קירואן

**קירואן**
**القيروان**
	שער בקירואן
	שער בקירואן
מדינה	תוניסיה
מחוז	מחוז קירואן
ראש העיר	מוסטפא חוסיין
תאריך ייסוד	670
שטח	154.36 הקטאר
גובה	68 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	186,653 (2014)
קואורדינטות	35°40′N 10°06′E / 35.667°N 10.100°E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.kairouan.org/
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 5, 6
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 5, 6
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת תוניסיה רגילה) תוניס ג'רבה ביזרטה ספקס סוסה קרתגו גאפסה לוב אלג'יריה הים התיכון קירואן

קירואן (בערבית: القيروان מבוטא: ‏Qeirwān^ⓘ‏^?‏, בצרפתית: Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס, והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לאחת מהערים הקדושות לאסלאם, בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לווייתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, ובדומה למכה, אל-מדינה וירושלים היא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670 והייתה במשך מאות שנים בירת איפריקיה. שמהּ בא מהמילה "קרוון" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".

בשנת 2004 התגוררו בקירואן כ-118,000 תושבים, שהם כחמישית מתושבי המחוז, והעיר ידועה בתעשיית השטיחים שלה. כלכלתה נסמכת על החקלאות ועל התיירות, ומאז 1984 פועלת בעיר אוניברסיטה ובה פקולטות לאנגלית, ערבית, צרפתית, פילוסופיה ולארכאולוגיה^[1]. במוסד לומדים כ-5,750 תלמידים^[2]. ב-1988 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, ונבחרה לשמש כבירת התרבות המוסלמית בשנת 2009^[3].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר שוכנת בקצה המזרחי של הרי האטלס התוניסאים, במרכזו של מישור רחב ידיים, שאורכו 100 ק"מ מצפון לדרום ו-40 ק"מ ממזרח למערב. כ-70% משטח המישור שגובהו נע בין 40 ל-150 מטר מעל פני הים מעובדים, והחקלאות היא הענף הכלכלי המרכזי באזור. השדות ניזונים ממי תהום וממאגרים שנוצרו על ידי סכרים שהוקמו על שלושה ואדיות בעמק, ואלה מסייעים גם בבקרה ובמניעת שיטפונות, כדוגמת השיטפון הגדול שהתחולל במישור ב-1969^[4].

האקלים בעיר חצי צחיח, ומתאפיין בקיץ יבש ובחורף לח. משקעים בהיקף של כ-290 מ"מ בשנה בממוצע, יורדים בחורף ובעיקר בסתיו, ובעונה זו הם עשויים להתאפיין בסופות בעוצמה רבה, כאשר תוך יממה עשויים לרדת גשמים בהיקף של 100 עד 200 מ"מ, ולגרום לשיטפונות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים הגיעו לאזור קירואן בשנת 647, ובמקום שכן תחילה מחנה זמני בשם אל-קארן שנודעה לו חשיבות אסטרטגית, בהיותו ממוקם במחצית הדרך בין חופי הים התיכון להרים המיושבים בברברים. חשיבות אסטרטגית נוספת למיקומה של קירואן הוא קרבתה לנקודה הדרומית ביותר באירופה - סיציליה. העיר נוסדה בשנת 670 (שנת 50 להג'רה) על ידי עוקבה בן נאפע (عقبة بن نافع), אשר לפי האגדה פקד:

"'שוכני הואדי, עִזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר"^[5]

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. שנותיה הראשונות של העיר עמדו בסימן של התקפות ברברים בני הח'וארג' שאף כבשו אותה ב-688 וב-745, אך העיר שמרה על מעמדה כמרכז ערבי שלטוני אזורי, שהיה כפוף לח'ליף האומיי בדמשק ולאחר מכן לח'ליפה העבאסי בבגדאד. כאשר האע'לבים הסונים פיתחו ישות מדינית עצמאית במאה ה-9, הייתה קירואן לבירתם ולאחד המרכזים החשובים והמפוארים של האסלאם במערב וכן למרכז של סחר בינלאומי. המסגד הגדול נבנה מחדש ופואר בשנת 836 ושוב בשנים 862–863, ובתחומיו פעלה אוניברסיטה ללימודי האסלאם וללימודים חילוניים. בעיר הוקמו מבנים ופרויקטים עירוניים נוספים, שהידוע שבהם הוא מאגר האע'לבים, בו נאגרו מים שהובאו אל העיר מההרים באמצעות אמת מים באורך של 36 ק"מ (ראו להלן). עוד הוקמו בעיר מסגדים וארמונות.

בקרב שהתרחש בשנת 909 מספר קילומטרים מדרום לקירואן, הביסו הפאטמים השיעים את האע'לבים, והעיר איבדה את מעמדה כבירה. תחתיה שימשה מהדיה שעל החוף כבירה, אולם בשנים 947–948 שבו הפאטמים אל קירואן וייסדו בה יישוב חדש במרחק של 1.5 ק"מ מדרום לעיר העתיקה. עיר חדשה זו הייתה עגולה בצורתה וחומתה הקיפה שטח של כ-100 הקטאר. היא שימשה כבירה נוספת לצידה של מהדיה, אך עם העברת בירת הפאטמים לקהיר בשנת 972, איבדה קירואן את מעמדה כבירה באופן סופי.

לאחר המאה ה-10 איבדה העיר את השפעתה אך היא הייתה שוב למוקד שלטוני של הבֶּרבֶּרים הזירים (زيريون) (אנ'). כאשר אלה הכריזו על עצמאותם מקהיר ועל אימוץ הסונה כדתם ב-1045, שלחו הפאטמים שבטים בדואים אל קירואן, אשר כבשו ובזזו אותה ב-1057. העיר נהרסה, ועימה פינתה החקלאות את מקומה לאורח חיים נוודי. לפי תיאורו של בן התקופה:

"הם הרסו את כל יופים והדרם של בנייני קירואן. דבר ממה שהניחו הנסיכים הסנהג'ים בארמונותיהם לא חמק מבצע השודדים. כל שהיה בעיר נלקח ממנה או הושמד"^[5].

בד בבד, במאה ה-12, התבססה תוניס כמוקד הכוח האזורי, כאשר השושלת החפצית (الحفصيون) (אנ') קבעה בה את בירתהּ. בעקבות מסע הצלב השמיני ב-1270, התגברה הקיצוניות הדתית בקרב השליטים החפציים, והם אסרו את מגוריהם של לא-מוסלמים בקירואן. אלה נאלצו להתאסלם או לעזוב את העיר, ובכך בא הקץ גם על הקהילה היהודית בעיר. מאידך, החפצים קוממו את הריסות קירואן במאה ה-13 לאחר תקופת משבר שנמשכה כמאתיים שנה, אך ממדיה של העיר החדשה היו קטנים בהרבה מזו של העיר ההיסטורית. לקירואן לא נודעה חשיבות משך מאות שנים, ולפי תיאורו של נוסע מ-1516:

"בהווה כל התושבים הם בעלי מלאכה עניים, חלקם בורסקאים המעבדים עורות עיזים וכבשים, אחרים הם פרוונים שתוצרתם נמכרת בשוקי נומידיה, מקום בו לא ניתן להשיג ביגוד אירופי. אך כל הסוחרים האלה אינם משתכרים פרנסה ראוייה, והתלויים בהם חיים חיי עליבות ועוני מר"^[5]

רק במאה ה-18, בעת הכיבוש העות'מאני של תוניסיה, שבה העיר וצברה חשיבות כמרכז דתי במדינה ובעולם המוסלמי כולו. ב-1881 הייתה העיר לחלק מהאימפריה הצרפתית כמו כל תוניסיה, והאיסור על שהיית לא-מוסלמים בעיר בוטל.

אתרי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובע המדינה של קירואן משתרע על פני שטח של 52 הקטאר, אורכו כקילומטר ורוחבו כחצי קילומטר. הוא מוקף בחומה באורך של 3.8 ק"מ, ברוחב של 2.7 מטר ובגובה של ארבעה עד שמונה מטרים^[6]. בתחומו שוכנים 4 מסגדים ו-62 מקומות תפילה נוספים, ורבע מאוכלוסיית העיר מתגוררת בו^[7]. הידוע בין המסגדים הוא "המסגד הגדול" בפינתו המזרחית (במפה - 1) של הרובע. בעבר שכן המסגד במרכזה של המדינה, אך לאחר כיבוש העיר בידי הבדואים ב-1057 הצטמצם שטחה, וכיום הוא ניצב בשוליה. מסגד ידוע נוסף במדינה הוא "מסגד שלוש הדלתות" (במפה - 2) השוכן בדרומו של הרובע. "מסגד עמר עבדה" (במפה - 3) ו"מסגד הזקן" שוכנים מחוץ למדינה באזור המכונה "פרבר זלאס" (Faubourg des Zlass או Faubourg des Zlas). בצידה הצפוני של המדינה שוכנת הקסבה, ובמרכזה משתרע אזור השווקים - שוק התכשיטים, שוק הבשמים, שוק הנייר והספרים, שוק הזכוכית, שוק מגדלי הסוסים, שוק השטיחים, שוק הנחושת, ושוק העור^[8]. בחומה קבועים כיום חמישה שערים בארבעת צדדיה - אלה הם "שער תוניס" ו"שער תוניס החדש" הצמוד לו בצפון (במפה - 10, 11), "שער סוס" (במפה - 12) במזרח, "באב ג'לאדין" בדרום ("שער המרטירים" - במפה -13), ו"השער החדש" ("באב א-ג'דיד, במפה - 14). אתר חשוב נוסף בעיר הוא מאגר האע'לבים שמצפון למדינה.

המסגד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד הגדול של קירואן (جامع القيروان الأكبر), המכונה גם מסגד עוקבה בן נאפע על שם מייסדו, שוכן במזרחה של המדינה בעיר, והוא אחד המסגדים החשובים בתוניסיה. תחילת הקמתו הייתה בשנת 670, מיד לאחר ייסוד העיר^[9], אך בשנת 690 הוא חרב בידי הברברים שכבשו את העיר. בנייתו מחדש החלה בשנת 703, אם כי באמצע המאה ה-8 המבנה נהרס למעט המיחרב שלו והוקם מחדש ב-772. המסגד, כמו העיר כולה, הגיע לשיא תפארתו במאה ה-9 כאשר האע'לבים קבעו בקירואן את בירתם. הם בנו את המסגד מחדש ופיארו אותו בשנת 836 ושוב בשנת 863, ובתחומו נוסדה אוניברסיטה ללימודים חילוניים וללימודי האסלאם. כל חלקיו של המבנה הנוכחי הם מהמאה ה-9 למעט המיחרב המוקדם לה, ולמעט מספר תוספות שהוספו לו במשך השנים, ואשר האחרונה שבהם נוספה ב-1972.

שטחו של המסגד הוא כ-9,000 מ"ר, והוא בנוי בצורת מלבן באורך של 128 עד 138 מטר וברוחב של 71 עד 77 מטר. בחלקו הצפוני של המבנה משתרעת חצר פנימית גדולה אליה מובילים שישה שערים, והיא מרוצפת בפיסות אבן שחלקן הוחלף בשיש לבן. במרכזה של החצר ניצב שעון שמש ומי הגשמים ברחבה נאגרים במאגר תת-קרקעי שגובהו שבעה מטרים.

המינרט ששימש גם כמגדל שמירה שוכן במרכזה של החזית הצפונית של החצר. בכל קומה קבועים חרכי ירי ובראשו מרפסת לשימוש של המואזין. הוא עשוי משלושה חלקים ההולכים ונעשים צרים כלפי מעלה, ובראשו כיפה. גובהו של המבנה הוא 31.5 מטר ואורך כל אחת מצלעותיו הוא 10.5 מטר בבסיסו. המינרט נגיש רק מהחצר המרכזית, והשער המוליך אליו כמו גם גרם המדרגות שבתוכו נבנו מאבנים שנלקחו מנקרופוליס נוצרי סמוך.

אולם התפילה שוכן מדרום לחצר. תשעה שערים מובילים אליו מהרחבה והמרכזי גדול מהיתר. פנים האולם מחולק ל-17 מעברים שהמרכזי גדול מהיתר, ו-414 עמודים ניצבים לאורכו. על העמודים נחות קשתות התומכות בתקרה מעוטרת במוטיבים מעולם הצומח, ובשתי כיפות, האחת בצפונו של המבנה והאחרת מעל המחרב שבצידו האחר.

ספריית המסגד הממוקמת מאחורי המיחרב נגישה מאולם התפילה באמצעות דלת מעוטרת. כתבי היד השמורים בה נחקרו באופן מקיף רק במחצית השנייה של המאה ה-20, והיא אוצרת בקרבה כמה מכתבי היד העתיקים ביותר בעולם המוסלמי, שחלקם מתוארכים לסוף המאה ה-8 ולמאה ה-9, בהם כתבי יד מוקדמים של הקוראן. דפי "הקוראן הכחול" הנודע, שיצירתו מיוחסת לתחילת המאה ה-10, נפגעו במהומות בשלהי המאה ה-19 ופוזרו, ורוב שרידיהם אצורים במוזיאון לאמנות מוסלמית ברקאדה הסמוכה לקירואן ובמוזיאון בארדו בעיר תוניס.

מסגדים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד שלוש הדלתות נבנה בשנת 866^[10] מלבנים אפויות ומשיש, והגישה אליו היא דרך שלוש הדלתות שהעניקו לו את שמו. גובהה של החזית הוא שבעה מטרים, והיא מעוטרת בשלוש כתובות - הראשונה היא ציטוט מהקוראן, השנייה היא עדות להקמת המבנה והשלישית מעידה על שיפוצו בין השנים 1440–1441. מצדדי הדלתות וביניהן ניצבים ארבעה עמודי שיש מעוטרים בכותרות. אולם התפילה קטן למדי וממדיו 9 על 8.6 מטרים. אין בו מינבר וסביר שהוקם על ידי איש פרטי שהגיע לעיר מספרד ושימש כבית תפילה פרטי למשפחתו. במקור לא היה למסגד מינרט וזה הוקם בתקופת החפצים (الحفصيون) (אנ').

מסגד הזקן (Mosquée du Barbier) הוא למעשה מאוזוליאום וזאווייה והוא שוכן מצפון למדינה. הוא משמש כקברו של אבו זאמע אל-בלווי (Abi Zamaa Balaoui, המכונה גם סייד סחבי - Sayed sahbi), שנמנה עם בני לווייתו של מוחמד, הצחאבה, והביא עמו שלוש משערות מזקנו של הנביא. על שום כך שמו של המקום. המבנה הנוכחי מהמאה ה-17 נושא כיפה ולצידו חצר ומינרט. הוא מעוטר בעיטורי סטוקו.

מאגר האע'לבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאגר הוקם בין השנים 859–863 על ידי השליטים האע'לבים, והוא הידוע מבין 15 מאגרים שהוקמו בסביבותיה של קירואן בסך הכל. הוא שוכן 950 מטר מצפון לשער תוניס שבחומה הצפונית של המדינה. המאגר עשוי משתי בריכות עגולות ומחוברות זו לזו. הגדולה בין השתיים היא למעשה מצולע בן 64 צלעות בקוטר של 129.67 מטר. היקפה 450 מטר וקיבולתה עומדת על של 57,764 מטר מעוקב^[11]. הבריכה הקטנה היא מצולע בן 17 צלעות בקוטר של 37.4 מטר ועם קיבולת של 4,119 מטר מעוקב. בתקופות מסוימות בהיסטוריה שימש המאגר כבריכת רחצה ונופש.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים הגיעו לקירואן מאזור קירנאיקה בלוב של ימינו מיד עם הקמתה בשנת 670 (שנת 50 להג'רה) וגל מתיישבים יהודים נוסף הגיע אליה בסוף המאה ה-7. תקופת הזוהר של הקהילה החלה מסוף המאה ה-8 ונמשכה עד לתחילת המאה ה-11, דהיינו מתחילת שלטונם של האע'לבים ועד לשלטון החפצים (الحفصيون) (אנ')^[12]. בעיר שכנו בית כנסת, ישיבה, בית קברות ("Jabanet Lihoud"), מוסד לגמילות חסדים ומוסדות נוספים. יהודי העיר עמדו בקשר עם ישיבת פומבדיתא ועם ישיבת סורא בבבל במזרח, כל עוד אלה תפקדו, ועם קהילות יהודיות בספרד במערב.

בשנת 880 ביקר אלדד הדני בעיר ותיאר באוזני הקהילה המקומית את מסעותיו. הוא ריתק את מאזיניו גם בעברית השגורה בפיו, והביא עמו מקבץ דינים שנהגו לטענתו בקרב השבטים האבודים. אלו נראו תמוהים בקרב אנשי קירואן, אולם משנשלחו לרב צמח בן חיים בסורא הוא ניסה ליישבם. רבנים אחרים, ובהם המהר"ם מרוטנבורג ובעלי התוספות, לא גילו גישה אוהדת דומה^{[דרושה הבהרה]}. יהודי בשם יצחק בן שלמה הישראלי שימש כרופאם האישי של השליט האע'לבי האחרון ושל השליט הפאטימי הראשון, והוא עמד בקשר עם רב סעדיה גאון בתחילת המאה ה-10. עוד נודע שמו של דונש בן תמים, רופא ופילולוג בן העיר, ששימש גם הוא כרופא בחצר הפאטמית. משך כל התקופה הזו הייתה קירואן מרכז לימוד תלמודי נודע, ויהודי העיר עמדו בקשר בנושאי הלכה עם רב שרירא גאון ועם רב האי גאון.

ישיבת קירואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ישיבת קירואן

רבי יעקב בן נסים שימש כראש ישיבת קירואן בסוף המאה ה-10, ונפטר בשנת 1006. בשנת 1005 בערך הגיע רבי חושיאל לקירואן מאיטליה, ושימש כראש הישיבה לאחר פטירתו של רבי יעקב בן ניסים, בשנת 1006. לאחר פטירתו של רבי חושיאל, מילא את מקומו בנו רבנו חננאל עד שנפטר בשנת 1057. לאחריו כיהן רבנו נסים, בנו של רבי יעקב בן נסים עד סגירת הישיבה באותה שנה. באותה תקופה למד בקירואן גם הרי"ף. הכיבוש הבדואי ב-1057 גרם להתמעטות מספרם של היהודים ולסגירת הישיבה. סופה המוחלט של הקהילה בא לה ב-1270, כאשר נאסר על לא-מוסלמים להתגורר בעיר, והיהודים הוכרחו לעוזבה או להתאסלם.

בתחילת המאה ה-20 הייתה במקום קהילה יהודית ובשנת 1920 הוקם בית כנסת.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוקו פאס, מרוקו (מ־1965)
ספרד קורדובה, ספרד

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל אברהם פוזננסקי, אנשי קירואן, ווארשא תרס"ט.
מנחם בן-ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם: קירואן, 1057-800, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא קירואן בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של קירואן
העיר בלשכת התיירות של תוניסיה
אודות המדינה של קירואן
אתר אוניברסיטת קירואן
קירואן באתר מורשת מוסלמי
קירואן באנציקלופדיה היהודית
קירואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קירואן (תוניסיה), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד הגדול בקירואן

הערים הגדולות של תוניסיה אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2022^{[אוכלוסין 1]}
^ TUNISIA: Cities & Towns
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
תוניס ספקס
	1	תוניס	תוניס	602,560	סוסה קירואן
	2	ספקס	ספקס	286,203
	3	סוסה	סוסה	249,469
	4	קירואן	קירואן	153,500
	5	ביזרטה	ביזרטה	153,100
	6	סכרה	אריאנה	152,275
	7	סידי חוסיין	תוניס	128,240
	8	רוואד	אריאנה	123,300
	9	אריאנה	אריאנה	122,341
	10	אל-מרוג'	ספקס	119,954

[1] Departments

[2] Ressources Humaines

[3] Kairouan : Capitale de la Culture Islamique 2009

[4] Géographie

[alqay-5] ¹ ² ³ Al-Qayrawan

[6] La medina avec ses imposants remparts

[7] Saisons Tunisienne

[8] s souks

[9] La Grande Mosquée

[10] La mosquée des 3 portes

[11] Les bassins des aghlabites

[12] האנציקלופדיה היהודית

[13] TUNISIA: Cities & Towns

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[אוכלוסין 1]