנית עשייתם דומה לסלים העגולים אבל השוני בצורת הקרקעית שהיא אליפטית. בכמה מהסלים האליפטיים מספר הגדילים שבצמותיהם רב. ייתכן כי נועדו לנשיאה על גבי בהמות משא.
סלים מוארכים – צורתם צורת טרפז, בעלי בסיס צר שקרקעיתם היא ראשית הצמה. חבלי החיזוק מגיעים עד מחצית גובה הדפנות. ייתכן כי נועדו לנשיאה על גבי בהמות משא. שיטת הקליעה של הסלים והמחצלות היא בשיטת הצמות השייכת למשפחת הקיפולים (plating). בנוסף לסלי הנצרים העשויים בשיטת הצמות נמצאו כמה קטעים של סלים מזרדי איבי הנחל (rushes) העשויים בשיטת האריגה. סלים אלה ניתן לעשות במהירות אבל אינם עשויים להאריך ימים ולשאת מסעות כבדים.
במערת האגרות נמצא סל שכונה ״הסל הגלילי״ – מיוחד בצורתו וברמת עשייתו. צורת הסל גלילית והוא קלוע מזרדי ערבות. אורך הזרדים - 75–90 ס"מ. ולקרקעית שימשו זרדים קצרים יותר, כ-45 ס"מ. הסל שימש לשמירת תכשיטים וחפצים יקרי ערך. ייתכן שהיה לו מכסה שהניתן היה לנעול באמצעות סוגר ומפתח. ריבוי החיבורים החליש את הסל, אך הנצר הקולע התגבר על נקודות התורפה והוסיף לחוזק ולזקיפות הדפנות ולהפרדה בין רצועות הדגמים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא קליעה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ יונית קריסטל, קליעה מדור לדור, על מסורת הקליעה בארץ, חיפה: הוצאת פרדס, 2019
^ Juliet Bawden, Braided Rugs, Rag Rug Inspirations: New Design for Traditional Techniques, 1996, London: CASSEL, 1996, עמ' 32-33, ISBN 978-0304349098
^ Pranali Patel, 4Safe Crib Bumper Alternatives to help Improve your Baby’s Sleep, Empirical mama, ‏31.10.2022 (באנגלית)
^ Lis Pauldan, Dorothy T. Ratigan (ע), תרגום: Jean Olsen, Marya Zanders, Cords,Fringe, Tassels, and Pompons, CROCHET History &Technique, 1995, Loveland' Colorado USA: Interweave, 1986, עמ' 300-301, ISBN 1-883010-09-8. (באנגלית)
^ Clifford W. Ashley, Chain and Crown Sinnets, Plat Sinnets, Solid Sinnets, THE ASHLEY BOOK OF KNOTS, 1960, London: Faber and Faber, 1944, עמ' 471-486,500,501-510,. (באנגלית)
^ דייוויד וילי, Rare Pompeii dinner set unveiled, ‏18 ביולי 2005
^ Donna Z. Meilach and Dee Menagh, Basketry Today with Materials from Nature, New York: .Crown publishers inc, 1979
^ Donna Z. Meilach, A Modern Approach to Basketry with fibers and grasses, London: George Allen and Unwin LTD, 1974
^ Virginia I. Harvey, techniques of basketry, London: Batsford LTD, 1975
^ רות עמירן, הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל מראשיתה ועד חורבן בית ראשון, ירושלים: מוסד ביאליק והחברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה, 1963
^ פסח בר אדון, מערת המטמון, הממצאים ממערות נחל משמר, ירושלים: מוסד ביאליק והחברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה, 1971
^ יגאל ידין, מצדה, ירושלים: מעריב ושקמונה, 1966
^ יגאל ידין, הממצאים מימי בר כוכבא במערת האגרות, ירושלים: מוסד ביאליק והחברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה, 1963

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ יונית קריסטל, קליעה מדור לדור, על מסורת הקליעה בארץ, חיפה: הוצאת פרדס, 2019

[2] Juliet Bawden, Braided Rugs, Rag Rug Inspirations: New Design for Traditional Techniques, 1996, London: CASSEL, 1996, עמ' 32-33, ISBN 978-0304349098

[3] Pranali Patel, 4Safe Crib Bumper Alternatives to help Improve your Baby’s Sleep, Empirical mama, ‏31.10.2022 (באנגלית)

[4] Lis Pauldan, Dorothy T. Ratigan (ע), תרגום: Jean Olsen, Marya Zanders, Cords,Fringe, Tassels, and Pompons, CROCHET History &Technique, 1995, Loveland' Colorado USA: Interweave, 1986, עמ' 300-301, ISBN 1-883010-09-8. (באנגלית)

[5] Clifford W. Ashley, Chain and Crown Sinnets, Plat Sinnets, Solid Sinnets, THE ASHLEY BOOK OF KNOTS, 1960, London: Faber and Faber, 1944, עמ' 471-486,500,501-510,. (באנגלית)

[6] דייוויד וילי, Rare Pompeii dinner set unveiled, ‏18 ביולי 2005

[7] Donna Z. Meilach and Dee Menagh, Basketry Today with Materials from Nature, New York: .Crown publishers inc, 1979

[8] Donna Z. Meilach, A Modern Approach to Basketry with fibers and grasses, London: George Allen and Unwin LTD, 1974

[9] Virginia I. Harvey, techniques of basketry, London: Batsford LTD, 1975

[10] רות עמירן, הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל מראשיתה ועד חורבן בית ראשון, ירושלים: מוסד ביאליק והחברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה, 1963

[11] פסח בר אדון, מערת המטמון, הממצאים ממערות נחל משמר, ירושלים: מוסד ביאליק והחברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה, 1971

[12] יגאל ידין, מצדה, ירושלים: מעריב ושקמונה, 1966

[13] יגאל ידין, הממצאים מימי בר כוכבא במערת האגרות, ירושלים: מוסד ביאליק והחברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה, 1963

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]